שאול שוחט פסל מומחה נוכל שקבע שהאמא לא כשירה להוריש וקבע שהציבור לא זכאי לדעת מי המומחה הנוכל שסרח עמ"ש 55336-12-14
בשנים האחרונות החלו בתי המשפט למשפחה והרכבי הערעורים בתיקי משפחה ועזבונות למחוק את שמות המומחים ופקידות הסעד אשר מעורבים בסכסוך, ואשר התגלו במהלך ההליך כנוכלים. כך מתפרסמים להם פסקי דין ללא שמות המומחים שכשלו והעו"סיות הסוררות שגרמו נזקים. כך קרה גם בתיק שלפנינו. בית המשפט למשפחה מינה מומחה נוכל, אשר כתב חוות דעת מוזמנת ורשלנית, ובמקום להזהיר את הציבור מפני הנוכל, שאול שוחט מחפה עליו, ולא נוקב בשמו.
אנו רוצים לדעת מדוע זוכה המומחה הזה כך ששמו נותר לוטה באפילה, ויש חשש שאותו נוכל ימשיך להונות ולרמות אנשים אחרים? האם שוחט לא יודע שאור השמש מחטא? מדוע המומחה הסודי הזה זוכה להגנת הזכות לפרטיות, כאשר מעשיו אינם פרטיים והוא ניזון מהפניות של שופטים אליו? מדוע שוחט איננו מזהיר את חבריו השופטים שלא להשתמש במומחה הכושל שביצע מעשה נוכלות והתרשל?
הצוואה נפסלה בערכאה הראשונה, מדוע הפך ביהמ"ש המחוזי את ההחלטה? (רמז: מומחה נוכל)
אם לארבעה כתבה צוואה ב-2011 בה הותירה לבתה הנכה חלק גדול יותר מרכושה. התנגדות שלושת ילדיה האחרים לקיום הצוואה התקבלה בבית משפט השלום שקבע כי האם הייתה "סיעודית ודמנטית" במועד עריכתה. שופטי המחוזי השתכנעו אחרת.
האם נפטרה ביוני 2012 והותירה ארבעה ילדים. אחת מבנותיה הגישה לבית משפט לענייני משפחה בקשה לקיים את צוואתה מיולי 2011 שלפיה היא זוכה לחלק גדול יותר בירושה. שלושת אחיה התנגדו לקיום הצוואה וביקשו לפסול אותה בטענה כי מצבה הקוגניטיבי של האם במועד עריכת הצוואה היה ירוד והיא הייתה בלתי כשירה. בית משפט למשפחה קיבל את התנגדות האחים תוך הסתמכות על חוות דעת המומחה הרפואי לפיה האם סבלה מדמנציה ומלקויות פיזיות ונפשיות אחרות, שלא אפשרו לה "להבחין בטיבה של הצוואה". הבת ערערה על ההחלטה לבית המשפט המחוזי בתל אביב. לטענתה, הייתה הסתמכות מוגזמת על קביעת המומחה הרפואי, ולא ניתן משקל מספיק לעדויות רבות אחרות, לפיהן האם הייתה צלולה. יתר האחים עמדו על התנגדותם והוסיפו כי מעבר לאי כשירות האם, הצוואה גם לא עומדת בתנאים הצורניים הנדרשים.
"ניתוח שלאחר המוות"
השופט שאול שוחט הדגיש בפתח דבריו את חשיבות קיום רצונו של עושה הצוואה, והבהיר כי שלילת הכושר לצוות מאדם לאחר מותו על בסיס הטענה כי לא ידע "להבחין בטיב הצוואה" תיעשה אך ורק על סמך "ראיות ממשיות וברורות". השופט הוסיף כי כאשר מסתמכים על חוות דעת רפואית לצורך בחינת כשירות המצווה, יש לזכור כי המומחה לא ראה את הנפטר וחוות דעתו מתבססת על מסמכים רפואיים, והיא כולה "ניתוח שלאחר המוות". לכן, כל ספק צריך לפעול לטובת המצווה.
השופט בחן את המסמכים הרפואיים ומצא בהם ספקות רבים ביחס למסקנת המומחה כי האם הייתה "סיעודית ודמנטית" ובלתי כשירה בזמן עריכת הצוואה.
השופט סבר כי המומחה המעיט בחשיבות סיכומי אשפוז של האם, שלפיהם היא הייתה "מודעת למצבה" ו-"מתמצאת בזמן ובמקום". בנוסף נקבע כי המומחה התעלם משני ממצאים חשובים בחומר הרפואי – חוות דעתה של העובדת הסוציאלית שכתבה כי האם "צלולה", וחתימתה של האם על טופס הסכמה לביצוע בדיקה פולשנית במהלך אשפוז בשנת 2010.
השופט ציין כי אמנם זמן קצר לאחר חתימת הצוואה אושפזה האם וחלה התדרדרות במצבה הקוגניטיבי עד למותה כשנה לאחר מכן, אולם נקודת הזמן בה יש לבחון את כשירותה היא מועד עריכת הצוואה. בנוסף קבע השופט כי ראוי היה לקבל את עדות עורך הדין שערך את הצוואה שסיפר כי הוא ווידא שהאם מבינה את תוכן הצוואה וכי היא הדגישה בפניו כי "יש לה בת נכה על כיסא גלגלים וחשוב לה מאוד לדאוג לה". "טרחתי והעמקתי בבדיקת האמור במסמכים הרפואיים, לא משום שרופא אני, אלא משום כבודה של המנוחה ומשום חובתי, כשופט, לתת ביטוי לרצונה המובע בצוואתה", כתב השופט, וסיכם כי לא השתכנע שמוגבלותה הפיזית והנפשית של האם מנעה ממנה לערוך את הצוואה. לפיכך קיבל השופט את הערעור והורה לקיים את צוואת האם מיולי 2011. סגן הנשיאה יצחק ענבר והשופטת יהודית שבח הצטרפו לפסק הדין. לטובת המערערת נפסקו הוצאות ושכ"ט עו"ד של 20,000 שקל.
