ועדה ממלכתית לחקירת היעלמם של ילדי תימן

מסמך רקע לדיון בנושא: ועדת החקירה הממלכתית לעניין היעלמם של ילדים מבין עולי תימן

תמצית:

פרשת היעלמות ילדי תימן, מזרח ובלקן, עלתה לכותרות כבר מאמצע שנות השישים ומאז לא ירדה מסדר היום הציבורי והשיח התקשורתי והפוליטי במדינת ישראל. הדיון הציבורי בנושא, הוביל להקמת 3 ועדות חקירה, וכיום עומדת הסוגיה הנדונה לבחינת ועדת החקירה הממלכתית “לעניין היעלמם של ילדים מבין עולי תימן”.

בשנת 1967, מונתה ועדת החקירה הראשונה שעסקה בעניין ילדי תימן. הוועדה נודעה בשם “ועדת בהלול – מינקובסקי“.

מממצאיה, ניתן ללמוד שמתוך 342 הילדים, אשר לגבי היעלמותם הוגשו תלונות, 316 נפטרו.

בשנת 1986, פרסמה “הוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים”, דוח המציג נימוקים לצורך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית. בדוח הסתמכה הוועדה, על מחקרו של דב לויטן, שהעלה שאלות קשות באשר לאופן התנהלות חקירתה של “ועדת בהלול – מינקובסקי”.

בשנת 1988, הקים ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, את “ועדת שלגי”, ועדת חקירה שאינה ממלכתית.

בסך הכל קיבלה הוועדה 505 הודעות על נעדרים, שמתוכן 204 הודעות על ילדים שגורלם כבר נבדק על ידי “ועדת בהלול – מינקובסקי” ו- 301 מקרים שטרם נחקרו בעבר.

בנוסף, בדקה הוועדה כ- 10,000 תיקי אימוץ בין השנים 1949 – 1960. בסה”כ, לא נמצאו ממצאים כלשהם באשר לגורלם של 65 מהנעדרים, אולם אין בכך כדי לקבוע כי הם הועלמו. יש לציין, כי ועדת שלגי נעדרה כל סמכות לברר תלונות על כוונת זדון באשר להיעלמותם של ילדים, או לחקור את התנהגות הגורמים השונים שטיפלו בנושא.

בתאריך ה- 8.1.95, החליטה הממשלה על הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית “לעניין היעלמם של ילדים מבין עולי תימן”. פעילות הוועדה מתמקדת במספר מישורים: איתור חומר תיעודי, הכנת דוחות מסכמים פרטניים וניהול דיונים מסכמים לקראת הכנת הדוח הסופי. הוועדה טוענת כי היא השקיעה מאמצים רבים במטרה להניע מספר גורמים שטענו כי יש ברשותם מיע בדבר “החטיפה הממסדית של הילדים”, כדי שיסייעו לה בחשיפת פרטים נוספים על הפרשה הנחקרת. לטענתה, לא זכתה עד כה הוועדה לשיתוף פעולה מצד גורמים אלו, אולם במקביל לניסוח הדוח הסופי, היא עדיין קוראת ומצפה לסיועם.

ועדת בהלול – מינקובסקי, מרץ 1968

בשנת 1967 מונתה ועדת החקירה הראשונה שעסקה בעניין חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן. הוועדה נודעה בשם “ועדת בהלול – מינוקבסקי”, ומונתה על ידי שרי המשפטים והמשטרה דאז. תפקידה היה בירור הטענות באשר להיעלמם של תינוקות ממחנות עולים בין השנים 1949 – 1956, כמו גם התחקות אחר אשר עלה בגורלם.

מהלך החקירה

“ועדת בהלול – מינוקבסקי חקרה 342 תלונות והעלתה מספר הסברים אשריים להיעלמות ילדי תימן ביניהם:

א. עלייה המונית תוך תקופה קצרה.

ב. מעבר אוכלוסיה ממחנה למחנה.

ג. אשפוז ילדים והעברתם מבית חולים אחד למשנהו, ללא הקפדה על רישום מתאים ו/או מדוייק.

ד. תחלואה ותמותה גבוהות יחסית בקרב הילדים.

ה. רישום משובש של שמות הילדים.

תוצאות החקירה

מממצאי חקירת הוועדה ניתן ללמוד שמתוך 342 הילדים, אשר לגבי היעלמותם הוגשו תלונות, 316 נפטרו. כמו כן, בבדיקת תיקי האימוץ התגלתה עובדת אימוצם של שני ילדים, אשר הוגשה תלונה על היעלמם. בנוסף, הוגשו לוועדה 17 תלונות על ילדים שנעלמו במחנה חאשד ליד עדן, אשר לא נחקרו על ידי הוועדה מסיבות טכניות.

המלצות הוועדה

בעניין הילדים המאומצים המליצה הוועדה כי: “יש להסמיך את פקידת אימוץ ראשית במשרד הסעד להודיע להורי שני הילדים שנתגלו כמאומצים, במכתב אישי, שהילדים אומצו ותו לא”.

בנוסף, חקרה הוועדה אם יש יסוד לכאורה לידיעות לפיהן נמסרו ילדים יוצאי תימן ליהודים מחו”ל, אולם לא הגיעה לתוצאות. בדיווחה לשרי המשפטים והמשטרה, המליצה הוועדה על עריכת חקירה בחו”ל, אולם היא עצמה התמקדה בחקירה בישראל בלבד.

הוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים

בשונה מוועדת בהלול – מינוקבסקי, שמונתה על ידי שר הממשלה “הוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים, הינה עמותה הכוללת רבנים, משפטנים, פסיכולוגים וראשי רשויות. ועדה זו החלה בפעילותה בשנת 1996, לאחר שלבתי הורים שילדיהם נעלמו, נשלחו צווי גיוס והזמנות להשתתף בבחירות.

בשנת 1986 פרסמה הוועדה דוח המציג נימוקים לצורך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית. בדוח הסתמכה הוועדה, בין היתר, על מחקרו של דב לויטן מאוניברסיטת בר אילן, שהעלה שאלות קשות בנוגע לפרשת ילדי תימן הנעדרים ובאשר לאופן התנהלות חקירתה של “ועדת בהלול – מינוקבסי”. בין טענותיו של לויטן:

א. שיקולים פוליטיים מנעו הקמת ועדת חקירה ממלכתית.

ב. ועדת בהלול – מינקובסקי לא הוקמה בהתאם או על פי חוק כלשהו, אלא על פי המלצת שר המשפטים.

ג. שני נציגי הוועדה היו פקידים ציבוריים בכירים, שמונו על פי החלטתם ובחירתם הבלעדית של שרי המשפטים והמשטרה.

ד. ועדת בהלול – מינוקבסקי לא חקרה את כל התלונות שהוגשו.

ה. יתכן שמספר הילדים שנעלמו גדול מ- 342.

ו. הסבר הוועדה לפיו ליקויים מנהליים מנעו מסירת מידע מוסמך להורים והזמנה לטקס הקבורה, אינו מתקבל על הדעת, היות ומדובר במאות מקרים ולא במקרים בודדים.

ז. לא התבצע אימות של תעודות פטירה על ידי פתיחה מדגמית של מספר קברים, במטרה לוודא שאכן תעודות הפטירה אמינות.

ועדת שלגי

בשנת 1988, הקים ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, את ועדת שלגי, כוועדה לבירור לעניין חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן הנעדרים. הוועדה הוקמה על פי חוק ועדות חקירה, בניגוד לוועדת בהלול – מינוקבסקי. בראש ועדת שלגי עמד השופט ד”ר משה שלגי.

מטרת הוועדה וסמכויותיה

במסגרת תפקידה, התבקשה הוועדה לטפל בתלונות שלא נידונו על ידי ועדת בהלול – מינוקבסקי, אלא אם כן יתברר כי קיים חומר עובדתי שלא נבדק בעבר והדורש את התייחסותה. יש לציין כי ועדת שלגי נעדרה כל סמכות לברר תלונות על כוונת זדון באשר להיעלמותם של ילדים, או לחקור את התנהגות הגורמים השונים שטיפלו בנושא, ביניהם אלו הממסדיים.

עבודת הוועדה

את עבודת הוועדה ליוו מר דב לויטן והוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים. בסך הכל קיבלה הוועדה 505 הודעות על נעדרים שמתוכן 204 הודעות על ילדים שגורלם כבר נבדק על ידי ועדת בהלול – מינוקבסקי ו- 301 מקרים שטרם נחקרו בעבר.

ממרבית הודעות המשפחות על היעדרות ילדיהן, עולה כי הילדים נעלמו מבתי חולים ובתי תינוקות. מעניין לציין כי בין הילדים שעובדת היעדותם הועברה לידיעת הוועדה, היו גם בני יוצאי ארצות אחרות זולת תימן, ביניהן בולגריה, פרס, צפון אפריקה, צרפת ורומניה.

מסקנות הוועדה

כמצויין לעיל, קיבלה הוועדה לידיה דיווחים על 505 נעדרים, לפי  הפירוט שלהלן:

א. 204 הודעות שנדונו ונחקרו בעבר במסגרת טויפולה של ועדת בהלול – מינוקבסקי, מתוכן ב- 34 מקרים התגלו טעויות בממצאי הוועדה, אשר תוקנו.

ב. 301 הודעות חדשות מתוכן ב- 14 מקרים נעלמו הנעדרים בעיר עדן שבתימן, כשלגבי שלושה מהם התגלה מידע המצביע על פטירתם בעיר זו. באשר ליתר, לא הגיע לוועדה מידע כלשהו.

בנוגע לשאר 287 ההודעות החדדשות שנבדקו על ידי ועדת שלגי התברר כי ב- 222 מקרים , הילדים שהוגדרו כנעדרים – נפטרו, כאשר לגבי 171 מהם נמצא תיעוד על העברתם לקבורה, ובאשר ל- 51 אחרים לא נמצא תיעוד דומה.

בסה”כ הכולל, לא נמצאו ממצאים כלשהם באשר לגורלם של 65 מהנעדרים, אולם אין בכך כדי לקבוע כי הם הועלמו.

כמו כן בדקה הוועדה כ- 10,000 תיקי אימוץ, בין השנים 1949-1960. בתיקים לו לא התגלה מידע באשר לאימוץ ילדים שסיבת היעלמותם נחקרה.

ראוי לציין כי הוועדה נמנעה מפתיחת קברים, הן בשל מורכבות ההליך והן משום שהתייעצות בדבר עם מומחה מהמכון לרפואה משפטית, העלתה כי לאחר עשרות שנים לא ניתן לקבוע את זהות האדם הטמון בקבר.

ועדת החקירה הממלכתית לעניין היעלמם של ילדים מבין עולי תימן

כחודש בלבד לאחר סיום עבודת ועדת שלגי ועל רקע המחאה הציבורית שהלכה וגברה, החליטה הממשלה בתאריך ה- 8.1.95 על הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית לעניין היעלמם של ילדים מבין עולי תימן, שתחקור את פרשת היעלמם של ילדים מבין עולי תימן בשנים 1948 – 1954 ותמסור לממשלה דין וחשבון.

בניגוד לוועדת בהלול – מינוקבסקי, ועדת חקירה זו הוקמה מכוח חוק ועדות החקירה (1968) ובשונה מוועדת שלגי מדובר בוועדת חקירה ממלכתית.

הוועדה מונתה על ידי השופט מאיר שמגר, נשיא בית המשפט העליון בתאריך 23.1.95. בראש הוועדה כיהן שופט בית המשפט העליון בדימוס השופט יהודה כהן, אשר פרש מכהונתו זו בפברואר 1999 ובמקומו מינה השופט אהרון ברק, נשיא בית המשפט העליון את שופט בית המשפט העליון השופט יעקב קדמי (כיום שופט בדימוס).

מטרות הוועדה וסמכויותיה

אף על פי שבהחלטת הממשלה על הקמתה נקבע שהוועדה תתמקד בחקירת רפשת היעלמם של ילדים מבין עולי תימן, פרסה הוועדה כבר משלבי עבודתה הראשונים את יריעת החקירה גם על סוגיית היעלמם של ילדים שמוצאם ממדינות אחרות, כגון: פרס, עיראק ועוד.

משהוגש בג”ץ בנושא, החליטה הממשלה להעניק את אישורה לחקור גם מקרי היעלמות של ילדי עולים ממדינות אחרות. הממשלה קבעה כי הוועדה תחקור את פרשת היעלמם שלל ילדים מתימן ומדינות אחרות, בין השנים 1948 – 1954, היות ובתקופה זו בלטה תופעת היעלמותם של ילדים רבים.

מטרת הוודה הינה הגשת דוח מקיף על עבודת החקירה שביצעה, בהתרכז בשני מישורים:

א. מתן תשובה פרטנית לכל אחד מן הפונים, באשר לממצאים הנוגעים להיעדרות הילדים.

ב. התייחסות לטענות שהועלו בפניה בדבר חטיפה ממסדתית של הילדים.

התקדמות ועדת החקירה הממלכתית

פעילות הוועדה מתמקדת במספר מישורים:

א. איתור חומר תיעודי נוסף שיאפשר את פיענוח גורלם של מספר עשרות תינוקות וילדים שנסיבות היעלמותם טרם נחשפו. כיום מתמקד החיפוש במספר משרדי ממשלה ובארכיונים בהם מוחזק חומר רלוונטי מתועד על גורמים שעסקו בשעתו בקליטת עלייה.

ב. הכנת דוחות מסכמים פרטניים המתייחסים לרקע היעלמותו של כל אחד ואחד מן הילדים, שנסיבות היעדרותם פוענחו. המדובר בלמעלה מ- 800 תלונות ובחומר מורכב שנאסף על ידי הוועדה באמצעות חוקריה. יש לציין כי הכנת הדוחות ועריכתם מחייבים תהליך של הצלבת מיע, הכרוך במאמץ גדול ובזמן רב.

ג. ניהול דיונים מסכמים לקראת הכנת הדוח הסופי שיהיה מבוסס על למעלה מ- 11,000 עדויות שהושמעו בפני הוועדה, כמו גם על כמות נכבדה ומורכבת ביותר של חומר מתועד.

הוועדה טוענת כי היא השקיעה מאמצים רבים במטרה להניע מספר גורמים שטענו כי יש ברשותם מידע בדבר החטיפה הממסדית של הילדים, כדי שיסייעו לה בחשיפת פרטים נוספים על הפרשה הנחקרת. עם זאת חשוב להדגיש כי לטענתה, לא זכתה עד כה הוועדה לשיתוף פעולה מצד גורמים אלו, אולם במקביל לניסוח הדוח הסופי, היא עדיין קוראת ומצפה לשיתוף פעולה מצידם.

על כל פנים, לפי הערכה שצויינה בפני שר המשפטים מר מאיר שטרית, בכוונת הוועדה להגיש את הדוח הסופי בילווי הדוחות הפרטניים עד סוף שנה זו.

בדיקת תיקי אימוץ והורים מאמצים

במסגרת חקירתה עושה הוועדה שימוש ביפוי הכוח שניתן לה מהיועץ המשפטי לממשלה והמאפשר לה לעיין בתיקי אימוץ העשויים לשפוך אור על הפרשה. כמו כן הופיעו בפני הוועדה אנשים שביקשו לדעת אם גם הם בין הנעדרים וכן מספר של הורים מאמצים שזומנו לוועדה כי לבדוק את נסיבות האימוץ לו היו שותפים. בנוסף, פנתה הוועדה לציבור הרחב באמצעות כלי התקשורת בבקשה להביא בפניה כל מידע על ילדים שלא גדלו במשפחותיהם הביולוגיות, בנסיבות העלולות לעורר חשד שהם כלולים בנעדרים שנסיבות היעלמותם נחקרת.

מידע שמגיע לידי הוועדה נבחן על ידה ובמקרים בהם מתברר כי הילדים אומצו כדין, מתבצעת הצלבה בין תיקי האימוץ לבין אינפורמציה הקיימת בידי הוועדה והעוסקת בנסיבות היעדרם.

סיכום

מזה מספר עשורים מעסיקה פרשת חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן הנעדרים את הציבור בישראל ומאז התעוררות הפרשה ועד ימינו, מונו לחקור בעניין שלוש ועדות חקירה.

ועדת החקירה הנוכחית ועדת קדמי, הינה ועדת חקירה ממלכתית, המחזיקה בסמכות לחקור את היעלמם של ילדים יוצאי תימן ומדינות אחרים, בין השנים 1948 – 1954. במסגרת עבודתה חוקרת הוועדה למעלה מ- 800 תלונות שהוגשו לה. חקירתה זו מבוססת בין היתר, על חומר תיעודי, הכולל תיקי אימוץ רבים ועל כ- 11,000 עדויות שהובאו לפניה, ביניהן עדויות של הורים מאמצים. מטרות הוועדה הינן הגשת דוח פרטני על כל אחד מהילדים ותייחסות לטענות על חטיפה ממסדית. לפי הערכת הוועדה, עתידה היא להגיש את הדוח הסופי והדוחות הפרטניים עד סוף שנת 2001.