חטיפת ילדי המזרח גרסת 2016 השמה חוץ-ביתית של ילדים מזרחיים / יערית בוקק-כהן
בטור זה אבקש, מזווית הראיה האישית שלי, לזעוק את זעקת אלפי נערים מזרחיים ואת זעקת הוריהם המוחלשים וחסרי האונים אל מול מנגנון משומן שבו מוכרזים נערים כ"קטינים נזקקים" ומועברים לפנימיות רווחה המתופעלות על ידי עמותות המנוהלות בידי אצולת ההון האשכנזית.
לפי נתוני הלמ"ס 2015, 64 מתוך 1,000 ילדים יהודים מוגדרים כ"קטין נזקק", מונח שמשמעו לפי סעיף 2 לחוק הנוער התש"ך (1960): לא נמצא כל אחראי עליו / קיים אחראי שאינו מסוגל לטפל בו או שמזניח את הטיפול בו/ ביצע עבירה פלילית ולא הובא לדין/ נמצא משוטט, פושט יד לקבץ נדבות או עוסק ברוכלות/ נתון להשפעה רעה או חי דרך קבע במקום שבו מתרחשות עבירות/ שלומו הגופני או הנפשי נתון לסכנת פגיעה או נולד כשהוא סובל מתסמונת גמילה מסמים. נתקלתי בתופעה זו, שבעיניי כמוה כחטיפה בחסות החוק, בשנה האחרונה, הזדעזעתי קשות ואספתי מידע מטריד שחובה מוסרית על כל אזרח לדעת.
ידם של פקידי הסעד בישראל קלה על ההדק של ההשמה החוץ-ביתית, והם קורעים ילדים ממשפחתם באמצעות השמה במוסדות רווחה ייעודיים; השמה שגורמת לקטין, להוריו ולאחיו טראומה כתוצאה מהנתק מהמשפחה וגם חושפת את הקטין לסבל ולהתעללות מילולית, רגשית, מינית ופיזית בפנימייה. כ-10,750 ילדים הוצאו מביתם בשנת 2014 בישראל, ולדברי יוסי סילמן, מנכ"ל משרד הרווחה לשעבר, כמחציתם הוצאו מביתם ללא סיבה מוצדקת.
להערכתו של ד"ר אהרון פלשמן, מבכירי הפסיכיאטרים בארץ, קיים אינטרס כלכלי סמוי; פלשמן נחשף במסגרת עבודתו ל"שיטה": פקידי סעד מאתרים ילדים שפנימייה יכולה להיטיב את מצבם; לנוכח העלות הגבוהה ההורים נאלצים לקבל את הבטחת פקיד הסעד שהמדינה תממן זאת אם יסכימו להכרזה על "קטין נזקק". בהוצאת הילד לקלט חירום עקב חשש להזנחה או התעללות, הילדים שוהים לרוב במעונות ויצ"ו, וזו משלשלת לכיסה 17,000 ש"ח לחודש עבור כל ילד. גם כשתפוסת המעון חלקית, ויצ"ו מקבלת תשלום עבור כלל המיטות בכל מעון, כביכול כדי לממן מראש מצב של הגעה פתאומית של נער או נערה.
איתרתי 45 מאמרים מדעיים, מהם 32 מארצות הברית ו-13 מישראל, ואת עיקריהם אביא להלן. בארה"ב החלו בשנת 2005 במדיניות הימנעות ככל הניתן מהשמה חוץ-ביתית לנוכח ממצאי מחקרים המעידים על פגיעה נפשית בחוסים עקב הוצאתם מביתם בניגוד להסכמתם או להסכמת הוריהם; בשנים 2005–2011 התקצר משך השהייה הממוצע במוסד מ-28.6 חודשים בממוצע ל-23.9, מספר הילדים המוצאים מביתם ירד מ-311,000 ל-252,320 מדי שנה ומספר הילדים החיים במוסדות באופן קבוע ירד מ-513,000 ל-400,540. שיעורי ההשמה החוץ-ביתית ירדו מ8.5% ל-5.9% במעונות ואילו בפנימיות טיפוליות ירד שיעור זה מ10.0% ל-8.7%.
במחקר שערכו צ'ור ואחרים (2015) על 3,911 ילדים, נמצא שהשמתם במוסדות עם מיעוט חופש בחירה ואכיפת חוקים פטרונית הובילה לתפקוד ירוד ולהיעדר התקדמות במצב הקטין. במחקרם של קולקו ואחרים (2010) נבדקו תסמינים של תסמונת פוסט-טראומטית בקרב 1,848 ילדים; נמצא ששיעור הקטינים שסבלו מפוסט-טראומה בקרב אלו שנשארו בחזקת הוריהם עמד על 10.2%, ואילו שיעור הסובלים מתסמינים חמורים של פוסט-טראומה בקרב אלו שהוצאו מביתם למוסדות היה כפול ועמד על 19.2%.
גם בישראל קיימים ממצאים המצביעים על כישלון הפנימיות הטיפוליות להכין את תלמידיהן לתפקד באופן עצמאי. למשל ב-2012 התפרסם מחקר שבוצע עבור הלמ"ס וחשף שרק 15% מהנערים ו-30% מהנערות שהוצאו מביתם סיימו 12 שנות לימוד, בהשוואה ל-70% מהנערים ו-82% מהנערות שנשארו בחיק משפחתם.
אך למרות זאת ובניגוד ללקחים שהופקו בארה"ב מנזקי ההשמה החוץ-ביתית, מערכת הרווחה בישראל פועלת על פי אמות מידה מעורפלות ופרדיגמות ארכאיות. זאת חרף ביקורתו הנוקבת של שופט בית המשפט העליון יצחק עמית: "חוק הנוער הוא חוק ארכאי הבנוי טלאי על טלאי. ניסוחו אינו ברור, ולשם הדוגמה אציין כי כל הנושא של הכרזה על נזקקות אינו מופיע במפורש בחוק, ומי שקורא את סעיף 9(6) לחוק כפשוטו עלול להגיע למסקנה כי כל קטין בסכנת חיים בריאותית הוא בבחינת ילד נזקק. הגיעה העת שהמחוקק […] יאמר את דברו ויתקין חוק חדש". השופט עמית הזכיר את "הזכות הטבעית והחוקתית של הורה להחזיק בילדו" והסתמך בין השאר על פסק דין של השופטת אילה פרוקצ'יה: "פגיעה בזכות זו אינה מסתכמת בפגיעה בזכות משפטית. היא משליכה במישרין על טובתו של הילד כמי שזקוק באורח טבעי למשמורת הורית טבעית הבנויה על קשר הדם המהווה לעולם נקודת מוצא והתחלה לכל".
לעתים ההמלצה להשמה חוץ-ביתית נמסרת על ידי מחלקה פסיכיאטרית שבה שהה קטין; פסיכיאטרים הממליצים על כך כלל אינם מודעים למשמעותו המשפטית של המושג היות שלא קיבלו כל ידע משפטי בסיסי לגבי מושג המתפרש לאדם הסביר כ"רישום לפנימייה". פרופ' אסתר הרצוג (2014) טוענת שהשמה חוץ-ביתית כרוכה לרוב בכפייה, באלימות ובנזק חמור ביותר לקטינים ולמשפחתם, ומכאן שהיא מנוגדת לאידאולוגיה המוצהרת של הממסד שהיא דאגה לשלום הקטין. רשויות הרווחה מציגות את ההשמה החוץ-ביתית בפני בית המשפט וההורים כ"חיונית לרווחת הילד". מערכת הרווחה מסתייעת במשטרה, בבית המשפט, בבתי חולים פסיכיאטריים ובבתי ספר בהפעלת הכוח על הקטינים והוריהם ומשתמשת לרעה בחוק חובת הדיווח.
לדברי ד"ר פלשמן, במהלך השתתפותו בדיונים משפטיים על הכרזת נזקקות לקטינים הוא נתקל בשימוש במושג חסר ביסוס מדעי מקצועי והוא "סיכון התפתחותי" – לדבריו המושג הומצא כדי לאפשר לגורמי הרווחה לעשות כרצונם במסווה של דאגה לשלום הקטין. ממצאים דומים התקבלו במחקרם של ליכטנטריט ואחרים (2011), שחשף טקטיקות מניפולטיביות שבהן משתמשות פקידות סעד כדי לשכנע את השופט להוציא את הקטין ממשמורת הוריו:
– הצגת האם כבעייתית ובלתי כשירה תוך התעלמות מהאבות
– הצגת הערכה שלפיה לא צפוי כל שינוי בנסיבות חייו של הקטין או בתפקוד הוריו
– הצגת הערכה שהוצאת הקטין מביתו היא הפתרון היחיד
– פקידת הסעד מתבטאת באופן שמרחיק את העצמי שלה מהתיק ובעצם מהילד.
כך לדוגמה מספרת עו"ד ורדה שטיינברג, מומחית בנושא קטינים נזקקים, על שלושה אחים פעוטים שהוצאו לקלט חרום היות שסגנון חיי הוריהם הכרוך ברחצה במעיין סמוך לביתם ושתייה ממימיו לא נראה לפקידת הסעד הולם; אם פקידת סעד הייתה מגיעה לבית יעקב אבינו ובוחנת את הליכות ביתו, הרי ששנים עשר בניו של יעקב – הלוא הם אבות שנים עשר שבטי ישראל – היו נלקחים ממשמורת הוריהם למקלט חרום ועם ישראל לא היה קם בנסיבות כאלו.
דוז'ייר ואחרים (2016) מציגים עשרה טיעונים חשובים נגד השמה חוץ-ביתית:
– התקשרויות בריאות עם דמות הורה נחוצות לילדים בכל הגילים ומסייעות בצמצום בעיות התנהגותיות וקשיים בין-אישיים
– חשוב לאזן בין צורך הנער בעצמאות לבין בקרת ההורה
– הפעלת סמכות מבוגר באופן רגיש לצורכי הילד נחוצה להתפתחות נפשית תקינה
– מסגרת חוץ-ביתית אינה הסדר דיור הולם ולעולם לא תחליף את הסביבה הביתית
– השהייה במוסדות אלו מגבירה בעיות התנהגותיות עקב מצוקה נפשית ולמידה חברתית
– מסגרות כאלו מסבות נזק נפשי לילדים בעלי התפתחות תקינה
– במוסדות קיימת אלימות פיזית מצד הדיירים האחרים ולעתים מצד אנשי צוות כלפי החוסים
– לא נמצאה הצדקה להסדר מגורים מחוץ לבית למשך תקופה ארוכה
– ילדים שמעולם לא פיתחו יחסי התקשרות בטוחים עם דמות כלשהי עשויים לפתח התקשרות כזו גם בהמשך חייהם בחיק משפחתם
– לעולם אין להשתמש במסגרות חוץ-ביתיות לילדים צעירים היות שהן מסבות נזקים להתפתחות מבנה המוח ולתפקודו ולהתקשרות הרגשית עם אחרים, וחושפות ומעוררות הפרעות פסיכופתולוגיות.
ד"ר פלשמן מסכם: "עקב ריבוי החלקים הפסקנו לראות את השלם שהוא "טובת הילד" האמיתית, שכמובן כוללת את קשריו עם בני משפחתו. עשרות שנים משרד הרווחה מזניח תכניות מועילות לילדים בקהילה, לכן אין זה פלא שפקידת הסעד סבורה שהוצאה מן הבית היא האלטרנטיבה היחידה. עמיתיה ברווחה קורסות תחת עומס תיקים ומעודדות הוצאה מן הבית שלרוב מאפשרת את סגירת התיק ובכך מקלות על עצמן את העומס. שופטים שלא הוכשרו כהלכה להבין את עולמם של ילדים מעוניינים אף הם בקיצור הליכים ומעודדים המלצות קלות לביצוע מעין אלו. בפנימיות קיים לחץ רווח לפתור מצוקות נפשיות בסיוע תרופות פסיכיאטריות. גם ה"כישלונות" של הפנימיות מזרימים נערים ונערות לאכלוס המחלקות הפסיכיאטריות לילדים ונוער בה בעת שה"רפורמה" בשירותי בריאות הנפש בקהילה אינה מתוכננת לספק טיפול פסיכיאטרי לילדים בקהילה הלכה למעשה. בכך פוגעת המדינה באלפים מתושביה".
מעבר להפרת זכויות הקטינים והוריהם, החלטות על השמה חוץ-ביתית מושפעות ממוצאו העדתי של הילד. בישיבת ועדה מיוחדת לזכויות הילד בכנסת ב-2 בדצמבר 2014 הוצג מחקרו של פרופ' אנוש, שבו נמצא כי עובדים סוציאליים המליצו על השמה חוץ-ביתית בשיעור כפול עבור ילדים ממשפחות מזרחיות בהשוואה לילדים ממשפחות אשכנזיות. השמה חוץ-ביתית מתרחשת בשיעור כפול ביחס לילדים מזרחיים ובכך מנציחה ומעמיקה פערים עדתיים. אוסיף כי אני מאמינה שהיא תורמת להתעשרות בעלי עמותות אשכנזים המנהלים את פנימיות הרווחה, על חשבון רווחתם הנפשית של קטינים והורים מזרחיים.
לפיכך, אבקש לקרוא לביטולו לאלתר של חוק הנוער הקיים, למען מיגור תופעת קריעת ילדים מחיק משפחתם וחשיפתם לתנאי מחייה וטיפול לא נאותים, שעלולים להותיר את חותמם בנפשותיהם ובנפשם של בני משפחתם עד יומם האחרון.
ד"ר יערית בוקק-כהן
