הזמרת מירי אלון כואבת את ניתוקה מבנה בשל פשעי משרד הרווחה: "אני מגדירה את העובדות הסוציאליות האלה, עובדות הרווחה, כמאפיה. יש להן כוח הרבה מעל הסביר. הדברים שלהן בבית המשפט הן כמו דברי אלוהים חיים"
אסמכתא וקרדיט, נעמה לנסקי, ישראל היום, http://www.israelhayom.co.il/article/395505
מירי אלוני גונבת את ההצגה ב"צומת מילר", אבל מאחורי הקלעים היא כואבת את הניתוק מבנה שנגרם על ידי משרד הרווחה
ניהלנו משפט מול משרד הרווחה, שילמנו לעורך דין אלפי שקלים. עברנו שבעה מדורי גיהינום. יוסף לא רצה להיות שם. יש לי מכתב שבו הוא כותב שהפנימייה היא כמו בית סוהר. אחרי כמעט חצי שנה נתנו לו לחזור הביתה. טענו שאין לו יכולת היפרדות מאבא שלו. כאילו זה פגם
מתוך הכתבה של נעמה לנסקי:
אנחנו נפגשות לעת ערב בבית קפה לא רחוק מביתה, ברחוב הרצל בתל אביב. אלוני צועדת לקראתי בגב כפוף. הליכתה מעט מסורבלת, רגליה נושאות את גופה הגדול בצליעה קלה. לפני 13 שנים החליקה בבית מסולם, שעליו טיפסה "כדי להוריד כמה סמרטוטים מהארון", וריסקה את עקבי שתי הרגליים. היא נותחה, הושתלו לה שתלים, "ומאז, לא יודעים את זה, אני נכה. יש לי שבעה־שמונה מסמרים בכל אחת מכפות הרגליים. אני יכולה לרקוד סטפס בלי נעליים".
היא לובשת חולצה צהובה גדולה, עונדת תכשיטים רבים ("אם את רוצה אחד מהתכשיטים שעלי רק תגידי ואתן לך, אני לארג'ית כלפי אחרים"). שערה הפזור ספק בלונדיני ספק לבן, וציפורניה ארוכות ומחודדות, משוחות בלק כתום מטאלי. על זרוע שמאל קעקוע צבעוני של פרחים.
בידיה שקית נייר גדולה ובה מחברות רבות, בכריכה קשיחה. עשר מחברות מתפקעות מברכות, מחמאות ומשובים שכותב לה הקהל בעשור האחרון על הופעותיה ברחוב. בשתי מחברות אחרות היא כותבת לאורך השנים חומרים משלה. "כותבת המון אבל לא מוציאה, כי אין לי ביצים. יש בי המון ביקורת עצמית, שזה לא מספיק טוב כשיש יוצרים כמו אהוד מנור, נעמי שמר ויורם טהרלב".
כשהיא מתבקשת לנקוב בשמות של יוצרים צעירים יותר שהיא מעריכה, אלוני מציינת את "שלום חנוך, אתי אנקרי ויובל בנאי. ואני גם אוהבת מאוד את 'היהודים'".
היא עדיין מופיעה ברחוב פעמיים בשבוע, בכל צהרי שלישי ושישי. השבוע התבטלה ההופעה של יום שלישי, משום שהשתתפה במופע של שירי הנח"ל בכפר סבא. היא הודיעה על הביטול מבעוד מועד בקבוצת הווטסאפ "מועדון הנחלה לשירימירי", שמונה לפחות עשרים חברים, הקבועים שלה בהופעות. "אם אני לא מגיעה או מאחרת, אני שולחת הודעה בקבוצה".
מלבד ההופעות ברחוב יש לה עוד הופעות ספורות בכל חודש. "אין לי סדר יום. אני מאוד לא בסדר, אישה ממש לא מאורגנת. בשנים האחרונות בעלי שמוליק (אומני; נ"ל) ואני הרבה מאוד בבית. בעיקר רואים סרטים. הוא רואה סרטי אקשן וספורט בטלוויזיה אחת, ואני רואה דרמות וסרטים תיעודיים בטלוויזיה השנייה.
"הוא בן 82, כבר קשיש. עבר ניתוח לב פתוח, ניתוחים להסרת גידולים סרטניים במעיים, ניתוח עיניים, מה לא. אני צריכה לטפל בו. להכין לו את האוכל, לתת לו את התרופות. מחזיקה אותו בחיים. שלא ישעמם לי.
"הוא קם כל בוקר עם כאבי בטן איומים ומקטר, 'בשביל מה אני חי'. ואני צריכה לתפוס אותו ולחזק אותו ולטפל בו. כבר אין לו סרטן, רק כואב לו מאוד. והוא לא שומע טוב.
"קשה להיות תלוי באחר. כשאנחנו צעירים אנחנו אומרים, 'אני לא רוצה להיות תלוי באף אחד. רוצה לסיים את חיי לפני שאהפוך לתלותי'. אבל זה לא נכון. כל עוד אנחנו מחוברים לחיים, אפילו בנימים דקים, אנחנו רוצים לחיות עד נשמת אפנו האחרונה".
מה מצבכם הכלכלי?
"אנחנו גרים בדירה שכורה של שני חדרים. אף פעם לא היתה לי דירה משלי. חשבתי שמהירושה של אמא שלי אצליח לקנות דירה שאוריש לשני הבנים שלי. אבל בסופו של דבר, ירשתי פחות ממה שקיוויתי.
"לשמוליק יש קיצבת זיקנה, ולי יש קיצבה משלי ואיזושהי השלמת הכנסה. יש כמה הופעות בשנה, לא הרבה. יש קצת תמלוגים. וההופעות ברחוב, שבהחלט עוזרות לי. קיבלתי תמיכה שנתית מקרן תל אביב, שמסייעת כלכלית לאמנים. התמיכה הזאת נלקחה ממני בגלל ההכנסה משתי הסדרות. היא היתה די דומה לסכום שקיבלתי מהסדרות, כך שזה התאזן. אני מסתדרת. בטבע שלי אני צנועה, לא אדם חומרי".
"אני יודעת לסלוח ויודעת לבקש סליחה. אני לא משחקת משחקי כבוד. למדתי שחשוב לגמור דברים בטוב. כי אם משהו נגמר ברע, הוא יוצר עוד מעגל של רוע. החיים הם מעגלים, ובסוף זה יחזור אלי.
"אם יש לי אי הבנה ואי נעימות עם מישהו, אפילו ויכוח עם נהג מונית, אני אעשה הכל כדי להגיע לנימה מפויסת. הרעל הכי גדול הוא טינות שאנחנו שומרים בבטן ובלב. הלוואי שהבן שלי, ירמי, היה מבין את זה".
ירמי (32) הוא בנה הבכור מנישואיה לאומני, מוסיקאי ושחקן. שנה אחריו נולד בנם השני, יוסף. כשהיה תינוק, חלה יוסף בסרטן ועבר טיפולים קשים וממושכים, שבמהלכם גם נכרתה אחת מכליותיו.
"ירמי לא מדבר איתנו יותר ממחצית חייו. כתבתי לו הרבה מכתבים, ואני מנסה להעביר בקשות סליחה ומחילה, וגם מסר שיוותר על הטינות, אפילו אם הן מוצדקות. זה נורא כואב לי, ואני מסרבת לאבד תקווה שאזכה בו שוב".
אלוני פותחת את הכיסוי הפרחוני של מכשיר האייפון שלה ומראה את תמונת המסך. "זה ירמי", היא אומרת בגאווה ובכאב. "תראי איזה גבר יפה. בכל פעם שאני מסתכלת על הטלפון הוא מול העיניים שלי. אני שומרת כל תמונה שהוא מעלה לפייסבוק ומתגעגעת אליו מאוד מאוד".
מה קרה ביניכם?
"בשנים האחרונות לפני ששמוליק פרש לפנסיה, הוא עבד כמנופאי, כנהג משאית, ניהל פרויקטים של בניין, הפעיל ציוד מכני כבד. התפרנס מעמל כפיו. איש מקצוע מאוד רציני, לא חלטוריסט. בגיל 65 הוא איבד בן, פוטר מהעבודה ומצב הבריאות שלו הידרדר. אני הייתי אז בגרמניה, ועול הפרנסה היה מוטל עלי. הייתי שולחת כסף לארץ.
"בגיל 67 שמוליק היה צריך לעבור ניתוח קשה בעיניים. הוא גידל לבד את הילדים, שהיו בני 14 ו־15. יש לי רגשות אשמה איומים שלא הייתי בארץ, אבל זה סיפור שהתגלגל, מאז רצח רבין. לא היתה לי ברירה.
"לפני שעבר את הניתוח, חשבנו מה יהיה עם הילדים, כי הניתוח דרש החלמה ממושכת. היועצת בבית הספר המליצה על פנימייה בתל אביב. הגעתי ארצה לראות את המוסד. הייתי באה לארץ לכמה ימים, בצ'ארטרים. לא היינו משופעים בכסף. חיינו על הכספים שהרווחתי בגרמניה ועל קיצבת הביטוח הלאומי של שמוליק.
"הפנימייה בדיוק עברה אז שיפוץ. חדרים יפים, מחשבים, שניצלים וסלט בחדר האוכל. המנהלת קיבלה אותי במאור פנים. היא אמרה, 'אל תדאגי, הם יהיו כמו הילדים שלי'. היא לרגע לא סיפרה לי שכל הילדים נמצאים שם מכוח צו בית משפט, שאלה ילדים ממשפחות קשות.
"לא הכרתי את היועצת בבית הספר מעולם. גם לא הכרתי עובדות סוציאליות מימיי, רק כשהייתי מופיעה בהתנדבות בכל מיני מוסדות רווחה לצורך גיוס כספים.
"אמרנו, טוב, הילדים יהיו פה חודשיים, עד החופש הגדול, שמוליק יחלים והם ייצאו משם וימשיכו בבית הספר. זה נראה סידור נהדר. שמתי אותם שם מרצוני החופשי, וכעבור חודשיים הוציאו צו שהם חייבים להישאר בפנימייה".
איך זה הגיע לכך?
"פימפמו אותם נגד אבא שלהם. אמרו להם, 'איזה אבא הוא, לא אכפת לו מכם, ואמא שלכם עזבה אתכם. מה אתם צריכים אותם בכלל, יש לכם פה בית'. ממש הסיתו אותם. הם היו אמורים לנסוע אלי לברלין בחופש הגדול, ובפנימייה חשבו שככה יאבדו אותם, שהם לא יחזרו. והיו הרבה מיטות ריקות למלא בפנימייה ההיא, כשעבור כל ילד מקבלים כסף.
"סידרו ריב בין שמוליק לילדים. למשל, המנהלת אמרה לשמוליק שיוסף רוכב על הסקטבורד בפנימייה, וזה לא בא בחשבון, אז שייקח לו את הסקטבורד. הוא עשה את זה, ונוצר ריב.
"ערב אחד הילדים באו לבקר בבית, רבו עם שמוליק ולא חזרו לפנימייה. הם הלכו להסתובב בשבוע הספר. ובפנימייה היה חוק, שצריך לחזור עד 9 בערב. ב־11 בלילה התחילו לחפש אותם, עד שהם חזרו לבד בחצות.
"למחרת שמוליק בא לפנימייה, לברר מה קורה, והשערים היו נעולים בפניו, לראשונה. עד אותו יום יכולנו להיכנס בלי בעיה.
אחרי כמה ימים קראו לו לפגישה בפנימייה, ושם המתינו לו כל הקלפטעס, כל הנשמות הטובות, עשר כאלה, והתנפלו עליו, 'מה אתה עושה לילדים, מה אתה הורס את הילדים'.
תיק־תק הוציאו צו. בהתחלה לשבוע, אחר כך לחודש, ואז לשלושה חודשים. אין ילדים".
ואיפה את בכל הזמן הזה?
"אני לא בארץ. ידעתי שאין לי מה לבוא, כי לא נתנו לנו לפגוש את הילדים. אחרי שלושה חודשים הגעתי, ולא איפשרו לי להיכנס לפנימייה. שמוליק ואני קראנו לילדים מעבר לגדר. יוסף התקרב לגדר, וקרעו אותו משם. כמו בשואה.
"אני מגדירה את העובדות הסוציאליות האלה, עובדות הרווחה, כמאפיה. יש להן כוח הרבה מעל הסביר. הדברים שלהן בבית המשפט הן כמו דברי אלוהים חיים.
"הייתי צריכה להפוך עולמות כדי לראות את הילדים, והצלחתי לפגוש רק את יוסף. ביקשתי מהרופא שטיפל בו בילדות, בבית החולים תל השומר, שיזמן אותו לבדיקות, כדי שגם אני אגיע. זה הצליח.
"ישבתי עם יוסף בקפטריה של תל השומר, כשעובדת סוציאלית יושבת לידנו ומפקחת עלינו. אמרתי לו, 'פה אבא הציל את החיים שלך כתינוק'. והוא אמר לי, 'כן. חבל'. למצב הנפשי הזה הוא הגיע. וברגע שהתחילו לזלוג לו דמעות, העובדת הסוציאלית קפצה עלינו כמשחרת לטרף, כאילו להציל אותו מפניי, כי בגללי הוא בוכה. רק בזכות הרופא, שהזמין אותנו אליו לחדר, הצלחתי לשבת איתו שעה שלמה בארבע עיניים, לפני שהוא נלקח שוב לפנימייה".
מה היו הטענות כלפיכם?
"שאנחנו לא הורים טובים. אני בחו"ל, שמוליק קשוח. מה אני יודעת מה הם אמרו. אולי הם ניזונו מהשמועות הרעות שהידרדרתי בגרמניה. שאני במצוקה, שאין לי כסף לחיות, שאני מופיעה בפאבים.
"ניהלנו משפט מולם, שילמנו לעורך דין אלפי שקלים. עברנו שבעה מדורי גיהינום. יוסף לא רצה להיות שם. יש לי מכתב שבו הוא כותב שהפנימייה היא כמו בית סוהר. אחרי כמעט חצי שנה נתנו לו לחזור הביתה. טענו שאין לו יכולת היפרדות מאבא שלו. כאילו זה פגם.
"ירמי, לעומתו, רצה להישאר, למרות שניסינו להחזיר אותו הביתה. ביקשנו שלפחות לא יהיה תחת צו. אם הוא רוצה להישאר, שיישאר, אבל לא תחת צו, כי אנחנו לא משפחה איומה שחייבים בדין לקרוע את הילד מהוריו. אבל הצו נשאר, וירמי לא חזר. מאז נותק הקשר איתו. הוא כועס עלינו ואומר שלא היה לו טוב איתנו".
לפני כשלוש שנים כתב ירמי, המכנה את עצמו ג'רמייה, שיר על אלוני. "איך אני אמור ללכת, איך אני אמור לשרוד לבד?" כתב. "איך אני אמור ללכת, אם את לא מחזיקה לי את היד? למה את שותקת, למה את נותנת לי סיבה. נותנת לי לשנוא, נותנת לי סיבה לנטור. נותנת לי סיבה ללכת ונותנת סיבה לא לחזור. עומדת בצד, שותקת, לא מדברת, לא כמו לביאה, שחושפת שיניים כשמישהו חושב רק לגעת בילד. לא מתבגרת, לא מתגברת, עאלק לא מתרגשת, לא מתגרשת. לא עושה מעשה ונוטשת".
מה חשבת על השיר?
"מבחינה אמנותית, הוא עשוי באיכות מעולה. המילים כואבות ומכאיבות בצורה בלתי רגילה. אני הושטתי לו יד כל השנים, והוא אף פעם לא לקח אותה. עשינו הרבה ניסיונות להגיע אליו".
הוא סיפר בראיונות על אלימות מילולית מצד שמוליק ועל חולשה שלך, כאמא.
"קראתי בתקשורת את מה שהוא אומר עלינו. שום דבר לא נאמר ישירות לנו. תשמעי, גורמי הרווחה יצרו קרע בינינו, הסיתו. ואז הוא בחר להישאר, בניגוד ליוסף. למרות שאני יודעת שלא היה לו טוב שם.
"הוא התגייס לצה"ל כחייל בודד, ואני הייתי מביאה לו כל הזמן חבילות לאכסניה שבה הוא גר. בגלל שתמיד הייתי מוסיפה מעטפה עם כסף מזומן, ביקשתי מהחיילת בכניסה שתתקשר אליו לחדר ותגיד לו שהחבילה מחכה. פעם אחת שמעתי אותו אומר לה, 'כשהיא תלך, תגידי לי וארד'.
"ואני המשכתי להביא לו חבילות. כי אני אמא שלו. חשוב לי שיהיה לו טוב, שיהיה מאושר ויצליח, גם אם הוא לא רוצה להיות איתי בקשר מסיבותיו. אני כמו האמא האמיתית במשפט שלמה, שמוכנה לוותר על הילד למען שלמותו".
ומה עם יוסף?
"יוסף מלווה אותי בהופעות כגיטריסט. הוא ילד מדהים, מוסיקאי נהדר, ואנחנו בקשר מעולה".
הוא בקשר עם אחיו?
"עד כמה שאני יודעת, לא. ירמי ניתק קשר עם כל מי שסביבנו. אולי כשהוא יהפוך לאבא הוא ירצה שתהיה לילדים שלו סבתא.
"זה כואב לי, כי זה מוגזם. לא נורמלי. מעיד על מצב של חולשה. אני מרגישה שככל שהוא יותר יצליח כאדם, הוא יוכל להתקרב אלינו מחדש. הוא שחקן וזמר מוכשר ביותר. הגֶנים, את יודעת. אבל נורא חשוב לו להצליח בזכות עצמו.
"כששיחקתי ב'להרוג את הסבתא' חיפשו שחקן שימלא תפקיד של בחור צעיר. מייד הצעתי אותו והבמאים רצו, אבל הוא סירב. בדף הפייסבוק שלו הוא כתב: 'אני שונא פרוטקציה'. הוא נאיבי. הכל עובד ככה, עם קשרים ופרוטקציות. אבל אני יודעת שקשה להיות הבן של. גם קשה להיות הבעל של".
את עדיין חווה את ההערצה הזאת?
"בטח. ואמן אף פעם לא שבע מזה. זה כיף לא נורמלי שאנשים חולפים על פניי ופתאום עוצרים, מסתובבים, מסתכלים, מדברים.
"את יודעת שפרס האקדמיה שקיבלתי הוא הפרס הראשון שאני מקבלת בחיים? לא קיבלתי פרס מימיי. לא נערת החן ולא זמרת החודש. צריך לעבוד בשביל פרסים, מותק. צריך מרפקים עם שפיצים, ושאנשים יפמפמו את השם שלך.
"אז אני מעולם לא הייתי זמרת השנה. אבל הייתי זמרת השנים, הייתי בשיא, הייתי הכוכבת. שירים שלי מושמעים בלי סוף. 'הבלדה על חדווה ושלומיק' הוא שיר שמושמע יום יום ברדיו, כבר 44 שנה".
אם היו מספרים למירי אלוני, הכוכבת בת ה־20, איך ייראו חייה של מירי בת הכמעט 67, מה היא היתה אומרת?
"זו שאלה שלא מעניין אותי להתעסק בה. אני לא אדם של מסלולים ותוכניות. זכיתי לעשות כל חיי מה שאני אוהבת. ברור שאדם יוצר, אמן, רוצה לצאת מהמחשכים ולהגיע אל כמה שיותר קהל. ועכשיו הגעתי לשחק עם האיש המוכשר, המצחיק והנערץ ביותר במדינה, כקומיקאי. אדם שממלא לבד את היכל התרבות. מהבחינה הזאת מדובר בפריצה".
איך תנצלי את המקפצה המקצועית הזו?
"קודם כל, אני רוצה את ירמי בחזרה.
ואני רוצה לעבוד, ושתהיה לי הפריבילגיה לבחור. לא לעשות דברים מחוסר ברירה. השנה הופעתי בשלושה פסטיבלים. הקלטתי שלושה שירים חדשים: 'עבד אבוד' במסגרת פרויקט 929, גירסה מחודשת ל'אדם לאדם' לרגל עשור למותה של שושנה דמארי, ושיר זיכרון להדר גולדין ז"ל, שהקלטתי עם עוד כמה זמרות.
"אני רק מבקשת להמשיך. כמו בשיר שכתבתי: 'מאיפה זה הכוח, לחלום עוד לקוות. בכל כוחי הדל, אני אשיר עד כלות. מאיפה זה הכוח, לחלום עוד לקוות. גם אם לא אשמע, אני אשיר עד כלות'".
