העליון דחה את ערעור דודו דהאן שנכלא 23 שנים במעון למפגרים מקי"ם בעוד שאינו מפגר בטענת התיישנות ע"א 8805/13 דודו דהאן ע"י עוה"ד עופר רון ומוטי קראוס נ' מדינת ישראל ואח'
קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/p3VHfi-Mg
המערכת פשוט נדהמת מחדש עד כמה שטני השופט יצחק עמית. כל מה ששופט זה נוגע בו, גורם נזק לרעת האזרחים. הפרופסורים בבתי הספר למשפטים ממשיכים ללמד את התיאוריות היפות שלהם, בלי לשים לב ששופט זה, בעצמו משכתב לחלוטין את כל דיני המשפחה והרווחה, הכל לרעת האזרחים ובשיטות ברוטליות, גועליות, סטנליסטיות, היישר ממרתפי העינויים של הק.ג.ב. יצחק עמית. זה האיש.
פסק דין מבחיל של העליון בהובלת השופט יצחק עמית, בו קביעות שקריות בפתיחת פסק הדין: "הוא ננטש בלידתו". בעוד שהאמת היא, דודו דהאן נחטף מאימו מחדר הלידה בבית חולים בטר. נאמר לאם הצעירה שהתינוק נפטר. על כך העידה אחות בית החולים "האמא סירבה להאמין שבנה נפטר, וביקשה לראות את התינוק".
ראו תחקיר כרמלה מנשה, מבט שני: תינוק בגולאג ישראלי – סיפור חייו של דודו דהאן שנחטף מאימו מבית חולים בטר ביום היוולדו ועד לתיוגו כמפגר במוסד מקים
פסק דין שנפתח בשקר, המשמעות שכל פסק הדין יהיה רצוף שקרים, ואכן זה הקו של יצחק עמית: שופט דוחה. הוא דוחה את האזרחים. דוחה את המערערים. דוחה את כל כל מי שעומד מולו.
דהאן נחטף מאימו ביום לידתו, האומנים לא רצו לגדל אותו והשליכו אותו בגיל 7 שנים, שזה מחדל עצום של הרווחה: אי פיקוח על איכות משפחת האומנה. הרווחה הכניסה את דודו בגיל 7 למעון נעול מקי"ם כשהוא מתוייג כמפגר. בשנת 1998 דודו עבר אבחון בפני ועדה שקבעה כי הוא אינו בעל פיגור שכלי, ובעקבות זאת הוא עזב את מעון מקי"ם בגיל 30. למרות זאת, המדינה המשיכה לשמש כאפוטורופוסית על גופו ורכושו.
בשנת 2006 ניתנה לדודו קיצבה על ידי המל"ל כבעל פיגור שכלי קל על סמך קביעות עבר. בשנת 2008 הוגשה לביהמ"ש מחוזי תביעת נזיקין, נשוא הערעור, באמצעות עוה"ד עופר רון ומוטי קראוס. בשנת 2010 ביהמ"ש לענייני משפחה ביטל את האפוטרופוסות של "אקים אפוטרופוסות" שהיה על דודו דהאן.
אין חולק על כך, שהמדינה התרשלה באבחון שגוי של דהאן, הכוללים התעללות והזנחה במעון מקי"ם, כליאת שווא ועוד. בלהה גילאור מהמחוזי חיפה, דחתה את התביעה של דודו דהאן, וקבעה שהוא זכה ל"נגיעות חסד". פסק הדין המרתיח, בו קבעה גילאור שדודו דהאן לא סובל מתסמונת פוסט טראומטית וקשייו התפקודיים כיום לא נובעים משהייתו במעון נעול 23 שנים, זכה לביקורת חריגה של כתב ידיעות אחרונות יגאל סרנה, שהוציא כתבה ביום 10/1/14: "אוטם שריר הלב", וציטט את המשפט של פרנסואה מוריאק: "הדבר הנורא שבעולם הוא צדק מנותק מן החסד".
עוה"ד עופר רון ומוטי קראוס, הגישו לפני שנתיים ערעור על פסק הדין של גילאור לעליון. הערעור שכב על שולחנו של יצחק עמית, והיום הוא החליט להוציא את פסק הדין המזעזע תחת ידיו ביחד עם חבר מרעיו זילברטל ומזוז (המסוכסכים זה עם זו).
לשון החוק קובעת, כי ברגע שישנה עוולה נזיקית, כמו במקרה של דודו דהאן, שנגרמה על ידי המדינה, על המדינה לפצות את הניזוק. אלא שהשופט עמית, סובל ממינעד של אי שפיות שיפוטית, כמו שראינו במספר פסקי דין שיצאו תחת ידיו. הוא ממציא הלכה חדשה: "התיישנות נגד חלק מהנתבעים שיש בה לדחות את כלל התביעה".
השופט יצחק עמית מצטט: "יכולת הטיפול המוסדי בבעלי פיגור קל היתה מוגבלת, בעיקר בגלל חוסר בתקצוב ובידע מקצועי. … המערער הופנה למעון רק לאחר שהניסיון לקלוט אותו במסגרת של משפחת אומנה לא צלח, בין היתר בשל הפרעות התנהגות של המערער, ונקבע כי בנסיבות אלה ההחלטה לשבץ אותו במעון היתה "האלטרנטיבה המיטבית" עבורו". ממש. כמו לקבוע שמחנה הריכוז אושוויץ, היה מקום פסטורלי לגידול ילדים.
יצחק עמית, מעלה קביעות חדשות בערעור בחוסר סמכות, וטוען כי בית המשפט המחוזי לא דן בעניין התיישנות וקובע שהתביעה נגד המשיבים 1-5 הוגשה רק ביום 15.9.2008, לאחר שחלפו כתשע שנים מאז עזב דודו את המעון. "לא עלה בידו של המערער להראות מדוע לא תחול התיישנות על תביעתו כנגד המדינה והמעון".
הצביעות של עמית לא יודעת גבולות. בעמ' 2 סעיף 2, הוא קובע במפורש: "בשנת 2010 ביטל בית המשפט לענייני משפחה את האפוטרופוסות של המשיבה 4 על המערער". פירושו של דבר, לא חלה התיישנות על התביעה. דודו דהאן היה תחת צו פיקוח ואפוטרופוסות של המדינה, ומירוץ ההתיישנות מתחיל מרגע שהוסר צו הפיקוח והאפוטרופוסות. השופט עמית, יוצר הבדלה מעושה בין האפוטרופוסים 4 ו- 5 שהם עו"ס יזהר דאמרי ומעון מקים, בעוד שמינוי האפוטרופוסים 4 ו- 5 ניתן על ידי המדינה וכך גם ביטול האפוטרופוסות שגם הוא ניתן על ידי המדינה בשיהוי ניכר, כמו שקבע עמית בהמשך, כך שלא ניתן לעשות הפרדה או הבדלה מלאכותית בין נתבעים 1-3 לבין נתבעים 4-5.
גם הטענה שדודו לא הוכיח "תקופת הסתגלות" מרגע שהשתחרר מהמעון, היא שקרית. דודו לא ידע על העובדות המקימות עילת תביעה. עובדה היא, כי דודו לא מצא את עצמו, לא הצליח להתפרנס בכבוד ורק כעבור שנים של חיי דוחק ביקש קיצבה מהמל"ל על קביעות עבר של פיגור, והמל"ל אישרו את הקיצבה.
על כך קובע עמית "המערער הגיש בשנת 2005 תביעה למוסד לביטוח לאומי, וזכה לקצבה בהתאם לאחוזי נכות שנקבעו לו על בסיס אבחונו התפקודי כבעל פיגור קל. על פני הדברים נראה שהמערער טוען טענות הפוכות ומנסה לאחוז במקל משני קצותיו: לקבל קצבה כאדם בעל פיגור ולצד זאת להגיש תביעה נזיקית בטענה שהוא אובחן כמפגר בשגגה ונגרם לו עוול". את הטענה הזו הסביר עו"ד עופר רון, שמדובר בתביעה "אוטומטית" שהתקבלה נוכח עברו של דודו במעון. במקום שהמל"ל יתנו לדודו קיצבה על פוסט טראומה על כליאתו, נתנו לו קצבה על פיגור קל בעברו.
יצחק עמית קובע: "בעוד שהמערער והעדים מטעמו תיארו תמונה מחרידה של מעון שהתנהל בדרך שמזכירה את סיפורי צ'רלבס דיקנס ואף גרוע מכך, המעון והעדים מטעמו ומטעם המדינה ציירו תמונה אידילית של מסגרת חמה, אוהבת ודואגת לחוסים. לא מצאתי עילה להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, אשר מנומקות בפירוט וביסודיות, ומתבססות הן על עדויות בעל פה והן על מסמכים בכתב מזמן אמת".
עד היום מוסדות הרווחה, הם מוסדות להתעללות בילדים וחוסים, ועובדה היא שהשופט מתאר בעמ' 4: "אמנם במהלך שנות ה- 90' נבדקו על ידי משרד הרווחה חשדות לאלימות של אנשי צוות כלפי דיירים, ואף הוגשו תלונות למשטרה". מן המפורסמות והידועות הן, שמשרד הרווחה מטייח את כל מעשי ההתעללות במוסדות שלו, כולל בנווה יעקב, פנימיית רננים ועוד.
למה קיימת ערכאת ערעור, אם השופט קובע מלכתחילה שעמדת חברתו בלהה גילאור, לא ניתן להשיג עליה? למה יצחק עמית וחבריו מקבלים משכורת בבית משפט עליון אם לא לדון בטענות הערעור? מדובר בשופט שהוא ביזיון לעליון.
יצחק עמית ממשיך: "כידוע, התרשלות איננה נבחנת בחכמה שלאחר מעשה אלא בהתאם לסטנדרט הראוי ולדרכי הפעולה שהיו זמינים באותו מועד, וכך עלינו לנהוג גם בבחינת המקרה דנן". כך ממציא עמית הלכה וקובע שלא ניתן לבחון התרשלות נזיקית בדיעבד, ואפשר להכניס לתוך הארסנל הזה כל דבר, כמו לקבוע שאחיזות "Holding" במרכז חירום, הן דבר שהיה מקובל.
עמית כותב: "בנוסף, במסגרת ההליך הנוכחי נבדק המערער על ידי שלושה מומחים שונים ושלושתם זיהו אצלו מגבלות. בחוות דעתה של ד"ר פסקין, המומחית מטעם המערער, נאמר כי המערער "אינו מסוגל היום לנהל חיים עצמאיים", אך נטען כי הדבר נובע משהותו הממושכת במעון; על פי חוות דעתו של פרופ' נוי, שהוגשה מטעם המשיבים 5-4 , דפוסי ההתנהגות של המערער מתאימים ל"הפרעת פיגור שכלי ברמה גבולית עם תפקוד מינימאלי"; ובחוות דעתו של ד"ר כץ, מטעם המדינה, אובחן המערער כאוטיסט בתפקוד גבוה, ונאמר כי אבחונו של המערער בעבר כבעל פיגור שכלי קל נעשה על-פי ההגדרות שהיו מקובלות באותם ימים. מבין חווֹת הדעת העדיף בית משפט קמא את חוות דעתו של ד"ר כץ, וכידוע "מקום בו בחרה הערכאה הדיונית לבכר חוות דעת של מומחה אחד על פני משנהו בשאלות של מומחיות ומקצועיות, הרי שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בכגון דא".
גילאור בחרה בחוות הדעת הנוחה לה, מטעם המדינה של מומחה שקבע את מה שביקשו ממנו מראש לקבוע. עמית הסכים איתה. כל מה שהוא לרעת האזרח, הוא מסכים, גם אם מדובר בגזר דין מוות לאזרח, עמית תמיד בעד. דודו הושם במעון למפגרים, התייחסו אליו כאל מפגר, ולא נתנו לו להתקדם ולהתפתח כאדם רגיל, כמו שכל ילד זוכה במסגרת תרבותית. הוא גדל במקום שהנמיך אותו שכלית עד גיל 30 שנה. ברור שיהיו לו מגבלות בהתפתחות העתידית שלו.
כמה נבזה עמית? אפשר להבין מהמשפט: "המשיב 5 (עו"ס יזהר דמארי) אינו חולק כי הוא התנגד ליצירת קשר בין המערער לבין אמו, אך לדבריו המניע לכך היה טובתם של המערער ומשפחתו. מכל מקום לא מצאתי ממש בטענה כי המשיבים 4-5 פעלו לשם השאת רווח כספי ובניגוד לטובתו של המערער". שופט מהגיהינום, בלי לדחות טענות הוא לא מצליח לישון בלילה.
"נחזור ונציין את המובן מאליו, כי על מנת לזכות בפיצוי מחוייב התובע להוכיח התנהגות עוולתית שגרמה לו נזק. בענייננו, כל שניתן לומר הוא כי באופן כללי לא תמיד התנהל המעון ללא דופי, אך מכאן לא נובע שנגרם למערער נזק ספציפי בר-תביעה". הנ"ל מעמ' 13, אז מדוע בעמ' 6 הוא כותב: "יוער כי במסגרת הדיון בערעור הצענו לצדדים להגיע לפשרה אך הצעתנו לא התקבלה". אם הייתה מתקבלת ההצעה לפשרה, כמה פיצויים היו נפסקים לדודו? מה סכום הפשרה שהוצע? את זה עמית לא מציין. צביעות שיפוטית.
בשיא החוצפה קובע עמית בעמ' 16: "בשולי הדברים יחוער כי ביטול האפוטרופוסות לקה בשיהוי ניכר. עוד בשנת 1999, לאחר האבחון שבו נקבע שהמערער איננו בעל פיגור, ביקשה המשיבה 4 להשתחרר מתפקידה כאפוטרופא, אך רק בשנת 2007 הוגשה בקשה מתאימה לבית המשפט לענייני משפחה, ורק בשנת 2010 ניתנה הבחלטה על ביטול האפוטרופוסות. מאחר שהתמשכות ההליך לא גרמה למערער נזק בר-תביעה, אין לכך השפעה על ההכרעה בערעור ואין צורך להרחיב בנושא".
המשיבות 4 ו- 5 קיבלו כסף מהמדינה על היותם אפוטרופוסים של דודו דהאן, ועשו זאת למען ניפוח הכיס הפרטי שלהם. כל עוד הם האפוטרופוסים של דודו דהאן, אין לדודו יכולת לנהל חשבון בנק או לנהל חיים עצמאיים. דודו נולד מחדש בשנת 2010 כשבוטל צו האפוטרופוסות וחייו חזרו לשליטתו.
בעמ' 20 מציין השופט בעניין הנזק:
"בהחלטתה של ועדת האבחון משנת 1998 נאמר לגבי המערער כי "סביר להניח שחלק מתגובותיו הרגשיות הקיצוניות, המתבטאות באלימות פיזית, קשה נובעות קרוב לודאי בחלקן על רקע חסכים ראשוניים עמוקים בהמצאותו במשך שנים רבות במסגרת שלא ענתה על צרכיו האינטלקטואליים והרגשיים". לכאורה הדברים מלמדים על נזק שנגרם למערער כתוצאה משהותו במעון, ולמרות זאת אין בידי להסתמך על דברים אלה לצורך הדיון. תחילה יש לציין כי ד"ר כץ, שבית משפט קמא העדיף את חוות דעתו על פני המומחים האחרים, שלל את הקשר בין הליקויים בתפקודו של המערער לבין שהותו במעון. לצד זאת, גם אם תינתן עדיפות לוועדת האבחון על פני חוות דעתו. אינני סבור כי יש בכך כדי להועיל למערער."
למה אין בכך להועיל לדודו דהאן? הרי זו מטרת הערעור וזה תפקידם של שופטי העליון, לעשות צדק, לפצות את דודו על הנזקים שנגרמו לו. מדוע להעדיף את חוות דעת ד"ר כץ, על פני חוות הדעת של ד"ר פסקין, מטעם דודו? על כך עמית לא משיב.
סעיף 23 לפסק הדין, מודה השופט עמית שמגיע לדודו דהאן פיצוי, אולם הוא דוחה את מתן הפיצוי בגלל מחסום ההתיישנות:
"גם אם נניח שמבחינה אובייקטיבית היה עדיף למערער להישאר במעון, עדיין במשך תקופה מסויימת, הוא סבל נזק לא ממוני בשל עצם האיחור באבחון והמשך השהייה במעון כתוצאה מהפרת החובה החקוקה על ידי המדינה, ועל כך לכאורה ניתן היה לזכות את המערער בפיצוי.
לפיכך, אני מוכן להניח כי נגרם למערער נזק כתוצאה מכך שהובא בפני ועדת האבחון רק בשנת 1998. אלמלא מחסום ההתיישנות, אשר מוביל כאמור לתוצאה של דחיית הערעור, ראוי היה לפסוק פיצוי לטובת המערער. למעלה מן הצורך אציין כי עסקינן במצב מורכב ורגיש שמקשה באופן ניכר על כימות הנזק, ויש להדגיש כי המערער לא הוכיח שנגרם לו נזק ממוני כלשהו (לרבות הפסד השתכרות)".
לקראת סיום פסק הדין, סעיפים 24 – 25, עמית קובע:
"הדעת איננה נוחה מכך שהמערער יצא בידיים ריקות לאחר הליך ממושך, שבמסגרתו עלה בידו להוכיח כי המדינה התנהלה כלפיו שלא כדין וגרמה לו נזק בר-פיצוי.
בנסיבותיה הייחודיות של הפרשה, וכפי שהוסבר לעיל, מצאתי לחייב את המדינה לשלם למערער הוצאות משפט, עבור הדיון בשתי הערכאות, בסך 250,000 ש"ח".
יצחק עמית, שופט לא החלטי. אם הוא קובע שהמדינה גרמה נזק לדודו דהאן, שיפצה אותו בסכום כסף שיאפשר לדודו לשקם את חייו. והנה הפלא ופלא, דהאן שהפסיד, מקבל הוצאות בסך 250,000 ש"ח, שזה סכום ההוצאות הגבוה ביותר שנפסק אי פעם. מישהו שמע על דבר כזה שהמפסיד מקבל לזכותו הוצאות? אנחנו לא שמענו שלבית משפט יש סמכות לתת הוצאות כה משמעותיות למי שמפסיד. השופטים זילברטל ומזוז שהובאו כאסיסטנטים לדיון, ולא השתתפו בכתיבת פסק הדין וכנראה שגם לא קראו אותו.
לקריאת פסק הדין בקובץ pdf הקליקו כאן:
