"ההלכה המושרשת" של השופט ג'ורג' קרא 2 פסקי דין מהשנה האחרונה בג"ץ 5073/20 נתן גרוסמן נ' השופט אלכס שטיין ואח'

המדינה הגישה נגד נתן גרוסמן עיתונאי ירושלמי בעל עיתון "עולם התורה הפלס בע"מ" המופץ בירושלים, כתב אישום המייחס לו קשירת קשר לביצוע פשע, סחיטה באיומים והטרדה באמצעות מתקן בזק נגד בעלי עסקים שפרסמו בעיתון "יתד נאמן", וקראו להחרים את העיתון שלו שחולק חינם, והתקיים מפרסומים של אותם בעלי עסקים.

גרוסמן תושב ירושלים, וכל חבריו הנאשמים תושבי ירושלים, עדי התביעה מירושלים, והיחידה החוקרת זו הונאה ירושלים. כתב האישום הוגש בביהמ"ש המחוזי ת"א, אצל אברהם הימן, המתיימר לפעול כ"שופט" בעוד שבפועל המעסיקה שלו היא פרקליטות מחוז ת"א. אברהם הימן פוסק בניגוד לחוק, מתעלל בנאשמים ואינו ניטרלי, משמש סניף של התביעה והפרקליטות אשר החלטותיו נהפכות בעליון באופן תדיר, כאשר הצטברו נגדו אינספור תלונות בסיטונות בנתל"ש ובתקשורת.

גרוסמן, ביקש להעביר את הדיון לביהמ"ש מחוזי ירושלים. התיק הגיע לשופט אלכס שטיין, הדן בבקשות להעברת מחוז דיון. שטיין, שופט דוחה הדוחה כל בקשה המונחת לפניו, ללא קשר אם היא מוצדקת אם לאו, דחה את הבקשה, מנימוקים בלתי ענייניים, כשהוא מתעלם מהעובדה הפשוטה: עדי התביעה וגם ההגנה, הינם ממחוז ירושלים, השוטרים החוקרים ממחוז ירושלים, כך שהאינטרס הציבורי לנהל את התיק בירושלים, על מנת לא להטריח את העדים והחוקרים להגיע לת"א. דרך אגב, זה גם התירוץ הגורף של השופט שטיין בבקשות להעברת מחוז דיון – לא להטריד ולהטריח את עדי התביעה והמשטרה להגיע למחוז שיפוט שאינו מקום ביצוע העבירה. בנוסף, נתן גרוסמן ציין כי הוא חולה ומתקשה להגיע לת"א, והציג מסמכים לתמיכת טענותיו.

איך תרץ השופט שטיין את אי העברת מחוז הדיון לירושלים? ראו בש"פ 3686/20, שם קבע שטיין:

סעיף 6(א) לחוק סדר הדין הפלילי, [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, קובע כי "דנים נאשם בבית המשפט אשר באזור שיפוטו נעברה העבירה, כולה או מקצתה, או נמצא מקום מגוריו של הנאשם". הווה אומר: התביעה זכאית להגיש את כתב האישום לבית משפט שבאזור שיפוטו נעברה העבירה המיוחסת לנאשם. כלל זה מהווה נקודת המוצא לדיון בבקשת ההעברה, שכן הוא מקים חזקה כי בית המשפט המוסמך שאליו הגישה התביעה את כתב האישום הוא הפורום הנכון לניהול המשפט מבחינת כל הנוגעים בדבר: הנאשם, התביעה והעדים. ואכן, ניהול המשפט בסמוך למקום ביצוע העבירה מקל לרוב על ניהול פרשת ההוכחות (ראו בש"פ 11637/04 מדינת ישראל נ' זוזיאשווילי, פ"ד נט(4) 229 (2005)). חזקה זו, כמובן, איננה חלוטה, שכן סעיף 78 לחוק בתי המשפט מסמיכנו להעביר את מקום ההתדיינות מבית משפט אחד למשנהו במקרים מיוחדים (ראו בש"פ 1379/15‏ יהודאי נ' עירית ירושלים (23.3.2015)). בהפעילנו סמכות זו, שוקלים אנו בראש ובראשונה את מאזן הנוחות של בעלי הדין והעדים. נטל השכנוע הרובץ על מבקש ההעברה אינו קל: כדי להרימו, על מבקש ההעברה לשכנענו כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת העברת מקום הדיון (ראו בש"פ 1116/04 ברדיצ'בסקי נ' מדינת ישראל (8.2.2004); בש"פ 1085/11 ספר נ' מדינת ישראל (22.2.2011) (להלן: בש"פ 1085/11)).

השופט אלכס שטיין מהתל בציבור, והופך את החלטותיו לבדיחה. מספיק לעיין באתר זה במקבץ החלטותיו המופרכות של שטיין לאי העברת מקום דיון, כדי להבין שההחלטה נגועה באינטרסים זרים. ראו בקישור:

https://shemtov1.com/lor/?s=%D7%90%D7%9C%D7%9B%D7%A1+%D7%A9%D7%98%D7%99%D7%99%D7%9F

השופט ג'ורג' קרא, דן בעתירה ודחה אותה. הוא רק "שכח" לציין, שבתו אלכסנדרה קרא, היא פרקליטה במחוז ת"א, המחוז התובע את דן גרוסמן וחבריו, ויש לה ולחבריה אינטרס להרשיע את גרוסמן וחבריו, החפים מפשע באמצעות הדחליל-שופט אברהם הימן.

ג'ורג' קרא כתב בבקשת הדחייה, כי מדובר ב"הלכה מושרשת", וציין 2 פסקי דין מהשנה האחרונה. איפה המושרשת?

השופט ג' קרא:

לפנינו עתירה בגדרה מתבקש בית משפט זה לבטל את החלטתו של השופט א' שטיין בבש"פ 3686/20 מיום 6.7.2020 (להלן: ההחלטה) בהתאם להוראת סעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה, וליתן החלטה בבקשה שהגיש העותר ולחילופין, להעביר את הבקשה למותב אחר למתן החלטה. זאת משלשיטתו, בית המשפט לא קיים את חובת ההנמקה בהחלטה שניתנה בעניינו.

1. ביום 8.6.2020 הגיש העותר בקשה להעברת מקום הדיון בת"פ 8395-08-19 מדינת ישראל נ' גרוסמן ואח' לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, כך שהדיון יועבר מבית המשפט המחוזי תל-אביב לבית המשפט המחוזי בירושלים (להלן: הבקשה). לבקשה צורפה חוות דעת רפואית על פיה קיומו של משפט בעיר מרוחקת עלול להוות סיכון בריאותי משמעותי לעותר. ביום 6.7.2020 דחה השופט א' שטיין את הבקשה, זאת לאחר קבלת תגובת המשיבה ותשובת העותר לתגובה, בקבעו כי "המבקש לא הרים את הנטל המוטל עליו. הקושי שעליו הוא מצביע, על אף שאין להקל בו ראש, אין בו כדי להטות את מאזן הנוחות לטובת בירור ההליך בבית המשפט המחוזי בירושלים." עוד ציין בית המשפט כי בקשתו של העותר אינה נמנית על אותם מקרים חריגים ויוצאי דופן בגדרם יועבר מקום דיון ללא הודאת הנאשם בעובדות כתב האישום.

2. בעתירה לפנינו טוען העותר כי נגרמה לו פגיעה "בעיקרי הצדק הטבעי" משההחלטה ניתנה בלא כל הנמקה תוך התעלמות מקיומה של חוות הדעת הרפואית על אף קביעותיה לפיהן קיום הדיון בבית משפט מרוחק מהווה סיכון בריאותי לחיי העותר; כי חוות הדעת הרפואית שצירף לבקשתו לא נסתרה על ידי המשיבה; כי תשובת העותר לתגובת המשיבה לא קיבלה ביטוי בהחלטה; וכי "הרים את הנטל המוטל עליו והוכיח כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק להעברת הדיון לבית המשפט המחוזי ירושלים". כאמור, העותר מבקש לבטל את ההחלטה, וליתן החלטה בבקשה במותב אחר משלטענתו אין בהנמקה מאוחרת כדי להביא לריפוי הפגם המהותי.

3. דין העתירה להידחות על הסף.

הלכה מושרשת היא כי בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות ופסקי דין שניתנו בו בהליכים אחרים (ראו למשל בג"ץ 4894/20 אדם טבע ודין נ' דוד מינץ בית המשפט העליון, בפסקה 2 (19.7.2020); בג"ץ 6964/19 לורי שם טוב נ' בית המשפט העליון, בפסקה 2 (‏27.10.2019)).

העתירה נדחית אפוא. אין צו להוצאות.

ניתן היום, ‏ז' באב התש"פ (‏28.7.2020).

20050730_Q01.docx   סח

מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il