ניצה מימון שעשוע שופטת מושחתת כל פסקי הדין שלה מוכנים מראש – ציטטה עד שלא העיד ולא נחקר בתיק ת"א 53118-06-20 יוחאי פפקין נ' יובל רזין

ניצה מימון שעשוע שופטת מושחתת כל פסקי הדין שלה מוכנים מראש – ציטטה עד שלא העיד ולא נחקר בתיק ת"א 53118-06-20 יוחאי פפקין נ' יובל רזין
ניצה מימון שעשוע צל כבד על אמינותה פסקי דין שקריים שמוכנים מראש בטרם העידו עדים
Spread the love

ניצה מימון שעשוע שופטת מושחתת, שנתפסת שוב ושוב ושוב על פסקי הדין מוכנים מראש, לא לומדת לקח, מאחר והנהלת בתי המשפט לא נוקפת נגדה הליכים משמעתיים, והיא ממשיכה בהתנהלות שערורייתית. במדינה מתוקנת, היו משעים את השופטת הזו ומזמנים אותה לשימוע טרם פיטורין, אלא שבארצנו, המתנגדת להפיכה במערכת המשפט, השופטת הזו ממשיכה לנהל קרקס באולם שלה, ולעשות הצגה של משפט. מדובר בתביעה מסחרית בסך כ- 840,000 ש”ח. השופטת קבעה מועד למשפט כשהיא מקצה לחקירות עדים 20 דקות לתובע, 20 דקות לנתבע ולעדים אחרים 10 דקות.

10 דקות לעד החלטה של ניצה מימון שעשוע

10 דקות לעד החלטה של ניצה מימון שעשוע

כלומר תוך 50-60 דקות היא התכוונה שכל המשפט יתחיל, יסתיים וייחקרו כל העדים.

אם עד משקר, איך אפשר ב- 10 דקות להוציא ממנו את השקר? רק מתחילים לשאול מי אתה ומה אתה, וכבר החקירה מסתיימת. זה בכלל בית משפט?  זה מראה שהשופטת התכוונה לשבת רגל על רגל במשך שעה, לעשות את עצמה כאילו היא מקשיבה, ומייד אח”כ לשחרר את פסק הדין ולסמן וי על תיק סגור.

פסק הדין עצמו אוחז 8 עמודים, אבל ה- 5 עמודים הראשונים הם תיאור של “עובדות”, שלא ברור מאיפה הביאה אותן, ולא ברור אם זה גרסה של התובע, הנתבע או ממצאים עובדתיים של "השופטת". היא אפילו לא טורחת לנתח את עילות התביעה.

בעמ’ 6 מתחיל דיון משפטי אבל בכלל לא ברור מה הנושא, מה הסוגיה, ומה היא בכלל כותבת. זה מתחיל בקביעות נחרצות שרק מי שמכיר את התיק מבין מה היא רוצה להגיד ואיך היא בונה את הטיעון המשפטי שלה.  בסוף היא קובעת שהנתבע לא הוכיח מצגי שווא ושהוא צריך לשלם $200,000 פלוס 50,000 ש”ח הוצאות ועדיין לא ברור למה.

השופטת מפנה לדברי עד שבכלל לא העיד בפניה

מה שכן ברור זה שהיא מצטטת ומסתמכת על תצהיר של עד שהיא עצמה מחקה אותו, והיא קובעת באופן נחרץ “כעולה מעדותו של גל סקלסקי”… גל סקלסקי לא העיד.  היה תצהיר שלו, אבל הוא נמחק בגלל אי התייצבות לעדות.

השופטת טוענת שזו טעות אנוש כי היא לא שמה לב שהעד לא הגיע להעיד, אלא שהיא אמורה לצטט מהשאלות ותשובות של העדים במשפט ולא מתצהיר. זה מוכיח שאת פסק הדין הכינה עוד לפני שהעדים הגיעו להעיד תוך שמה שהיה לנגד עינייה היה רק תצהירים. בפסק הדין אין ציטוט אחד של חקירה נגדית, שאלות ותשובות, מה שמוכיח שאפילו את הפרוטוקול היא לא קראה.

וזה מסביר מדוע קצבה לעד שלא העיד, גל סקלסקי 10 דקות לחקירה. כי ב- 10 דקות אי אפשר לחשוף אם הוא עד אמת או עד שקר ופסק הדין כאמור נכתב מראש.

להלן כתבה בגלובס של ניצן מי-שפיר ואלה וינריב פורסם 5/7/2023

ניצה שעשוע מימון שופטת פרסמה פסק דין המתבסס על עדותו של עד שכלל לא העיד

שופטת השלום ניצה שעשוע־מימון הסתמכה בפסק הדין על עדותו של עד שכלל לא העיד בפני בית המשפט • בעבר, נחשף בגלובס מקרה דומה בו פרסמה השופטת פסק דין לפני שהסתיים המשפט • בזמנו, טענה השופטת שכתיבת פסקי דין לפני סוף המשפט היא “פרקטיקה מקובלת”, אך נציב התלונות על השופטים מתח עליה ביקורת נוקבת והעליון פסל אותה מלדון בתיק • תגובת השופטת: “בפסק הדין נפלה טעות

השופטת ניצה מימון־שעשוע מבית משפט השלום בפתח תקווה מחקה תצהיר של עד שלא הגיע למסור עדות בביהמ”ש, אך למרות זאת הסתמכה על תצהירו “ועדותו” בפסק הדין. התנהלות זו מעלה חשש כי פסק הדין נכתב לפני שמיעת ההוכחות, פסילת תצהירו של העד והגשת הסיכומים.

בנוסף, השופטת פרסמה את פסק הדין יום וחצי בלבד לאחר שהוגשו הסיכומים בתיק – עובדה המחזקת את החשש כי פסק הדין נכתב מראש. טיעונים אלו עלו בערעור שהוגש לאחרונה לביהמ”ש המחוזי מרכז.

זה לא המקרה הראשון בו שעשוע־מימון מסתבכת. בשנת 2019, נחשף בגלובס סיפור בלתי נתפס על כך שהשופטת פרסמה בשגגה פסק דין בתיק עוד לפני שהוגשו סיכומי בעלי הדין בתיק.

השופטת הודתה אז בטעותה, אך טענה כי מדובר בפרקטיקה הרווחת “בתיקים רבים” של כתיבת טיוטות פסקי דין בטרם הסתיימו הדיונים בתיק. נציב תלונות הציבור על השופטים, שופט העליון בדימוס אורי שהם, מתח עליה ביקורת חריפה. בנוסף, נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות פסלה את שעשוע מלהמשיך לדון בתיק.

הסתמכה על תצהיר שהיא עצמה מחקה

הפעם השופטת נתנה את פסק הדין לאחר שהוגשו הסיכומים, אך בפסק הדין היא הסתמכה על עדותו של עד שכלל לא העיד בפני ביהמ”ש ועל עובדות מתוך תצהיר שהיא פסלה.

הסיפור התמוה סובב סביב סכסוך בין יוחאי פפקין ליובל רזין. פפקין הגיש ביוני 2020 תביעה נגד רזין, באמצעות עו”ד ישי סויס, לקבלת דמי תיווך בהיקף של מאות אלפי שקלים בגין עסקה בין חברות זרות לרכישת מניות. לתמיכה בתביעתו הגיש פפקין תצהיר של עד שהיה אמור להעיד מטעמו – גל סקלסקי.

ב־5 בפברואר האחרון קיימה השופטת דיון הוכחות בו נחקרו העדים מטעם הצדדים. במהלך ההוכחות היה אמור להעיד גם מגיש התצהיר גל סקלסקי, אלא שאז התברר כי הוא כלל לא הגיע לדיון. על פי תקנות סדר הדין האזרחי אם המצהיר לא מתייצב, תצהירו לא ישמש כראיה אלא במקרים מיוחדים באישור בית משפט.

במקרה הנוכחי, ביקש בא כוחו של הנתבע למחוק את התצהיר מהתיק, הוא הסכים – והתצהיר נמחק על פי החלטתה של שעשוע־מימון: “תצהירו של גל סקלסקי יימחק מהתיק”, נכתב בפרוטוקול בחודש פברואר.

שלושה חודשים אחרי, ב־22.5 סיימו הצדדים להגיש את סיכומיהם ובתוך יום וחצי, ב־24.5 ניתן פסק הדין. רזין חויב לשלם 200 אלף דולר דמי תיווך, והוצאות משפט בגובה 50 אלף שקל.

בפסק הדין הסתמכה השופטת על אותו עד שלא הגיע לעדות, ושהיא עצמה פסלה את תצהירו. שמו של קלסקי ועובדות מתוך תצהירו צוינו מספר פעמים בפסק הדין כתמיכה בטענות התובע. כך למשל ציינה השופטת, כי “מטעם התובע הוגשו תצהירו, כמפורט לעיל, ותצהיר גל סקלסקי”.

בשום שלב לא ציינה השופטת כי היא עצמה מחקה את תצהירו של סקלסקי מהתיק, כיוון שלא התייצב לעדות. השופטת הגדילה לעשות והתייחסה אליו כמי שהעיד בפועל בביהמ”ש: “כן הוכח, כי גם השותפה של הנתבע בחברת האחזקות לא יודעה ע”י הנתבע שנעשתה על ידו התחייבות בשמה כלפי התובע, כעולה מעדותו של גל סקלסקי”. בפסקה נוספת שוב נכתב: “הוכח מעדותו של גל סקלסקי כי אף אחת מהאפשרויות אינה נכונה”.

“מעשה שמוביל לעיוות דין וחוסר צדק”

עובדות אלה מהוות חלק מערעורו של רזין לביהמ”ש המחוזי בלוד על פסק הדין שניתן נגדו. בערעור, שהוגש באמצעות עו”ד רם לוי נטען כי “בית משפט קמא כתב את פס”ד, ככל הנראה, בטרם שמע את דיון ההוכחות, ובוודאי בטרם הוגשו הסיכומים, והתעלם מכל הראיות שהוצגו בפניו”.

עוד טוען רזין, כי מאחר שהשופטת הסתמכה על עדותו של אדם שלא הגיע כלל לדיון “ניתן להסיק כי פסק הדין כבר היה כתוב, ואך ורק על סמך כתבי הטענות”. בנוסף, תוקף הערעור את ההכרעה גם לגופה. “בית המשפט פשוט מיהר לסיים עם התיק כל כך מהר עד שכתב פסק דין על סמך כתבי הטענות ועוד לפני דיון ההוכחות”, נטען בערעור.

“כב’ השופטת שעשוע אשר כונתה בעבר בערוצי התקשורת כ’השופטת הממהרת’, מכיוון שמסרה לצדדים פסק דין בטרם הוגשו סיכומי הצדדים – הסבירה בזמנו כי המדובר בדבר טבעי ויעיל להכין טיוטה של פסק דין לפני קבלת סיכומי הצדדים וזאת כבסיס ראשוני לפסק הדין ולחיסכון בזמן והודתה שעשתה טעות באותו המקרה. אף על פי כן, כב’ השופטת שעשוע חזרה על ‘טעותה’ ועשתה בשנית מעשה שלא יעשה אשר מוביל לעיוות דין משווע וחוסר צדק שקשה להכילו!”.

רזין מציין את המהירות שבה ניתן פסק הדין בעניינו לעומת החלטות פשוטות שהשופטת טרם הכריעה בהן: “פסק הדין נכתב (כביכול) ע”י כב’ השופטת ביממה וחצי (ימים עמוסי דיונים) ואילו החלטה אחרת, פשוטה, בבקשה להבהרת פסק הדין שהוגשה על ידי המשיב (פפקין) לאחר פרסום פסק הדין טרם ניתנה על ידי כב’ השופטת עד למועד כתיבת שורות אלו ממש”.

המקרה שזיכה בכינוי “השופטת הממהרת”

מימון־שעשוע מכהנת כשופטת שלום משנת 1998. בשנת 2015 מונתה מימון־שעשוע לכהונת שופטת בכירה. לפני מספר שנים עלה שמה כמועמדת לבית המשפט המחוזי, אך הוועדה לבחירת שופטים החליטה לבסוף לקדם מועמדים אחרים.

הפרשה הקודמת, שזיכתה את מימון שעשוע בכינוי “השופטת הממהרת”, סבבה סביב תיק בסדר דין מהיר שהתנהל בפניה. אז, טענה השופטת כי פרקטיקה של כתיבת פסקי דין בטרם סיום המשפט היא דבר מקובל. אלא שנציב התלונות על שופטים אורי שהם התרשם פחות וקבע שהתלונה שהוגשה אליו בקשר למקרה – מוצדקת.

בהחלטתו מתח שהם ביקורת נוקבת על התנהלותה של מימון־שעשוע ודחה את כל הסבריה, ובכלל זה את טענתה כי מדובר בטיוטה שעלתה למערכת “נט המשפט” בשל “טעות קולמוס בלבד”, ואת הסברה, שלפיו “כך נוהג בית המשפט לעשות בתיקים רבים”.

גם נשיאת העליון אסתר חיות נדרשה לפרשה במסגרת בקשת פסילה שהוגשה בתיק. העליון קיבל את בקשת הפסילה והנשיאה חיות כתבה: “הכנת טיוטת פסק דין לא מהווה, כשלעצמה, עילה לפסילה”, אך בה־בעת הדגישה כי המקרה הנוכחי שונה ממקרי עבר שהגיעו לפתחו של העליון, שכן “תוכנו של המסמך שפורסם בענייננו מעיד עליו כי נחזה להיות פסק דין מוגמר ושלם, הכולל מסקנה משפטית ברורה”.

מימון־שעשוע מכהנת כשופטת שלום משנת 1998. בשנת 2015 מונתה מימון־שעשוע לכהונת שופטת בכירה. לפני מספר שנים עלה שמה כמועמדת לבית המשפט המחוזי, אך הוועדה לבחירת שופטים החליטה לבסוף לקדם מועמדים אחרים.

הפרשה הקודמת, שזיכתה את מימון שעשוע בכינוי “השופטת הממהרת”, סבבה סביב תיק בסדר דין מהיר שהתנהל בפניה. אז, טענה השופטת כי פרקטיקה של כתיבת פסקי דין בטרם סיום המשפט היא דבר מקובל. אלא שנציב התלונות על שופטים אורי שהם התרשם פחות וקבע שהתלונה שהוגשה אליו בקשר למקרה – מוצדקת.

בהחלטתו מתח שהם ביקורת נוקבת על התנהלותה של מימון־שעשוע ודחה את כל הסבריה, ובכלל זה את טענתה כי מדובר בטיוטה שעלתה למערכת “נט המשפט” בשל “טעות קולמוס בלבד”, ואת הסברה, שלפיו “כך נוהג בית המשפט לעשות בתיקים רבים”.

גם נשיאת העליון אסתר חיות נדרשה לפרשה במסגרת בקשת פסילה שהוגשה בתיק. העליון קיבל את בקשת הפסילה והנשיאה חיות כתבה: “הכנת טיוטת פסק דין לא מהווה, כשלעצמה, עילה לפסילה”, אך בה־בעת הדגישה כי המקרה הנוכחי שונה ממקרי עבר שהגיעו לפתחו של העליון, שכן “תוכנו של המסמך שפורסם בענייננו מעיד עליו כי נחזה להיות פסק דין מוגמר ושלם, הכולל מסקנה משפטית ברורה”.

ניצה מימון שעשוע צל כבד על אמינותה. שופטת מושחתת שלא מפוטרת למרות שהיא משקרת בפסקי דין ומכינה פסקי דין מראש טרם העידו העדים

ניצה מימון שעשוע צל כבד על אמינותה. שופטת מושחתת שלא מפוטרת למרות שהיא משקרת בפסקי דין ומכינה פסקי דין מראש טרם העידו העדים

שופטת פרסמה פסק דין המתבסס על עדותו של עד שכלל לא העיד – גלובס (globes.co.il)

https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001451557

להלן פסק הדין

 

בפני כב’ השופטת הבכירה ניצה מימון שעשוע
תובע יוחאי פפקין
 נגד 
נתבע 

 

יובל רזין 

 

    

פסק דין

לפני תביעה כספית בסך של 839,674 ₪.

בכתב התביעה ובתצהיר התובע נטען כי התובע כיהן כסמנכ”ל תפעול של חברת Ferronikeli LLC (להלן: החברה הנרכשת) המצויה בקוסובו והתקשר עם הנתבע בהסכם למתן שירותי תיווך.

בראשית חודש דצמבר 2017, פנה הנתבע לתובע, באמצעות מר יובל כהן, אשר עובד אצל הנתבע והינו מכר של התובע, וביקש ממנו  להפעיל את קשריו ולהעניק לו שירותי תיווך בנוגע לרכישת מפעל בתחום עיבוד מתכות באזור הבלקן.

נטען כי הנתבע התעניין ברכישת חברה ומפעל הממוקמים באזור מקדוניה, אך התובע הגיע למסקנה כי העסקה לרכישת מפעל זה נסגרה באופן לא פורמאלי זה מכבר, ועל כן ייעץ לנתבע להתייחס לעסקה זו כבלתי רלוונטית.

התובע ייעץ לנתבע לבחון רכישתה של החברה הנרכשת, בה הועסק באותה התקופה התובע. הנתבע קיבל את עצתו של התובע וביקש ממנו להעניק לו את שירותי התיווך שיאפשרו לו ולקבוצת משקיעים (Rina Group), שכללה את הנתבע ובני משפחתו, לרכוש את החברה הנרכשת.

בשליש האחרון של חודש דצמבר 2017, נקשר בעל פה הסכם שירותים בין הנתבע וקבוצת המשקיעים לבין התובע. ביום 28.5.2018, הגיעו הצדדים להסכמה בעל פה לגבי סכום דמי התיווך ותנאי התשלום שישלם הנתבע באופן אישי לתובע תמורת השירותים.

בסוף חודש דצמבר 2017, יצר התובע חיבור בין הנתבע למנכ”ל החברה הנרכשת ובהובלתו של התובע נערכה פגישה שמטרתה היתה לבחון את האפשרות לרכישת החברה הנרכשת ע”י הנתבע והקבוצה ולהתחיל בחשאי בדיקת נאותות.

בהמשך, נערכה פגישה בין הנתבע, סמנכ”ל הכספים שלו ובין התובע, אשר במסגרתה דנו הצדדים בהיקף דמי התיווך שישולמו לתובע וביתר תנאי הסכם השירותים, אך פגישה זו הסתיימה ללא הסכמה מאחר והתובע דרש 1% מהכסף שיוזרם לחברה הנרכשת במסגרת העסקה (שנכון לאותו מועד הוערך בין 60,000,000 $ לבין 80,000,000 $) בעוד שהנתבע הסכים לשלם רק 100,000 $.

בחודש ינואר 2018 התחייב הנתבע בפני התובע, למרות שלא הצליחו להגיע להסכמה בדבר היקף דמי השירותים, שהוא בעצמו ישלם לתובע באופן אישי ועל חשבונו את מלוא דמי השירותים שיסוכמו ביניהם, בין ששותפיו של הנתבע (קבוצת המשקיעים) יסכימו לשלם את חלקם ובין אם לאו, ודמי השירותים לא יפחתו מסך של 100,000 $. לאור התחייבויות אלו מצד הנתבע, המשיך התובע לספק לנתבע את השירותים.

במהלך החודשים פברואר-מרץ 2018, הודיע הנתבע כי שותפיו (קבוצת המשקיעים, קרי בני משפחתו) אינם מעוניינים לקחת חלק בעסקה וכי הנתבע באופן אישי ימשיך בתהליך רכישת החברה הנרכשת לבדו.

בחודש מרץ 2018 סיים התובע לכהן כסמנכ”ל התפעול בחברה הנרכשת ובמהלך חודש אפריל 2018 ביקש הנתבע מהתובע להעניק לו שירותי ייעוץ וניהול נוספים הנוגעים להיבטים התפעוליים של החברה הנרכשת וזאת בנוסף לשירותים האחרים, קרי תיווך וייעוץ בתהליך רכישת החברה הנרכשת.

 

ביום 28.5.2018 נערכה פגישה בין התובע לנתבע בה הגיעו הצדדים להסכמה ונקשר ביניהם הסכם בעל פה הן בנוגע להיקף עמלת התיווך (200,000 $ בתוספת מע”מ) והן בנוגע לתמורה עבור השירותים הייעוציים והניהוליים העתידיים (משכורת של 6,000 יורו לחודש לתקופה של 4 חודשים החל מחודש מאי 2018 ואילך). מיד לאחר הפגישה שלח התובע לנתבע מייל בו מפורטים תנאי השירותים והשירותים הנוספים (נספח 1) וביום 17.6.2018 אישר הנתבע מייל זה על תנאיו והצהיר כי מבחינתו אישור זה מהווה לא פחות מ”התחייבות לכל דבר ועניין”. במייל המשך, הנתבע הוסיף וציין כי התשלום של דמי התיווך יתחיל ממועד העברת המניות לחברה הרוכשת.

 

בסוף חודש מאי 2018 סוכמו בין הנתבע לבין המוכרים התנאים לרכישת החברה הנרכשת, נחתם הסכם עקרונות וניהול החברה הנרכשת הועבר לנתבע לתקופת ביניים שתסתיים בחודש יולי 2018.

הנתבע נדרש לממן את תפעול החברה הנרכשת במהלך תקופת הביניים, אך לא עמד בהתחייבות זו ונאלץ לצרף שותפה להסכם רכישת החברה הנרכשת. עם הצטרפותה של השותפה, סוכם כי המניות בחברה הרוכשת יוחזקו ע”י הנתבע והשותפה בהתאם להסדר שלהלן: 90% ממניות החברה בידי השותפה ו-10% מהמניות בידי הנתבע (באמצעות חברת האחזקות).

בחודש ספטמבר 2018 הועברו מלוא המניות של החברה הנרכשת לחברה הרוכשת שהקים הנתבע בשם  NKL (להלן: החברה הרוכשת), והבשילו התנאים לתשלום דמי התיווך.

 

נטען במהלך שנת 2019 שילם הנתבע לתובע באופן אישי שלושה תשלומים אשר מסתכמים לסך של 16,700 ₪, בשיק אישי, בהעברה בנקאית ובמזומן (נספחים 6-8). התובע הוציא לנתבע קבלות בהן ציין כי מדובר בתשלומים על חשבון עיסקת הייעוץ לרכישת החברה הנרכשת.

 

נטען כי בתחילת חודש פברואר 2019, נתן הנתבע לתובע את כרטיס הדביט האישי שלו, התחייב שיפקיד לחשבון בנק זה סכום חודשי על חשבון החוב והנחה את התובע למשוך את הסכום באמצעות כרטיס זה. נטען כי החל ממועד קבלת הכרטיס, פנה התובע לנתבע עשרות פעמים בבקשה שיעביר כסף לחשבון הבנק אליו משויך הכרטיס שנתן, אך הנתבע התחמק בתואנות שונות (נספחים 9-10).

 

ב-2.1.20 שלח התובע לנתבע במייל מכתב התראה מעו”ד (נספח 11). במענה למכתב ההתראה ששלח התובע, עוד באותו היום התקבלה תשובה קצרה במייל (נספח 12) במסגרתה טען הנתבע כי אין מדובר בהתחייבות אישית שלו כלפי התובע, והנחה את התובע להעביר את הפניה לחברת האחזקות קלירגלס (להלן: חברת האחזקות), שהנתבע מחזיק ב-60% ממניותיה.

 

בינואר 2020 התובע פנה במסרונים לנתבע, בעצת עורך דינו, והנתבע הבטיח להעביר לו פרוטוקולים חתומים של חברת האחזקות, המאשרים את תשלום דמי התיווך לתובע בהתאם להתחייבות הנתבע כלפיו, וזה הבטיח לעשות כן (נספח 3) אך הדבר לא נעשה חרף פניות חוזרות לנתבע.

 

ביום 14.1.2020 פנה  התובע לחברת RI – בעלת המניות הנוספת (40%) בחברת האחזקות (להלן: השותפה), כדי לקבל את עמדתה ביחס לטענת הנתבע לפיה ההתחייבות כלפי התובע נעשתה בשם, או הומחתה בדיעבד, לחברת האחזקות. ביום 20.1.2020 דחתה השותפה את טענת הנתבע (נספח 4 ותצהיר גל סקלסקי).

 

באפריל 21′ דחתה גם חברת BALFIN, בעלת המניות העיקרית בחברה הרוכשת (להלן: המשקיעה), את פניית התובע, וטענה כי ההתחייבות של הנתבע לשלם לו דמי תיווך היתה התחייבות אישית, ולא היתה כל התחייבות של החברה הרוכשת, הנרכשת או חברת האחזקות לשלם לו (נספח 2).

 

מבוקש לחייב את הנתבע לשלם לתובע את דמי השירותים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בסך של 839,674 ₪.

 

בכתב ההגנה ובתצהיר הנתבע נטען כי אין מדובר בהתחייבות אישית של הנתבע, אלא בהתחייבות שניתנה בשם החברה הרוכשת שהיא חברה בריטית שהקים הנתבע ב-10.3.18 לצורך ביצוע הרכישה (ת/1), והמחזיקה במלוא המניות של החברה הנרכשת בעקבות התיווך של התובע.

 

בעלי המניות בחברה הרוכשת היו תחילה הנתבע (60%) יחד עם שלושה שותפים אחרים (40%), אך לאחר שהתברר כי ההשקעה הנדרשת בחברה הנרכשת גדולה בהרבה מהמשוער, החל הנתבע לחפש משקיע חיצוני, ולאחר שהגיע להסכמה עקרונית עם המשקיעה, העבירו יתר השותפים את מניותיהם ללא תמורה לנתבע (נספח 1 – הסכם העברת מניות מיום 15.7.18).

 

בהמשך לכך, הנתבע העביר למשקיעה ללא תמורה 90% מהמניות בחברה הרוכשת.

 

לאחר מכן השקיעה השותפה סך של חצי מיליון $ בעיסקת הרכישה, אך לאור מצב החברה הנרכשת, ביקשה השותפה (באמצעות גל סלקסקי) לא להרשם כבעמ”נ בחברה הנרכשת, ובמקום זאת הוקמה חברת האחזקות, שהיא חברה קפריסאית, בה הנתבע מחזיק ב-60% מהמניות, והשותפה  מחזיקה ב-40% הנותרים.

 

נטען כי הנתבע הבהיר לתובע כי רכישת מניותיה של החברה הנרכשת תעשה באמצעות חברה ייעודית שתוקם לשם כך, החברה הרוכשת, וכי תשלום דמי התיווך יבוצעו על ידה.

 

נטען כי ביום 21.5.2018 נחתם בין הסכם בין Cunico Resources N.V. לבין החברה הרוכשת לרכישת החברה הנרכשת.

 

נטען כי ביום 28.5.2018 שלח התובע לנתבע מייל שכותרתו “הסדרת תחילת עבודה משותפת”. בהתכתבות המיילים ניתן לראות כי הנתבע לא התחייב, בעצמו ובאופן אישי, לשלם לתובע סך של 200,000 $ בתוספת מע”מ בגין דמי התיווך, אלא פעל כדירקטור בחברה הרוכשת. הנתבע הבהיר לתובע בכתב, בנוסף לסיכום שנעשה ביניהם בעל פה, כי התשלום בגין דמי התיווך יתחיל החל מהסגירה, קרי העברת המניות על שם החברה הרוכשת. נטען כי לאחר מו”מ שהתנהל והקמת החברה הרוכשת, רכשה זו את מניותיה של החברה הנרכשת.

 

בחודש ספטמבר 2018 עברו המניות של החברה הנרכשת לחברה הרוכשת ועליה היה לשלם כספים בגין דמי התיווך, על אף שהתובע לא פנה אליה מעולם.

 

לאחר שהחברה הנרכשת נרכשה ע”י החברה הרוכשת, התברר כי המידע שמסר התובע אודות החברה הנרכשת הינו מידע שגוי. התובע טען בפני הנתבע כי יש צורך בהשקעת הון של כ-5,000,000 יורו בלבד בחברה הנרכשת וכי התובע ומנכ”ל החברה יודעים להעמיד הלוואות מבנקים מקומיים שיאפשרו לחברה לפעול. בפועל, לאחר הרכישה, התברר כי יש צורך להשקיע כ-45,000,000 יורו בחברה הנרכשת וכי אין ביכולתו של התובע, ולא של מנכ”ל החברה, לקבל מימון בנקאי כפי שהוצג לנתבע. ברור כי העדר יכולת זו הפך את העסקה לבלתי אפשרית לביצוע והעמיד את הנתבע בחשיפה עצומה. עוד נטען, כי התובע הפר את התחייבותו להשיג הסכם קניית עופרת ניקל באיכות גבוהה ומכירה עתידית של תוצרי המפעל.

 

לאור כך מכר הנתבע כ-90% ממניותיה של החברה הרוכשת  למשקיעה והנתבע נותר דירקטור יחיד ובעל 10% ממניות החברה הרוכשת (באמצעות חברת האחזקות). בהמשך דוללה האחזקה של חברת האחזקות מ-10% ל-3% וזאת לאור המרה של הלוואות הבעלים בסך 45 מיליון אירו שניתנו ע”י המשקיעה, האוחזת כיום ב-97% ממניות החברה הרוכשת, להון מניות.

 

ביום 10.11.2018 נחתם הסכם המרת הלוואה במניות בין הנתבע ובין השותפה, באמצעות מר רועי רפאל ברקוביץ’ ומר גל סקלסקי.

 

נטען כי הסך של 16,700 ₪ אשר אותם העביר הנתבע לתובע הינם בגדר הלוואה, אותה נטל התובע מהנתבע, וכי סכום זה אינו מהווה תשלום בגין דמי התיווך. הלוואה זו היא הלוואה אישית כספית על רקע מצב כלכלי קשה אליו נקלע התובע עת נולד לו תינוק חדש ורצון חברי של הנתבע לסייע לו.

 

נטען כי לאחר ביצוע עסקת הרכישה של מניות החברה הנרכשת, נרשמו מניותיה על שם החברה הרוכשת ולא ע”ש הנתבע.

נטען כי הנתבע מעולם לא הצהיר כי הוא חב לתובע כספים באופן אישי בגין דמי התיווך וכי כל שטען הנתבע היה כי על החברה הרוכשת לשלם את דמי התיווך.

 

הנתבע מעולם לא התקשר עם התובע בהסכם שירותים לתשלום בגין דמי תיווך באופן אישי. נטען כי התובע הכיר את השותפים האחרים בחברה רוכשת וכן את בעלי המניות בשותפה, וידע כי הנתבע אינו פועל לבד.

 

נטען כי תשובתו של הנתבע למכתב ההתראה מיום 2.1.2020, היתה כי על התובע היה לפנות בדרישה לתשלום דמי התיווך לחברה הרוכשת ו/או לחילופין לחברת האחזקות ו/או לחילופין לשותפה.

 

נשלחה הודעת צד ג’ נגד החברה הרוכשת. בהמשך, הודעה צד ג’ נמחקה בהסכמה.

 

מטעם התובע הוגשו תצהירו, כמפורט לעיל, ותצהיר גל סקלסקי, המחזיק ב-40% ממניות מחברת האחזקות באמצעות השותפה, ודירקטור בחברת האחזקות אשר מחזיקה ב-3% מהחברה הרוכשת. הוא הצהיר כי חברת האחזקות מעולם לא התקשרה עם התובע בהסכם לשירותי תיווך לרכישת החברה הנרכשת, ומעולם לא הסכימה ליטול על עצמה את התחייבותו של הנתבע לשלם דמי תיווך לתובע. הנושא אף לא הועלה ולא נדון בדירקטוריון ובאספת בעמ”נ של חברת האחזקות.

 

מטעם הנתבע הוגש תצהירו, כמפורט לעיל.

 

המצהירים נחקרו על תצהיריהם.

דיון

ממייל ההתחייבות של הנתבע  וממכלול המסמכים והתכתובות שהוצגו בין הצדדים, ברור כי שניהם ראו את ההתחייבות במיילים מיום 28.5.18 ו-17.6.18 כהתחייבות אישית שהנתבע נוטל על עצמו כלפי התובע ללא כל הסתייגות ותנאי מתלה, למעט מימוש העיסקה של רכישת החברה הנרכשת והעברת המניות. ברי כי שני הצדדים הבינו שרכישת החברה הנרכשת תבוצע באמצעות חברה רוכשת, בין קיימת ובין שתוקם סמוך לפני הרכישה, ולא באופן אישי ע”י הנתבע, אך היה ברור לשני הצדדים כי אחריותו של הנתבע היא לדאוג להעברת ההחלטה על התשלום לתובע, בהתאם לסיכום בין הצדדים, לאישור בחברה הרוכשת, כאשר לתובע עצמו אין עניין (או יכולת השפעה) בשאלה, ע”י איזו חברה תבוצע הרכישה וישולמו לו דמי התיווך ו/או השכר החודשי המוסכם לגבי ייעוץ וניהול עתידיים, מי יהיו בעלי המניות של החברה וכו’.

 

ברם, הנתבע העביר את רוב (97%) מניות החברה הרוכשת שהקים למשקיעה, בלי ליידע אותה על ההתחייבות הקיימת לו אישית ו/או שנתן בשם החברה הרוכשת כלפי התובע, כעולה מנספח 2 לתצהיר התובע לפיו המשקיעה לא עודכנה ע”י הנתבע בהתחייבותו “בשם החברה הרוכשת” לשלם לתובע סכום של 200,000 $ כדמי תיווך, והחברה הרוכשת לא דנה בהמחאת התחייבות זו מהנתבע לחברה הרוכשת. כן הוכח, כי גם השותפה של הנתבע בחברת האחזקות לא יודעה ע”י הנתבע  שנעשתה על ידו התחייבות בשמה כלפי התובע, כעולה מעדותו של גל סקלסקי.

 

יצויין כי בעת משלוח מייל ההתחייבות ל הנתבע לתובע, ב-17.6.18, החברה הרוכשת כבר היתה קיימת מזה שלושה חודשים, ולמרות זאת הנתבע לא חתם על המייל בשם החברה הרוכשת או כדירקטור בה ולא יידע את השותפים בחברה הרוכשת בדבר התחייבות זו ולא דאג להוציא פרוטוקול חברה הרוכשת שיאשר את תשלום דמי התיווך לתובע בכפוף לסגירת העיסקה.

 

למעשה, על פי המסמכים שהוגשו, בעת החתימה על מסמך אישור ההתחייבות עדיין לא היה הנתבע דירקטור בחברה הרוכשת, אלא בעל מניות (60%) בלבד, ולא הוכח כי היה מוסמך להתחייב בשמה! מהמסמכים שהוגשו עולה כי הדירקטורית היחידה בעת הקמת החברה הרוכשת היתה בעלת המניות ג’ויס יאנג (ת/1), ולא הוכח כי היה דירקטור נוסף בכלל, והנתבע בפרט. הנתבע דווח לרשם החברות כדירקטור בחברה הרוכשת רק ב-18.7.18 (ת/2), היינו לאחר מתן ההתחייבות לתובע.

 

ב-17.7.18 חתם הנתבע על הסכמתו לשמש כדירקטור יחיד בחברה הרוכשת (נספח 3 לתצהיר הנתבע), וב-18.7.18 דווח לרשם החברות הבריטי כי הנתבע מונה כדירקטור יחיד בחברה הרוכשת (ת/2), במקום השותפה הפורשת.

 

אני דוחה את גרסת הנתבע, כאילו התשלומים של אלפי ₪ שהעביר בשלושה מועדים לתובע באופן אישי במהלך שנת 2019 היו כהלוואה, עזרה לחבר בצרה וכו’, שכן הוכח שהתובע הוציא לנתבע קבלות ועליהן רשם במפורש כי מדובר בתשלום על חשבון דמי התיווך.

 

טענת הנתבע היא למעשה טענה לאי כדאיות העיסקה של רכישת החברה הנרכשת, שבעטיה נאלץ הנתבע להעביר 90% ממניות חברת האחזקות בחברה הרוכשת למשקיעה ללא תמורה, כדי שזו תסכים ליטול על עצמה את ההתחייבויות כלפי המוכרת ולממן את פעילות החברה הנרכשת.

 

הנתבע טען כי אי הכדאיות נבעה ממצג מטעה של התובע לגבי יכולת החברה הנרכשת לגייס אשראי מבנקים מקומיים לצורך מימון פעילותה השוטפת. ברם, לא הוכח כלל כי בעניין זה היה הנתבע מנוע מלערוך בירורים עצמאיים מול הבנקים המקומיים, או כי התובע הציג בפני הנתבע מצג שווא כלשהו, ועל כן אני דוחה את הטענה להטעיה מצד התובע.

 

גם לגבי הטענות להפרת התחייבות להשגת ספקים לעופרות ניקל ולקוחות לתוצרי המפעל, אני קובעת כי אין קשר בין שירותים אלה, שיכול והיו אמורים להינתן במסגרת ההעסקה השוטפת של התובע כיועץ לוגיסטי/מנהל בחברה הרוכשת במשכורת חודשית, לבין תשלום דמי התיווך הבסיסיים של 200,000 $ שהתנאי היחיד להם היה סגירת עיסקת הרכישה והעברת המניות, ללא כל תנאי מתלה מעבר לכך.

 

הנתבע הינו איש עסקים, יזם ומשקיע מנוסה, וחזקה עליו כי אילו ראה את קבלת המימון הבנקאי או השגת הסכמי ספקים/לקוחות עבור החברה הנרכשת ע”י התובע כתנאים מתלים לתשלום דמי התיווך, היה מציין זאת בבירור במיילים שהחליף עם התובע, אך אין לטענות אלה זכר ולו ברמז.

 

הנתבע לא הציג ולו בדל ראיה לכל טענותיו בדבר מצגי שווא מצד התובע, וטענותיו בעל פה בעניין זה הינן טענות כבושות שלוקטו מן הגורן ומן היקב, והועלו לראשונה אחרי הגשת התביעה, בנסיון למצוא אמתלות להתחמק מהתחייבותו.

 

הנתבע הודה למעשה כי לא העלה את נושא תשלום דמי התיווך לתובע לדיון ואישרור בדירקטוריון של החברה הרוכשת או של חברת האחזקות.

 

מתגובת הנתבע למכתב ההתראה של התובע משתמע כי הוא טוען שהתחייב מלכתחילה בשם חברת האחזקות, או שהמחה בדיעבד את התחייבותו האישית לחברת האחזקות. ברם, הוכח מעדותו של גל סקלסקי כי אף אחת מהאפשרויות אינה נכונה. כך גם ביחס לטענה של התחייבות בשם החברה הרוכשת או המחאת ההתחייבות אליה, טענה שהופרכה במייל של בעלת המניות העיקרית בחברה הרוכשת (נספח 2 לתצהיר התובע), מבלי שהנתבע הביא ראיה או עדות כלשהי להזמת המסקנות הברורות העולות מהראיות שהוצגו ע”י התובע. בנסיבות אלה עומדת לחובתו החזקה הראייתית, כי אילו זומנו על ידו העדים רלוונטיים ממנהלי המשקיעה, היו עדויותיהם עולות בקנה אחד עם האמור בנספח 2 לתצהיר התובע.

 

לפיכך אני קובעת כי התחייבות הנתבע כלפי התובע לא היתה מותנית בתנאים מתלים פרט להעברת המניות של החברה הנרכשת לחברה שהקים/יקים הנתבע; שעיסקה זו בוצעה והושלמה; שלא הוכח כי היו מצגים מטעים מצד התובע ביחס לחברה הנרכשת, או הפרת התחייבויות מצד התובע, הקשורות בהתחייבות לתשלום דמי התיווך; וכי הנתבע היה רשאי להביא לאישרור תשלום דמי התיווך בדירקטוריון של אחת מהחברות המחזיקות במניות החברה הנרכשת במישרין (קרי: החברה הרוכשת) או בעקיפין (קרי: חברת האחזקות), ובכפוף לתשלום על ידיהן –להשתחרר מהתחייבותו האישית, אך הנתבע, מטעמיו, הסתיר מבעלי המניות האחרים בחברות אלה את התחייבותו “בשמן”, כביכול, ו/או כוונתו להטיל את ההתחייבות על אחת מהן, ולפיכך עליו לשאת בה באופן אישי.

 

הנתבע מחק, משיקוליו, את הודעת צד ג’ שהגיש נגד החברה הרוכשת, והדבר מעיד על כך שידע כי אין במסמכי החברה ראיות שיתמכו בטענה כי התחייב בשמה או הביא את התחייבותו לאישור הדירקטוריון/אספת בעמ”נ של החברה הרוכשת בדיעבד, וכי בעלי המניות במשקיעה יסתרו את הטענות, אם יתייצבו לעדות.

 

לפיכך אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 200,000 $ כערכו בשקלים ביום 1.1.19 בניכוי הסכומים ששולמו לתובע ע”י הנתבע במהלך שנת 2019 בסך 16,500 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד זה ועד התשלום בפועל.

 

כמו כן אגרה ושכ”ט עו”ד בסך 50,000 ₪.

ניתן היום,  ד’ סיוון תשפ”ג, 24 מאי 2023, בהעדר הצדדים.

ניצה מימון שעשוע

לורי שם טוב

בלוגרית בנושאי רווחה, קהילה ומשפט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.