שנה בלי עדן ויהב: "ילדיי הופקרו, ואיש לא לקח אחריות", רונית גור כותבת על השנה שעברה ועל המחשבות שלא מרפות
"כולם תוהים מה עובר עליי? איך אני ממלאת את היום שלי? האם אני חזרתי לתפקד? לעבוד? לחיות?
"ואני תוהה הרבה פעמים מה עובר על כל מי שהפקיר אותי ואת ילדיי כשחזרתי והתרעתי שזה ייגמר רע.
"האם הם מבינים כמה רע זה יכול להיות? כמה רע זה מדי יום. שעה שעה. רגע רגע. בכל שנייה ושנייה?"האם הם מבינים את העוצמה של הרע? או שעבורם זה עוד תיק. עוד שם. עוד משפחה שעברה עליה טרגדיה?
האם מישהו בכלל לוקח אחריות ועושה מעשה כדי לשנות באמת? מהשורש? כדי שאף ילד לא יהיה כלי בידי מי מהוריו? כדי שכל ילד יזכה לחיים שלהם הוא ראוי ושאליהם הוא הגיע? כדי שכל גבר אלים יטופל ולא רק יורחק? האם מישהו במדינת ישראל מבין שיש כאן פרצה חברתית, חוקתית, התנהגותית, מערכתית, שמאפשרת לאסונות כאלה לקרות?
"שנה עברה בלי הילדים שלי שכל כך גוננתי עליהם ועשיתי הכול כדי להיות עבורם.
"שנה ריקה שבה אני עושה מאמץ כל יום מחדש להתמלא, ואז בסוף היום, רגע לפני שהעיניים נעצמות, יש תחושה של ריקנות איומה. של אין עצום.
"במדינת ישראל יש נשים וילדים רבים החיים באלימות יום-יומית. מנסים להנמיך מבט וקול ולהשקיט כל צעד כדי לא למשוך תשומת לב מיותרת. בבית. בחוץ. בעצם נוכחותם. צללים בתוכי החברה הישראלית שכאילו מבינה. יכולה. מכילה. מגוננת. אבל רק כאילו.
"משקפים כהים. מייק אפ כבד. בגדים ארוכים מסתירים. ושקט, כי כל מה שיכולנו להגיד ואמרנו והתרענו, לא עזר.
"אני כל כך מקווה שהופקו לקחים, שיש היום בישראל מי שמוכן להבטיח, לא שזה לא יקרה שוב, אלא שנעשה הכול כדי שלא יקרה שוב.
"שמישהו באמת מפיק לקחים ולא רק מזדעזע וממשיך בשגרת יומו.
"שמישהו מבין שיש להפוך את המערכת והנהלים על פיהם, כי חיים של אנשים, ילדים, עומדים על הכף והמדינה חייבת לשמור עליהם. מה שהיא לא עשתה במקרה שלי. רונית. אמם של עדן בת 4 ויהב בן ה-5 בהירצחם".
משרד הרווחה: מטפלים בכל מקרה
ממשרד הרווחה נמסר בתגובה: "רצח ילדים על ידי הוריהם הוא תופעה בלתי נסבלת בחברה מתוקנת ויש להוקיעה בכל המנגנונים החברתיים והחוקיים הקיימים. משרד הרווחה והמחלקות לשירותים חברתיים מטפלים בכל מקרה המובא אליהם בתשומת לב מרבית ובכלים המקצועיים הטובים ביותר. המשרד ושירותי הרווחה כואבים ומשתתפים בצערה של האם ופועלים בכל האמצעים לסייע".
קישורים:
