רון לוינטל לוחם במרכז לנפגעי כתות: מרכז של פסיכופטיות עברייניות שמפלילות אזרחים – עמותת מרכז האור תובעת 420,000 ש"ח

קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/p3VHfi-KK

המערכת מודה לעו"ד רון לוינטל שביקש להאדיר שמו ולפרסם כתב תביעה שהגיש בבית משפט השלום בהרצלייה בשם מרשיו עמותת מרכז האור, אביב הגואל ועמית הגואל נגד המרכז הישראלי לנפגעי כתות, אמנון לוי וערוץ 10.   עו"ד רון לוינטל ניסח תביעה בלשון הרע ומבקש להעלות לסדר היום את הקלות הבלתי נסבלת בה ערוצי חדשות ותקשורת מתקשרים עם כל מיני טיפוסים הזויים, כמו העמותה המטורפת "המרכז הישראלי לנפגעי כתות", וביחד הם תופרים לינצ' ציבורי לאזרחים תמימים.

המרכז הישראלי לנפגעי כתות היא עמותה של כמה חמומי מוח, שלכאורה מתיימרת להילחם במיסיון ובהמרה לנצרות.  במציאות זוהי עמותה של כמה פסיכופטיים שעובדים עם משרד הרווחה כדי להפליל אנשים תמימים ולהוציא מהם את הילדים לפנימיות.  העמותה מאתרת נשים וגברים המחפשים הארה עצמית, העצמה נפשית וכדומה, כדי לתייג אותם כמטורפים, להפליל אותם ולקחת מכולם את הילדים לפנימיות ואומנה.

העמותה הזו מורכבת משלוש נשים חמומות מוח, כולן בעצמן היו נימפומניות עם בעיות פסיכיאטריות שבעצמן הסתבכו בכל מיני קומונות, או עם כנופיות פליליות, ומשניסו לחזור למוטב מצאו לעצמם כיסוי בעמותה זו.  הבכירה שם היא רחל ליכטנשטיין, מי שניהלה בית בושת ידוע שסיפק נערות לקהילת הסיינטולגיה.  היא עצמה התמכרה למין, ורק לאחר שלקתה במחלת מין קשה, החליטה לחזור בתשובה וללבוש פיאה על הראש.  ידועה כאישה מעורערת בנפשה, אשר אושפזה מספר פעמים בארברנאל לאור ניסיונות התאבדות, וחוסר טעם בחיים.  לוקה בתסמינים פסיכוטיים פעילים.  אובחנה בהפרעת זהות דיסוציאטיבית.  לא הצליחה למצוא גבר בחייה.  מאוננת לעצמה בלי סוף.

בתמונה רחל ליכטנשטיין – ליקויים בבוחן המציאות.  סיינטולוגית לשעבר.  מאוכזבת מחיי המין שלה.

השנייה היא שרונה בן משה, שהשתייכה לכנופייה של נוכלים אשר ניסו לגנוב 8 מיליון ש"ח מישיבה בדרום הארץ, "תלמים".  עו"ד שרונה בן משה נתבעת נזיקין בימים אלה, תגית: שרונה בן משה נוכלת המרכז הישראלי נגד כתות.  

בתמונה הנוכלת שרונה בן משה שתפרה תיק לאביב הגואל והפילה את אמנון לוי בפח, שרונה בן משה.  נוכלת זו תפרה תיק סחיטה לרב ניר בן ארצי וסחטה ממנו 8 מיליון ש"ח.  סיפרה במשטרה שהרב ניר בן ארצי שכב עם כבשים ועיזים.  היא נעלה אותו בדירה בטבריה 3 שנים.  הוא התבייש ושילם לה דמי סחיטה.    כישלון צורב למרכז הישראלי לנפגעי כתות: חוטפי הרב ניר בן ארצי

זנזוננת אחרת היא דנית קרן שבעקבות אהבה נכזבת המירה דתה לקהילת עדי יהווה, שם סגדה לישו והשתתפה בטקסים לשחזור הסעודה האחרונה של ישו, פציעות כפות הידיים במסמרים לשחזור מותו של ישו על הצלב, וטקסים של משחקי מין בין ישו ומריה מגלדנה.

שניים נוספים שפעילים שם הם 2 פסיכיאטרים הזויים שמקבלים כסף ממשרד הרווחה כדי להפליל אנשים, דוד גרין ונתנאל לאור.

השיטה פשוטה. לוקחים מישהו שהסתכסך עם מישהו ומלמדים אותו לספר סיפורי הזיות.  לוקחים כמה תמונות לא מחמיאות, ועל זה בונים סיפור של "כת מסוכנת".  ככה בדיוק עשה אמנון לוי.  הלך והתנפל על שני בני אדם, שמנהלים את עמותת מרכז האור, לכלך והכפיש אותם, והכל בשם הרייטנג, הצימאון לדם.  עיתונות צהובה.

רון לוינטל העו"ד כותב כי תביעה זו עניינה בפרסום לשון הרע בכתבה המתיימרת להוות ״תחקיר״ אודות התובעים, אשר מכונים כחברי ״כת״, ומוצגים באור שלילי, עברייני, שקרי וכמי שמבצעים מניפולציות שונות על חלשים מהם. פעולותיהם מוצגות באופן פוגעני החוטא לאמת, ראשית בשידור שאחראים לו הנתבעים אמנון לוי וערוץ 10, ובהמשך, באתר הנתבעים 6־5, כאשר יד לאחים והמרכז לנפגעי כתות שלקחו את התחקיר והעלו אותו לאתר הבית שלהם ברשת האינטרנט והכול בכדי להכפיש את שמם של התובעים, והנתבעת 8, אילנה שחף, אשר התראיינה בתכנית ששודרה מטעם אמנון לוי וערוץ 10 וטענה כי אביב הגואל ניצל את סמכותו החינוכית וגרם לילדים, אשר למדו במדרשת שדה בוקר להחליף שמם, דבר שלא היה ולא נברא.  מכאן באה תביעה זו אל העולם.

לפי לוינטל, התביעה עוסקת בפרסום לשון הרע מאסיבי בפריים־טיים של ערוץ מסחרי מרכזי בישראל, וכן פרסומים נוספים באינטרנט  של מידע שקרי, הבא לבזות את התובעים ולפגוע בשמם, בכבודם, בעיסוקם ובמשלח ידם, תוך הטחת טענות מופרכות כנגד אישיותו ויושרו של אביב הגואל ועמותת מרכז האור, במסווה של ״תחקיר עיתונאי״, שמשרת את האג'נדה של המרכז לנפגעי כתות ויד לאחים.  שמניעיהם – החזרה בתשובה בדרכם ומלחמה תדמיתית בבעלי אמונה אחרת.

בעוד אמנון לוי וערוץ 10, נתפסים בעיני הציבור כברי סמכא בתחום התחקירים, היושר והיושרה, ולאור הצלחה רבת מוניטין של תכניתם, נוצר מצב שבו הציבור הרחב מאמין כי הדברים המופיעים בתכניתו של אמנון לוי , הינם דברים שנבדקו בכל אמות המידה העיתונאיות וכי ניתן לראות בהם ״דברי אלוהים חיים״.

אמנון לוי הוא מגיש ועורך התוכנית ובעל מוניטין ידוע גס בתחום חקר החרדים. תוכניתו היא תוכנית תחקירים והוא נתפס בעיני הציבור כעיתונאי אמין. אמנון לוי עשה שימוש במימיקה, אינטונציות והבעות שונות של קול ומבע כדי להגזים ולתאר באופן חמור ומשפיל את התובעים. הוא הכניסם לתוך קטיגוריה שלילית כמושאי מחקרו.

המרכז הישראלי לנפגעי כתות היא חברה לתועלת הציבור המתיימרת לקבוע מי היא ״כת״ כאשר בפועל היא מופעלת וממומנת על ידי רמי פלר, מיליונר חרדי הדוגל בתפיסת עולם חשוכה וקיצונית ומוצא כל אחד אחר, שאינו נמנה על הזרם שלו ביהדות, כ״כת״.  הגדרת ה״כת״ של המרכז הישראלי לנפגעי כתות היא פרי דימיונה וחלוקת אנשים או גופים וסיווגם ל״כתות״ תוך הטלת כתם וקלון עליהם, נעשית על ידה ב״חריצת דין״ משלה, ללא אישור של גורם אחר כלשהו. כאשר גורם מסוים, כמו התובע, יהווה ״כת״ לדעת הנתבעים, הם ללא רחם ייכתבו עליו השמצות, הוא יופיע בעמודים המוקדשים ל״כתות״, הציבור יוזהר מפניו ויהא עידוד להשמצתו, והקלון לא יוסר ממנו. זאת משום שהמרכז הישראלי לנפגעי כתות קבעה (לא גורם שיפוטי או משטרתי) כי פלוני הוא ״כת״. וכל מי שאינו מצוי בזרם האמונה של החרדי הקיצוני, הוא ״כת״.

עמותת יד לאחים, גם היא עמותה קיצונית שחבריה נוקטים בדרכים על גבול הפליליות, שהעלתה לאתר הבית שלה את התחקיר שנעשה על התובעים וחומרים נוספים והכול כחלק ממסע הרדיפה של המרכז הישראלי לנפגעי כתות ויד לאחים כנגד התובעים. מוזר לדעת שההמרכז הישראלי לנפגעי כתות עוד לא קבע כי גם היהדות היא ״כת״.  לפי לוינטל, היהדות עצמה היא כת ויש לה פנים מכוערות של שנאת הזר.

אילנה שחף שימשה מורה במדרשת שדה בוקר, ובין היתר שימשה אילנה שחף בעברה כמרצה במוסדות לימוד שונים. כפי שיתואר להלן, אילנה שחף  היא שסיפקה את המידע השקרי כנגד התובעים והזינה את יתר הנתבעים.

התובעת עמותת מרכז האור היא עמותה רשומה, חוקית, המנוהלת בצורה תקינה, אשר נוסדה ב-2003. יובהר כי היא מתנהלת בצורה שקופה מול הנהלת החשבונות ורשם העמותות ומגישה דו״חות שנתיים.  עמותת מרכז האור הוקמה בשנת 2003 מתוך מטרה להקים ולהפעיל מרכזים ללימודי רוח ברחבי הארץ, ולהקמת יישוב בנגב, ללא מטרות רווח ומתוך רצון להנגיש תכנים רוחניים לציבור הרחב במחיר השווה לכל כיס.  העמותה הפעילה במשך שבע שנים מרכז לימודי מצליח בבאר שבע, ובמשך שנה אחת הפעילה מרכז ניסיוני בתל אביב. הבית בבאר שבע נסגר בחודש אפריל בשנת 2012 עקב מכירתו ושינוי ייעודו עבור בעלי הבית החדשים.  בעמותה פעילים עשרות מתנדבים אשר במהלך שנים רבות יצרו קהילה של אנשי רוח אשר מפעילה את התכנים הלימודיים, מפיקה אירועים עירוניים וארציים. אנשי הקהילה חיים את חייהם באופן פרטי וללא תלות כספית או אחרת זה בזה, הס שותפים לאירועים חברתיים קהילתיים, וכחברים ברמה היומיומית.

בניגוד לתדמית שמבקשים הנתבעים לצייר כנגדה, העמותה צנועה ואינה מנהלת כספים בהיקפים גבוהים, ומחזורה השנתי עומד על 100,0000 שקלים.  בעמותה אין עובדים בשכר ואנשיה לא מקבלים תרומות. מטרת העמותה לאפשר לחיות את החיים בלב פתוח ולחיות חיים של עצמאות במקום חיים של עבדות להישגים חומריים.

התובע אביב הגואל הוא ישראלי, יהודי, יליד גבעתיים, שירת בצה״ל ביחידות קרביות, שירת במילואים את המדינה, עבר לדרום הארץ ועבד בחקלאות. בניגוד לנרמז אצל הנתבעים, אביב הגואל הוא שמו האמתי, המדויק והמלא כפי שנולד וכפי שנרשם בתעודת הלידה ובתעודת הזהות.  לא מדובר בשם ש״הומצא״ בעקבות התגלות. יצוין כי מקור השם ההיסטורי הוא מהשם חגואל ששינה עוד אביו בטרם לידתו ל״הגואל״.

לפי רון לוינטל הנתבעים אמנון לוי, ערוץ 10 והמרכז הישראלי לנפגעי כתות פרסמו ביחד את הפרסומים נשוא התביעה המהווים לשון הרע, שמים ללעג ולבוז את התובעים, משפילים ומבזים אותם בשל מעשה והתנהגות המיוחסים להם, באים לפגוע בשמם הטוב ובמשלח ידם, וכל זאת על פי סעיף ההגדרות בחוק איסור לשון הרע, התשפ״ה-1965 (להלן ״החוק״) וכן לפי ס׳ 35, הוא סעיף הרשלנות לפי פקודת הנזיקין.

לפי לוינטל, הטענה כי מדובר ב״כת״ היא שקר מפגיע.  לתובע אכן סיפור חיים ייחודי. בסיפור הזה לא מעורבים ניצול, לא מניפולציה של אחרים, לא ״שליטה״ באחרים ולא רווח כספי. בשלב מסוים, לפני כעשור, כמתואר בספרו ״כל בדיות ליבך אמת״, חווה התובע אביב הגואל התגלות רוחנית, במסגרתה ביסס תורה לפיה פיתוח והעצמה של אינדיבידואלים לצמיחה אישית, יגרור בהכרח שיפור פני החברה כולה.  מדובר בתורה שמקדמת ערבות הדדית בין בני אדם, שמאמינה שמרדף אחרי עושר והישגים חומריים בלבד לא יוכל לספק אושר אמתי, וכי חוסר אכפתיות למצוקת האחר וניכור יגרמו לכך שהעולם ישקע ועניין באחר יקדם את העולם.

אין בדברים אלה בבחינת ״כת״ מסוכנת, ולמעשה, אין בדברים בבחינת ״איום״ כלשהו.  במהלך עשר השנים האחרונות נוצרה בבאר שבע קהילה הדוגלת ברוח הדברים המופיעים כמסקנות ספרו. היו אלה אנשים ששמעו הרצאות הנוגעות לספר ומצאו שפה משותפת זה עם זו.  התובע אביב הגואל הפך עם השנים למורה, כלומר הוא ואחרים מטעמו מעבירים שיעורים בפני קהל. אשר ל״רווח״ החומרי: יובהר כי עלות קורסים של ארבעה שיעורים בחודש, בני שעה וחצי כל אחד, לא עלתה על תשלום של 250 שקל לחודש (לארבעה מפגשים). עלות סמלית וצנועה זו אינה במה ל״התעשרות״.

בקרב הקהילה מתגורר התובע עם התובעת, אשר כמטפלת אלטרנטיבית, מבצעת טיפולי הילינג, ללא כל קשר. עלות טיפול היא בין 200 ל-300 שקל לטיפול. עלות סבירה ומקובלת.

ברי כי אין כל חובה על מי מחברי הקהילה או הבאים לשיעוריה, להזדקק או להשתמש בשירותיה של התובעת, שהינה מטפלת מוערכת בתחומה ועסוקה ממילא עם לקוחותיה. התובעת מרכז האור פיתחה שם ומוניטין ונוהגת לקבל תשלום עבור עבודתה. כפי שיפורט, הנתבעים ניסו לקשור בין עבודתה לבין התובעת 1 והתובע באופן לא הוגן וכדי לייצר דיבה.

מרכז האור היא קהילה, אשר חברים בה כמה עשרות אנשים, בני 20+ עד 30+, כולם בעלי מקצועות חופשיים או עובדים בעבודה עצמאית או כשכירים, ורובם של האנשים אקדמאיים. הם אינם מעבירים כספים לעמותה למעט תרומה סמלית (שאיננה חובה) עבור הוצאות של הפעלת אירועים בגובה 75 שקלים (עד 150 שקלים), כשם שמשלמים אנשים בכל הארץ על השתתפות באירועים, ואין למי מהם כל תלות כלכלית ב״כת״.  הקהילה מקיימת מפגש לימודי פעם בשבוע שבו מנהלים שיחות פילוסופיות. מידי פעם חוגגים ימי הולדת למי מהחברים בקהילה. כמו כן, מידי שישי עורכים אירוע ״קידוש״ משותף.  בעבר, בשעה שהיו עורכים קבלות שבת חגיגיות הפתוחות לקהל הרחב, הייתה להקה שבאה לנגן בפני הקהל, ואנשים היו אכן רוקדים במסגרת קבלת השבת. גם בכך אין פסול. כאשר מדובר בערבי שבת, נוהגים חלק מהחברים לבוא בבגדים לבנים חגיגיים.

אנשי התוכנית של אמנון לוי האחראים לפרסום הראשון, לקחו חלק קטן מתוך אירוע כזה, שממילא הוא אירוע פתוח לציבור (ואין בו כל ממד ״מסתורי״ או אפל או ״ליחידי סגולה״), ונטעו תחושה בלב הצופים כאילו מדובר באירוע מיסטי-סודי- אפלולי.  בפועל, בסך הכול רקדו אנשים לצלילי להקה שניגנה מוסיקה בקבלת שבה המונית. אין מדובר בהכרח בחברי הקהילה ובוודאי שאין הדבר מצביע על ״כת״.

אכן התובע טוען בספרו כי הוא ניהל דיאלוג עם רוח הקודש. בכך אין כל הבדל בינו לבין יהודי מאמין אחר הנוהג לשוחח, בדמיונו או לפי אמונתו, עם רוח הקודש. יהודים מאמינים כותבים פתקים לרוח הקודש ומניחים אותם בכותל המערבי. יש רבים הטוענים כי אלוהים ענה להם או סימן להם תשובה בדרך כלשהי. יצוין כי מדובר באמונתו האישית של אביב הגואל.  הוא סבור כי אלוהים מסר לו תשובות לשאלות ששאל.  אין הוא הראשון בהיסטוריה הגורס כך ובוודאי שאין הדבר הופך אותו או את אמונתו ל״כת״ או לאמונה טובה פחות משל אחרים. אנשים הרי מתפללים לאלוהים מידי יום בתקווה לקיים עמו דיאלוג.

ברם, בלי להתבלבל מעובדות, בחרו אמנון לוי וערוץ 10 להציג את הדברים אחרת בכתבתם, כאמור לעיל.  ביום 11/01/2009 הועלתה לשידור התוכנית ״שומר מסך׳ ושודרה בערוץ 10. הנתבע 1 אמנון לוי הגיש אותה.  בכתבה נטענו דברים קשים כנגד התובעים. כך נטען שמדובר ב״כת״, שהינה הגדרה בקונוטציה שלילית.  הכתבה הפליגה והגזימה בתיאורים הנוגעים לתובעים: נטען כי התובע 2 שינה שמות של תלמידים בבית הספר בו עבדו, כי נזרקו מתוך בית הספר, כי פעלו מתוך כותלי בית הספר, כי חלה חובה ב״כת״ ללבוש לבן או לענוד טבעת, כי האנשים תלויים בתובע, וזאת בשעה שהוא מוצג בסרט האילוסטרציה המבוים כעובד ניקיון בבית ספר (על מנת להעצים את הזלזול בו). כל אלה לא נכונים בעליל.

כבר בפתח הכתבה, ראה בתמלול בעמ׳ 1, ש׳ 7-9 נאמר: ״אישתו היתה מורה בתימן שגייסה משם תלמידים על מנת להיות מאמינים נלהבים של בעלה. יחד הם מייסדים מעין כת של מאמינים הדוקים״.  התובעת תטען כי לא היא ולא בעלה לא גייסו תלמידים מבית הספר. ממילא התובעים יטענו כי אין מדובר ב״כת של מאמינים הדוקים״. יובהר כי רוב האנשים בקהילה חברים בה כבר 8 שנים והם לומדים במקביל לימודים אקדמאיים, יש להם בני זוג והם מתחתנים, הם מתפרנסים בחוץ, גרים בבתים משלהם ובסך הכול יש להם אמונה משותפת המבוססת על ספרו של התובע. הא ותו לא. הלזאת ייקרא ״כת״.

לוינטל טוען שאמנון לוי הכפיש אנשים איכותיים, ישרים, טובים, אקדמאיים, אשר שירתו בצבא בתפקידים מובחרים ונאספו מתוך הרצון להגשים חלום אשר בא ואומר: אפשר ללמוד לימודי רוח וליישם אותם בחיי היום יום, אפשר ללכת בלב פתוח בעולם, ולא צריך לשלם הרבה כסף בשביל זה.  הנתבעים רודפים את התובעים, החליטו עבורם כי הם ״כת,׳ ושוללים מהם את חופש האמונה ואת הזכות להגשים את חלומם, שהינו צנוע, גלוי וחסר כל מימד מסתורין.

בעמ, 1, ש׳ 10 מתואר ״אב בית בבית ספר שהחליט שהוא שליח של אלוהים״(בהקשר זה, אין הדבר שונה מרבנים בכירים בישראל הטוענים טענה דומה). בנקודה זו בסרט, כדי להגחיך ולפגוע בתובע, מוצג אדם מצולם אשר נראה מנקה את מסדרונות בית הספר, משל היה התובע איש ניקיון. התובע מעולם לא עבד בניקיון בתי ספר כי אם שימש בתפקיד חינוכי ואין זה אלא ניסיון לפגוע בו ובתדמיתו.

בהמשך הכתבה נאמרות האמרות הבאות מפי אנשים אנונימיים, כולן עורבא פרח ומהוות שקר (ע׳ 13-17) ונועדו להשחיר את התובעים בלא כל סיבה:

אחת הנערות: זאת בת רעה, אחת הרעות שיש. הם סוגדים להם בצורה טוטאלית..

.. איבדתי את הבת שלי,זו לא הבת שלי,

יורם:אני מאחל לו שאת בל הסבל שהוא המית עלינו ועל הילדה שלנו, שיהיה לו סבל לא פחותמזה,

יובהר כי התובעים אינם יודעים במה דברים אמורים, מי אנשים אלה מייצגים ומי הם הילדים ש״אבדו״ להוריהם.

בשורות 21־18 חוזר הנתבע 1 על האמירות לפיהן התובע הוא ״גורו״, התנועה היא ״משיחית״ וכי ״כל מילה שלו היא תורה מסיני״ עבור מאמיניו.

בעמ׳ 2, מש׳ 26 ואילך, ניתן לראות כי הנתבעים 1-4 מייחסים לתובעת 3 פעולה מיסיונרית תוך ניצול מעמדה כמורה. ״הדבר היחיד שחסר לו, הוא מאמינים, חסידים. כאן נכנסה לתמונה אשתו עמית, שבאותה תקופה עבדה כמחנכת בבית הספר בשדה בוקר״. בנקודה זו בכתבה מתראיינת הנתבעת 8, מורה בשם אילנה שחף, אשר טוענת כי התובעת ניצלה את מרותה מול התלמידים.

הנתבעת 8 טענה כי התובע 2 ניצל את סמכותו החינוכית וגרם לילדים, אשר למדו במדרשת להחליף את שמס. מעבר לכך הנתבעת 8 אף טענת טענות שקריות כנגד התובעת 3.

כך למשל בעמ׳ 3 ש׳ 1 : ״עמית כמחנכת ניצלה איזה שהוא ניצול ציני את המצוקות של הילדים, את הבדידות, את השברירות שלהם ואז הייתה תקופה שהם בעצם נכנסו עמוק לעניין הכת״.

כך, האמור בעמי 3, ש׳ 6־5, מפי הנתבע 1 הינו דיבה: ״בני זוג הגואל איתרו את בני הנוער שנחשבים לחלשים יותר בשכבה ומתחילים לקרב אותם דרך ספרו של אביב הגואל״. בהמשך, נותנים הנתבעים במה לנתבעת 8, הטוענת טענה פנטסטית לפיה תלמידים שינו שמות בהוראת או בהשראת התובעים. מדובר בשקר מוחלט.

כך למשל בעמ׳ 3 ש׳ 14: ״חלק מהילדים שינו שמות. ילדה שקוראים לה כך וכך, פתאום הפכה לג׳ואי או לאיזה שהוא שם שהמשמעות שלו היא קצת משמעות מיסטית…״.

רק לשם הבהרה ודיוק הדברים, אף אחד מהילדים לא שינה את שמו. התובע 2 בירר את טענות הנתבעת 8 וגילה כי אותה ילדה בשם ״ג׳ואי״ לא החליפה את שמה מעולם, ושמה נשאר תמיד יעל. ג׳ואי זהו בעצם שם כינוי שמכנים את יעל וכך היא מעדיפה שיקראו לה, והדבר בוצע זמן רב לפני שיעל כלל הכירה את התובע 2.

לפיכך, הנתבעת 8 אינה אומרת אמת כשהיא טוענת שאותה בחורה החליפה את שמה כתוצאה מהיכרותה עם התובע 2, בו-בשעה הבחורה החליפה את שמה זמן רב בטרם פגשה את התובע 2. מעבר לאותה ״ג׳ואי״ – גם אין שמות או דוגמאות אחרים. דוגמא בודדה זו היא שקרית.

אמנון לוי טען ש״שלוש שנים הם פועלים בין כותלי בית הספר ואף אחד לא לוקח את העניין ברצינות, וכל זאת עד שמתרבים הסימנים שהעניין מתחיל לצאת משליטה. בשדה בוקר מבינים באיחור רב שהפעילות הזאת חייבת להיפסק לפני שמשהו רע מאוד יקרה שם. בישוב הקטן מתחוללת סערה שבסיומה מחליטה הקהילה לסלק מתוכה את בני הזוג״.  מדובר בשקר.  התובעים לא פעלו שלוש שנים במקום ובכלל לא פעלו מעולם בין כותלי בית הספר. הם גם לא נאלצו לעזוב כנאמר אלא עזבו מרצונם וזאת אחרי שארגון המורים אפילו סייע להם במאבקם נגד המדרשה(ולא להיפך).

בהמשך, ביטא אמנון לוי זלזול מוחלט ב״ענידת הטבעת בזרת שמאל״ של התובעים. יוער כי דרך הצגת הטבעת הוא מגמתי ומזלזל, והיא לא נועדה כדי להילחם בחושך, בניגוד לדברי ההבל שנאמרו בכתבה. אף אין זה נכון כי הטבעת מסמלת השתייכות לקבוצה – יש אנשים בקהילה בלי טבעת, יש אנשים עם טבעת שגרים בחו״ל, יש כאלה שלא עונדים טבעת. מדובר בסך הכול בסמל.  ביהדות יש אנשים אשר… חובשים כיפה. האם היהדות היא כתז ביהדות גם יש אנשים שחוו התגלות. יש גם ביהדות כאלה שלובשים לבן בימי שישי בערב. האם גם התפילין או הטלית יזכו לזלזול דומה אצל הנתבע אמנון לוי?

לטענת לוינטל אמנון לוי ממשיך ומפליג בתיאורים מוגזמים. בניגוד לדבריו, אין למי מהבאים למי מהאירועים כל חובה ללבוש לבן. מדובר בלבוש שנבחר על ידי רבים כמתאים לליל שבת.  מעבר לכך, הדבר אף מקובל ביהדות כאשר אנשים נוהגים ללבוש לבן בשבתות וחגים, ואף ניתן להשוות את הדבר לאנשים דתיים אשר נוהגים להתפלל בימי שבת בבתי כנסת, כאשר הם עוטים על גופם בגדים לבן.

עוד מלין לוינטל כי הנאמר בעמ׳ 4, ש׳ 18־17, כאילו ״לאט לאט מתרחקים חלק מהחברים, מההורים ומהחברים שלא ראו את האור״, הינו הבל. בעבר ניסו זוג הורים אחד, אשר ילדם רב עימם בלי קשר להיכרותו עם התובעים, לטעון טענה דומה, אך טענתם התבררה בבית המשפט וסולקה בשעה שהם עצמם נתבקשו לבטל את תביעתם. בכל אופן, מדובר במקרה בודד אחד וכמובן לא היה כל קשר בין סלידתו של בנם מהם לבין העובדה שהוא חבר בקהילה. יתר החברים בקהילה – נשואים ברובם, גרים עם משפחותיהם, אינם מנותקים ויוצאים מידי יום לעבודה מביתם.  לפיכך, התיאור הקשור ב״אריק״ ש״ששדדו את נשמתה של ביתו״ בעמ׳ 4, ש׳ 27־19, ולאחריו ״משה״ ויתר הדוברים הינו משולל כל אמת.

התובעים לא מכירים את האדם המדובר:

אריק: איבדתי את הבת שלי. זו לא הבת שלי, זה לא הפרח שהיה לי, מרגע שהיא נתקלה עם שגי הרשעים האלו שקוראים לעצמם אלוהים היא קטעה את בל הקשרים שלה והם שדדו את הנשמה שלה, את בל התוכניות שלה לעתיד. היא הפכה להיות בנאדם אחר,אף אחד מהמשפחה לא מעניין אותה בדיוק. היא, הם שדדו את הנשמה שלה.

אמנון לוי: זהו אריק. בתו היא אחת מאותם ילדים שהצטרפו לקבוצה דרך התיכון שבו למדה. היום שש שנים אחרי,ולאריקאין שום קשר עם הבתשלו. מבחינת הבת,אריק הוא אדם חשוך,אפל, בל מגע איתו יעמעם את החיות שלה,את האור שלה ואריק לא היחיד.

משה: זוג שמנצלים אה, בחורים ובחורות תמימים. מנצלים אותם בדעת נרשעת. הם מפיצים את זה בשיטתיות וממש בערמומיות. עכשיו הם סוגדים להם בצורה טוטאלית. אני לא האמנתי שאני אגיע להתמודד עם דבר כזה.

יורם: לפחות לכו לשדוד כסף, מה אתם שהדים את הנשמה של הילדה שלי? אנחנו אומרים היא חיה איזה יופי. את מבינה מה המצב?

דוברת: כן,אני מבינה.

יורם: ההודים מפחדים פחד מוות.

לתובעים לא מוכרים מקרים בהם יש אנשים המקורבים אליהם או הלומדים עימם ושיש להם נתק כזה עם הוריהם. כל האמירות המיוחסות להם על ידי הדוברים האנונימיים ואשר אמנון לוי נתנו להם במה – הם מופרכים וחסרי אחיזה במציאות.

הכתבה הפוגענית של אמנון לוי וערוץ 10 נוצרה מתוך עמדה עיתונאית לא אובייקטיבית, שבה המטרה סומנה עוד בטרם נבדקו העובדות, וכשצוות ההפקה נשען על אנשים אנונימיים, אשר ביקשו או התבקשו להזיק לתובעים. התוכנית לא ראיינה את הנתבעים, לא ביקשה את דעתם ואפשרה תגובה צרה ביותר מצדם.

גם הפרשה שבה תחקירנית קיבלה עצה לפנות לטיפול אצל התובעת מקורה בתום לב וברצון לסייע לה ותו לא. התובע – כמתואר בעמ׳ 7 ו־8 לתמלול – שמע מהתחקירנית כי היא חווה בעיות שונות, אבחן אותה לפי דרכו והמליץ לה ללכת לטיפול, לא בהכרח אצל התובעת, אך הציע גם את התובעת שהוא אכן מאמין כי היא מטפלת מוצלחת, שעלות הטיפול אצלה כאמור 250 שקלים. ממילא לא נטען כי התחקירנית היא בת הקהילה, לא נטען כי חלה חובה ללכת לטיפול, עלות הטיפול סבירה ומדובר בהצעה שאין לה כל קשר לקהילה.

התובע אמר במפורש שלא חלה חובה ללכת לטיפול אצל התובעת, אף הציע הצעות אחרות ללא תשלום, כפי שניתן להבין מהכתוב בעמ׳ 8, ש/ 1-2: ״הכי טוב זה עמית. אם אין לך כסף ואת רוצה את יודעת כאילו זה, אז אפשר למצוא, יש כאן כל מיני מתלמדים״. התובע אכן סבור שרעייתו מטפלת מחוננת בתחומה.

בכתבה לא הציגו את מלוא התמונה: התובע הפנה מטופלת, שבדיעבד התברר כי הייתה מתחזה ולמעשה הייתה תחקירנית של התוכנית, וביקשה טיפול, אל מטפלים שונים. כמו כן אמר לה שמאחר והמטפלים האחרים יכולים לטפל בה בחינם ורעייתו גובה כסף עבור הטיפול (ומדובר כאמור בתשלום סמלי), הרי שאם היא רוצה טיפול ויש לה כסף – יכולה היא לפנות אל אשתו אבל אין כל חובה כזאת ויש לה מטפלים אחרים שיכולים לטפל בה אם אין לה כסף להשקיע בטיפול.

גם האמירה כי התובע ״מספסר ברגשות״ של ״מאמינים״ אינה אלא לשון הרע.  המרכז ההזוי לנפגעי כתות שהינם גוף הדוגל בהחזרה בתשובה, תחת מסווה של דאגה ל״נפגעי כתות״, הכתיר את התובעים כ״כת״ ואנשי כת, ומיהר להכניסם לאכסניית האתר של ״נפגעי הכתות״, כמוצאי שלל רב. לא ברור מאיפה הזכות של הנתבעים הללו לקבוע מה היא ״כת״, מהיכן הם שואבים את ההגדרה המשפטית ל״כת״ ומה מאפשר להם להכניס את התובעים תחת קטגוריה של ״כת״.

הסרט שיצרו הנתבעים 4־1 (הפרסום הראשון) הועלה בקישורית שבצידה נכתבו הדברים הבאים:  ״כתבת תחקיר על כת מרכז האור שהוציא המרכז הישראלי לנפגעי כתות בשיתוף עם אמנון לוי – שומר מסך״.  למעשה כיום, המקום היחיד שבו מוגדרים התובעים כ״כת״ זה אתר המרכז לנפגעי כתות שהוא אתר פרטי שמפעיל מיליונר חרדי הרואה בכל התארגנות שהיא לא חרדית או דתית יהודית בבחינת כת ובאתר שלו גם מדיטציה או יוגה היא ״כת״. נזכיר כי הנתבע 6 עצמו הוא אדם המאמין בדת, שבה יש סממנים חיצוניים (פאות, כובעים, לבוש לבן, תפילין), יש בה מנהיג(רב חרדי), מנהג קבלת שבת בשישי(בבית הכנסת) ויש בה גורמים שכתבו ספרים ומהם עולה שהם משוחחים עם אלוהים.

פרט למרכז לנפגעי כתות, אין כל מקום שבו מוגדרים התובעת ואנשיה כ״כת״ וההיפך הוא הנכון: הם זוכים להכרה כמי שמבקשים לשפר את העולם או את בעיות המאקרו על ידי שיפור מקדים של מיקרו, כלומר של האיש הבודד.  אפילו רוביק דנילוביץ/ ראש עיריית באר שבע, מכיר בחשיבות ובמרכזיות של הקהילה הקטנה הדוגלת בפיתוח חברתי באמצעות פיתוח אישי, ובירך את הקהילה על הקמת המרכז שלה בעירו, תוך שהוא בא בעצמו לאירוע ההשקה. יוער כי ראש העיר יוצר שיתופי פעולה בין העירייה לחברי הקהילה, העירייה אף מעניקה לתובעים אמצעים להמשך פעילותם.

המרכז לנפגעי כתות איתרו קטע נוסף ששודר במסגרת ״קפה טלעד״, תכנית בוקר משנת 2005, והכניסו גם אותו לאתר כדי לבסס את הטענה כי מדובר ב״כת״. בקטע זה נאמר עוד כי התובע הוא עבריין שהיה מכור לסמים ואף נטען כי הוא היה מעורב בהטרדות מיניות.  מדובר בהשמצה לשמה. התובע אינו עבריין או נרקומן ולא היה כזה מעולם. הוא גם לא נחקר מעולם בגין הטרדה מינית, מעולם לא הוגש כתב אישום, נהפוך הוא: אביו של אותו נער שמייחסים לו את ההטרדה הוא עצמו מי שהורשע בהטרדה מינית במדרשה בשדה בוקר (עם עובדת ניקיון מירוחם). מדובר פשוט בהשמצה לשמה והמרכז הישראלי לנפגעי כתות מיהרו לתת גם לה במה, אותה הם נותנים עד היום. הנושא לא נבדק מעולם על ידי המשטרה, מעבר להשמצה של הבחור, הוא לא עשה דבר ולא פעל כדי להוציא את הצדק לאור. מעולם לא הוגש כתב אישום, אלא הסתפק בבמה שניתנה לו.

המרכז הישראלי לנפגעי כתות מתחזקים את שני הפרסומים – הן הראשון והן האחרון – ובכך מבקשים לפגוע בתדמיתם של התובעים, על בסיס אמירות וטענות שהופרכו זה מכבר, ואין מאחוריהם דבר, ומסרבים לתקן את המידע או להסירו חרף פניות רבות שנעשו אליהם. האתר מציג סרטים שנראים מההווה, כשחלקם מלפני כמעט 10 שנים, וכך מתנהלת רדיפה לשמה.

מיותר לציין כי פרסום הכתבה גרר נזק גדול שכן קרובי משפחתם של חברי הקהילה סברו כי בני משפחתם אכן ״נחטפו״ על ידי אנשי ״כת״ אכזרית. היחס החם שקיבלו החברים בקהילה בעירם באר שבע נפגם כנובע מכך שהם נתפסו בעיני המתבוננים כאנשים רעים.  התובע והתובעת נראו כחמדנים ולכאורה הוא מפנה אליה לקוחות לצורך רווח כספי ונוכלות.  ריקוד קבלת השבת הוצא מהקשרו כך שהתובעים נראו כאנשים מסוכנים או לחילופין – משוגעים.  בפועל, התובע מעולם לא גבה כסף מאדם כלשהו על טיפול למרות שסייע לאנשים רבים. אשתו היא מטפלת מקצועית וזו הקריירה שלה. הא ותו לא.  מרכז האור הציע לציבור להתחבר אליו ולהיכנס בשעריו ובעקבות החשיפה השלילית נוצרה תדמית שלילית לגוף זה.

בתמונה הפסיכיאטר הפסיכי שתפר תיק לאביב הגואל, דוד גרין

בתמונה:  בן זוגו המטורלל נתנאל לאור, בין המעורבים בתפיקררת התיק לאביב הגואל ועמותת מרכז האור