איילת שקד עובדת על הציבור: מהפכה בדיני ראיות: שופטים יוכלו להכשיר כל ראייה וכל הודאה בעינויים אם רק יקבעו שלא ראו ראיות לעינויים
איילת שקד עובדת על הציבור. היא מפרסמת שהיא תחוקק חוקים שימנעו קבלת הודאות חשודים תחת עינויים. הכתבת טובה צימוקי מפרגנת לה וכותבת שזו "מהפכה בדיני ראיות".
לא מהפכה ולא נעליים. לא משנה כמה עינויים יענו את החשוד, עדיין אף בית משפט ישראלי לא יקבע שהחקירה הייתה תחת עינויים. השוטרים יסתירו את העינויים כי פשוט לא יצלמו אותם, ויכתבו מזכרים שהחשוד הודה להם על היחס הטוב, ושהחשוד התלוצץ עם חוקריו. מעבר לכך, אין במהפכה שום דבר. כיום השופטים רואים בהודאה במשטרה "מלכת הראיות" ולא משנה איזה תרגילים עשו השוטרים כדי להשיג את ההודאה הזו. זה לא ישתנה עד שהחוק לא יכריח את השוטרים להביא ראיות עצמאיות וחיצוניות ולצאת לשטח להביא ראיות, כל עבודת המשטרה תתמקד בהזמנת אזרחים לתחנות משטרה והפעלת לחץ ועינויים עליהם להודות במעשים שלא עשו.
לצורך העניין הקימו וועדה ושמו בראשה את עדנה ארבל, שכמובן לא היה לה עניין להקל עם האזרחים, אלא להיפך להקל עם השוטרים להרשיע כמה שיותר אנשים וכמה שיותר בקלות. לא היה צריך שום וועדה. צריך פשוט לתרגם את תורת העץ המורעל מאנגלית, וליישם אותה. לפי תורת העץ המורעל, כל מה שפסול, גורם לפסילה אוטומטית של כל מה שנובע מזה.
חוץ מזה עד שלא ידרשו ראייה עצמאית נוספת לכל הודאה ולא "דבר מה", או כל מיני ביטויים חסרי משמעות כמו "חיזוק" או תוספת ראייתית" שאין בהם כלום, השופטים ימשיכו לראות בעצם העובדה ש"הנאשם נושם חמצן" חיזוק לכל דבר אפשרי. דוגמאות למצב כיום, שלא ישתנו: הנאנסת סיפרה לעו"ס שאנסו אותה? זה חיזוק לטענה שאנסו אותה גם אם היא שיקרה לעו"ס. הנאנסת כתבה שיר על האונס? זה חיזוק לטענה שאנסו אותה. הנאנסת בכתה על דוכן העדים? זה חיזוק גם אם הבכי היה הצגה. הנאשם מימש את זכות השתיקה? זה חיזוק. הנאשם התבלבל? זה חיזוק. הנאשם לא יודע עברית? זה חיזוק. הנאשם לא התנצל? זה חיזוק.
בקיצור, מצב דיני הראיות בפלילים הוא בכי רע, ומה שמוצג לנו כמהפכה בדיני ראיות בהוא לא מהפכה ולא נעליים. החונטה ממשיכה לעבוד על האזרחים.
שינוי נוסף המצוין בהצעת החוק הוא הקלה לנאשם בכל הקשור לראיות שמוצגות נגדו בבית המשפט כאשר האישום מתבסס בעיקר על פי הודאתו. "מסירת הודאות שווא עלולה לשמש אמצעי מפלט להימלטות מסיטואציות מלחיצות ולא נעימות עבור בני נוער למשל", אמרה שרת המשפטים שקד. "הצעת החוק תדאג לעבות את ההגנה הניתנת לאותן אוכלוסיות רגישות בסיטואציות שעלולות להכריע את עתידן וגורלן, ותקדם את בירור האמת".
פסק הדין התקדימי של נשיאת בית המשפט בדימוס דורית ביניש ב"פרשת יששכרוב" קבע עילת פסילה שנועדה למנוע פגיעה בזכות להליך הוגן. עד כה הדברים היו מעוגנים רק בפסיקת בית המשפט העליון ועתה תעוגן בחוק של הכנסת.
עילת הפסילה מתבססת על התפיסה כי קבלתה במשפט של ראיה שהושגה שלא כדין עלולה להכתים את ההרשעה ולפגוע בלגיטימיות שלה. ההסתמכות על ראיה כזו בבית משפט עלולה לפגוע בטוהר ההליך השיפוטי, באמון הציבור בו ובהגנה על כבוד הנאשם וחירותו. כמו כן היא תרתיע מלתמרץ עבריינים בעתיד לפעול באופן בלתי כשר.
היום מספיק להסתמך על עדות נאשם ועל תוספת ראייתית המכונה "דבר מה נוסף" כדי להרשיעו. "דבר מה" כיום נחשב תוספת ראייתית הכי נמוכה. התיקון לחוק יקבע כי בשלושה מקרים תידרש ראיה גבוהה יותר לצורך הרשעה ("ראיית סיוע"): במקרה שבו מדובר בקטין בעת גביית ההודאה, מקרה של אדם פגוע שכלית או נפשית, או במקרה של הודאה שנלקחה בעינויים או לחצים נפשיים.
סעיפים אלו נוצרו מתוך המחשבה שאוכלוסיות מסוימות פגיעות בחקירות באופן מיוחד, ולכן הסיכון להודאות שווא ביחס אליהן גבוה באופן יחסי.
הצעת החוק היא פרי המלצותיה של הוועדה המייעצת לשרת המשפטים לעניין סדר דין פלילי וראיות בראשות שופטת בית המשפט העליון בדימוס, עדנה ארבל. מדובר בוועדה שמונתה בידי שר המשפטים לשעבר יעקב נאמן לפני כשלוש שנים.
בדברי ההסבר לחוק נכתב: "הרשעת אדם ללא עוול בכפו, ובוודאי כזו הגוררת עמה עונש כבד, היא מן העוולות הנוראיות ביותר שעשויה מדינה לעולל לאזרחיה. תכלית ההליך הפלילי, וכפועל יוצא תכליתם של סדרי הדין וכללי הראיות, היא לזכות את החפים מפשע ולהרשיע את האשמים. הרשעת חפים מפשע על סמך הודאה – קשה להפריז בחשיבותה של הוראת החוק המסדירה את קבלתן של הודאות במשפט פלילי.
"במשך שנים רבות נוסחו הצעות חוק בנושא אך הן לא הבשילו לכדי חקיקה. יחד עם זאת, הצורך בחקיקה התבקש בשל חששות מפני הרשעות שווא ומידע עדכני שנצבר בעניין זה, מחויבויותיה של מדינת ישראל לפי האמנה הבינלאומית נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים".