הרשעות השווא בישראל מכת מדינה: כך תפרו אלי זומר וצביה זליגמן תיק אונס (1,500 מקרים) לבני שמואל שביתו ורד דורון חלמה חלום על גילוי עריות

קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/p3VHfi-KP

הכירו את ורד דורון, הייתה ממורמרת בחייה ונסעה לניו יורק שם עבדה כנערת ליווי. חיפשה משמעות בחייה ופנתה ליעוץ פסיכולוגי. שם לימדו אותה להתעלם מהכשלים באישיותה, ולחפש את האשם בכשלונותיה, איפה שהוא בבית בו גדלה. הכי קל להאשים את האבא. לטענתה הוא אנס אותה 1,500 פעם בהיותה ילדה מגיל 3 עד גיל 11, וכל זאת בחדר בו ישנה עם אחיותיה שלא התעוררו, לא שמעו ולא ידעו שהאבא כביכול אונס את האחות שלהן כשכולם ישנים, וכל זה "חזר אליה בחלום". כלומר, היא חלמה על הפרטים איך נאנסה, והעידה לפי מה שהיא חלמה ולא לפי מה שהיא "זוכרת".

מסתבר שבישראל חלום לא מעורר ספק סביר. חלום הוא מתכון בטוח להרשעה. למה? כי בישראל השיטה בנוייה על אספקת בשר טרי של חפים מפשע לשופטים כדי שהם ירשיעו, ושהפמינאציות יחגגו. זה נקרא "המלחמה המודרנית במיגור הפטריארכיה".

זו החולמת שקרעו לה את הפות בגיל 3 ושעד גיל 11 אבא שלה פתח לה את הפות בנוכחות אחיותיה – ורד דורון.  במקום לאשפז אותה במוסד לחולות נפש, קיבלה פרס "יקירת בתי המשפט".

וזה האבא

אין פה שאלה מי צודק. האבא שמכחיש, ואיתו כל בני המשפחה, או הבת שחלמה חלום על גילוי עריות. הכתבה של ערוץ 2 היא חד משמעית: בני שמואל לא אנס את ביתו, והחלומות שלה לא באמת שיקפו מציאות שהתרחשה.

זוהי עדות מוחשית לתעשיית ההפללות והרשעות השווא בישראל. לא צריך שום ראייה כדי להכניס אנשים לכלא. מספיק שהפרקליטות משלמת כמה אלפי שקלים למומחים כמו אלי זומר או צביה זליגמן, והם רושמים כל מה שהפרקליטות מבקשת כדי לייצר תשתית שקרית להרשעה.

במקרה הזה מדובר באירועים שקרו 28 שנים קודם לכן.

אבירם זינו ממעריב כותב: "פרופסור אלי ואקיל, ראש המעבדה לחקר הזיכרון בבר אילן הגיב  על דחיית ערעורו של בני שמואל, שהרשיע אותו באונס בתו וקבע כי הוא יילך לכלא בגיל 76, שש שנים אחרי שהורשע בבית המשפט המחוזי: "פסק הדין מקומם. בניגוד למקובל לחשוב אין כזה דבר חלום מודחק". "לא ניתן לבסס מסקנה אודות התרחשות אירוע על בסיס חלום", הוסיף ואקיל. "ישנם מחקרים רבים שמצביעים על כך שנבדקים נזכרו בכל מיני אירועים בילדותם כתוצאה מטיפול שעברו. יחד עם זאת, קיימת תופעה בספרות המקצועית הנקראת  "זיכרונות סתם" – מחקרים מוכיחים כי המוח יכול לייצר בקרב האדם חוויות מכל מיני סיבות כדוגמת רגשות, שאיפות, חששות ועוד".

לדבריו "היכולות להתערבב עם אירועים שקרו במציאות ועל ידי כך נוצר תסריט שלא היה ולא נברא. תופעה זו היא מסוכנת מאוד במידה ואין עדויות נוספות שתומכות בזה. ולכן, היכולת לקבוע שאירוע מסוים, שנשכח לפני שנים וצף ועולה בחלום אמנם אכן קרה – הנה מוגבלת. יתכן והאירוע התרחש, אולם חובה עלינו לזכור כי קיים חשש שהאירוע הנו פרי דמיונו של האדם ותו לא".

"התופעה שבה אנו מאשימים אדם על בסיס זיכרון היא מסוכנת מאוד, בוודאי במשפט הפלילי, שכן מוחנו יכול לייצר תסריט שלא היה ולא נברא. אין אני אומר כי המקרה הנדון אינו קרה – אך כולי תקווה כי מלבד החלום היו עוד לא מעט ראיות תומכות".

"המיתוס שלנו קובע כי "הזיכרון שלנו הוא מחשב ובכל רגע נתון ניתן לשלוף ממנו קובץ" אך המציאות מורכבת יותר: בניגוד למקובל לחשוב אין אנו מקדדים זיכרונות וכל החוויות וכל התחושות שלנו משפיעים על הזיכרון שלנו לאירועים. כלומר מסתבר שהזיכרון שלנו אינו דומה לזיכרון של מחשב- הוא לא תמיד צודק-גם אם אנחנו בטוחים בכך".

עם זאת, סייג השופט את דבריו והדגיש כי: "אין אני שופט. לא שימשתי עד במשפט, ואין אני יודע אם המקרה המזוויע  התרחש. ייתכן והוא אכן קרה  ואני סומך את ידי על מערכת אכיפת החוק. אך על בית המשפט לזכור שאין הוא יכול להסתמך על זכרון של אדם ובטח לא על חלום שאולי לא ממש הפך למציאות".

שמואל הורשע בשנת 2008 באונס בתו מאז הייתה בת 3 ועד לגיל 11 והוא נשלח ל-12 שנות מאסר. באופן חריג הוחלט כי הוא לא ייכנס לבית הסוהר עד להחלטה בערעור, בפסק דינה של השופטת עדנה ארבל, יחד עם השופטים חנן מלצר וסלים ג׳ובראן. אז חזר התיק למחוזי בת"א.

כאמור, התלונה התבססה על חלום שחלמה הבת כשהייתה בת 23 בניו יורק. כתב האישום שהתייחס לאירועים שהתרחשו לפני 28 שנים, ייחס לשמואל ביצוע מעשים מיניים חמורים, ביניהם אינוס ומעשה מגונה בכפייה, בבתו ורד בת ה-38. בשל התיישנותם של מרבית המקרים, העבירות שיוחסו לו בכתב האישום נגעו רק לאירועים שהתרחשו החל מינואר 1986, כש-ורד הייתה כבר בת 10.

מי השתתף בחינגת ההפללות?

התיק התנהל בביהמ"ש מחוזי ת"א אצל סביונה רוטלוי, יהודית אמסטרדם וקובי ורדי. התיק עלה לעליון וחזר למחוזי. סביונה רוטלוי פרשה וגורפינקל צבי תפס את מקומה, והוא זה שכתב את חוות הדעת המרשיעה שבה נקבע שגם חלום יכול לשמש בסיס להרשעה.

את הפרקליטות ייצגו עוה"ד פיה גלבר ומורן לביא. אנו סבורים שבשום פנים ואופן לא היה צריך להגיש כתב אישום בפרשה המטורפת והמזעזעת הזו.

מטעם התביעה העידו שלושה מומחים: פרופ' אליעזר זומר נוכל ידוע שמוכר כמי שכעובד עם התביעה ואוטומטית מספק חוות דעת מכורות מראש, צביה זליגמן, והגב' ענת  גור.  פרופ' זומר וד"ר זליגמן ערכו יחדיו חוות דעת משותפת ואילו הגב' ענת גור הציגה חוות דעת  נפרדת. פרופ' זומר הציג חוות דעת משלימה המתייחסת לטענות מומחי ההגנה.

השופטים שהרשיעו כתבו כך:

"על פי חוות הדעת, מחומר הראיות עולה כי אין זהו המקרה שלפנינו. דהיינו אין המדובר במצב לפיו  החלום משנת 1999 הוא שעורר אצל המתלוננת את הזכרונות. המומחים מונים שורה של אינדיקציות התנהגותיות מעברה (כדוגמא, העובדה שחלמה חלומות אלו עוד בעבר, העובדה שחשה  לאורך כל השנים חוסר נוחות ביחס ליחסיה עם אביה, העובדה שאמרה לבת דודתה עוד שנים קודם  כי היא חשה שאביה עושה לה משהו ועוד) אשר מצביעים לדידם כי המדובר בהדחקה וחוסר רצון  להאמין – קונפליקט ביחס להיזכרות תהליכי שיכחה לא מודעים בצד ניסיון מודע להדחקת המידע  שעולה למודעות.

כמו כן, מציינים המומחים כי העובדה שהמתלוננת חלמה חלומות וסיוטים פוסט טראומטיים על פני תקופה ממושכת הם מחלק מקריטריונים אבחוניים של הפרעת דחק פוסט טראומטית. לפי המומחים, אי הוודאות והספק ביחס לזכרון של הפגיעה, מאפיינים את החוויה של  נפגעי עריות, שכן גילוי עריות הוא חוויה המעוררת קונפליקט בלתי פתיר אצל הקורבן. כל זיכרון מפורש עלול לפגוע ביכולתו של הילד לשמור על יחסי הזיקה הרגשיים ההכרחיים לצורך התפתחות תקינה. המומחים מעידים כי המדובר בתופעה מוכרת של נתק בזכרון ושכחון מלא או חלקי של טראומות התעללות מתקופת הילדות.

כמו כן, מתארים המומחים כי התופעה שעולה  מחומר הראיות ביחס למתלוננת שהיא הגיבה בסלידה לאביה אך מאידך לא זכרה את  הפגיעה המינית, יכולה לענות על הקריטריונים של תופעה מוכרת של זכרונות הנרשמים  בצורה מקוטעת ומשתמעת בלבד ונשמרים כזכרונות משתמעים ולא מפורשים. במצבים  אלה הספרות מצביעה על כך כי נפגעי הטראומה נוטים להמעיט מחשיבות התחושות הלא  נעימות ומנסים להתעלם מהן ככל שמתאפשר להם. המומחים מדגישים כי זיכרונות משתמעים הם זכרונות תלויי הקשר, במקרה של רתיעה מאב, אם נולדה בעת ניצול מיני,  עלולה להופיע שוב בחלוף שנים, כזכרון מקוטע ועקור מהקשרו בעת החשיפה של הבת  לקרבתו. במקרה שלנו, המומחים טוענים כי האירוע שהתרחש ברכבת התחתית, כשאדם מבוגר הוציא לעומתה לשון, לפני החלום, הוא דוגמא מובהקת להזכרות תלוית הקשר. המומחים טוענים כי הסיבה שהפעם המתלוננת לא נקטה בדרך הרגילה בה נקטה עד אותו יום, דהיינו  בהדחקה, היא העובדה שהחליטה לרשום את תוכן החלום ובכך כשהדברים היו מולה שחור על גבי לבן פרצו לתודעתה גם שאר הזכרונות שהיו עד אותה העת מנותקים מתודעתה.

עוד מציינים המומחים, כי תגובה אופיינית לזכרון שווא, כזה שאין בו ממש, היא בין  אדישות לתגובה רגשית קלה, ואילו במקרה שלנו תגובתה הנפשית של המתלוננת היתה חריפה וקיצונית: "הרגשתי כאילו המוח שלי מתפוצץ. הרגשתי שאני כאילו מאבדת שפיות. הרגשתי שאני רוצה לקחת סכין ולחתוך את הורידים, לחתוך את העור מעלי…". לפי המומחים המדובר בפתיחת הסכר הנפשי, חומרים שהיו עד כה מנותקים כמעט לגמרי מהתודעה הפכו נגישים להכרה והחל להתפתח תהליך של היזכרות  שהתקדם לאורך ציר הזמן. המתלוננת אף תיארה כי היא ממשיכה להיזכר באירועים כל הזמן".

אז היא הרגישה שהמוח שלה הולך להתפוצץ.  זו סיבה להאמין לה? אז היא אמרה שרצתה לחתוך ורידים. היא חתכה משהו? אולי עגבניה לסלט. לא ורידים.

בסופו של דבר אומרים מומחי הזבל הללו שמספיק שהמתלוננת "סלדה מאביה" כדי להאמין שהיא באמת חלמה את החלומות האלה, ושאם היא חלמה אותם אז סביר להניח שהחלום הוא מציאות.

אם זו לא חוות דעת זבלית ומטופשת, אנחנו לא יודעים מה יכול להיות יותר מטופש מזה. כמה פעמים ילדים סולדים מהורה בגלל שההורה נראה מכוער וזה מבייש אותם, או שההורה כהה, והם חולמים להיות לבנים, או שההורה לא נתן להם את הכסף לרכוש מוצרי יוקרה כדי להתהדר בהם בפני הילדים האחרים. במקרה הזה למעלילה יש גם בעיות בזהות מינית. היא לסבית ונערת ליווי, ויכול להיות שהיא בטעות חשבה שהאבא לא היה כל כך תומך בנטיותיה המיניות.

כל זה עדיין לא מצדיק מסקנה שהחלומות משקפות מציאות של ילדות בה נאנסה 1,500 פעם ועוד מגיל 3. במקרה זה גם אי אפשר היה לבדוק לה את מצב הפות, שכן היא שירתה כושים בתעשיית המין בניו יורק, והם הרחיבו לה היטב את הפות הפעור ממילא.

אלי זומר עד התביעה מודה שהוא לא פגש את ורד דורון המעלילנית

"העד השיב כי הוא אינו יכול לבדוק את נכונותן האובייקטיבית של האמירות. העד הבהיר כי מעולם  לא נפגש עם המתלוננת ולא ראיין אותה, אלא החומר שעמד לרשותו היה רק ציטוטיה של המתלוננת מתוך עדויותיה בביהמ"ש ומחומר הראיות הנוסף שבתיק. העד הבהיר כי היה לו ברור כי לא עומדת לו האפשרות כלל לחקור את המתלוננת. העד השיב כי חיווה את דעתו בהסתמך על סקירת ספרות מקצועית, נסיונו המקצועי ובהתבסס  הנתונים שעמדו בפני ביהמ"ש, כולל הפרוטוקול. העד השיב כי הסתפק בנתונים שהיו לפניו ולא חש צורך בהבהרות מצידה של המתלוננת, שכן זו המציאות שעמדה מולו.

העד הבהיר כי הוא ערך חוות דעת עיונית ולא ערך חוות דעת קלינית, אילו היה עורך חוות דעת  קלינית, אז אולי היה צורך לראיין את המתלוננת. לצורך חוות דעתו העיונית לא חסרו לו נתונים. העד הבהיר כי חווה"ד העיונית לא יכולה לתת תשובה האם הנאשם אנס את המתלוננת אם לא, הוא  אף לא נשאל לכך. העד השיב כי אין לו יכולת להכריע מה היתה האמת העובדתית וכי אין לראות בחוות הדעת כקובעת מהי האמת העובדתית. העד השיב כי תחום מומחיותו הוא הזכרון הטראומתי.

העד הבהיר כי יש מעט מאוד מחקר על תחום הליכי הזכרון של אנשים שידוע שחוו חוויות  טראומטיות וניזוקו, תחום ההצלבה שבין מחקרי הזכרון המעבדתיים לבין התחום הקליני לוקה בחסר. העד נשאל האם נקודת המוצא של כתיבת חוות הדעת התבססה על הנחת המוצא כי התקיימה  טראומה, בעוד שזו השאלה הניצבת למול ביהמ"ש, לכך השיב העד: "הבעתי את דעתי אם תסמינים, דפוסי ההזכרות והמצב הפסיכולוגי כפי שעולה מהראיות, עולה בקנה אחד עם דפוסים המוכרים לי, באיזה רמת הסתברות, לכך התייחסתי, איני יודע מה האמת העובדתית, אם היתה טראומה, היא טוענת שוב ושוב שהיא עברה טראומות קשות, והתסמינים שמוצגים בחומר הראיות מתאימים  לתגובתה, איני יודע אם עברה או לא, מנסיוני סביר שהיא עברה, מי עשה איני יודע.   "ב כ הנאשם שאל את העד האם ייתכן שהטראומה נבעה ממקור אחר ולא מן הנאשם, לכך השיב  העד כי לא סביר בעיניו. העד השיב כי אינו עוסק רק במטופלים מתחום הטראומה אלא במגוון של בעיות נפשיות. העד העיד על עצמו כי הוא בא הן מעולם המחקר והן מעולם הפרקטיקה הקלינית בשטח".

מעלילנית השווא ורד דורון יוצגה ע"י עו"ד אורי קידר

לטעמנו, מי שמייצג פסיכופטית כזו שמעלילה על האבא שלה, בלי ראיות, והוא מאמין לה שבתיק כזה אין ספק סביר, הוא לא סנגור בנשמתו. הוא חרב להשכיר לכל המרבה במחיר. אנחנו ממש לא ממליצים לגברים ללכת לקבל הגנה סנגוריאלית ממנו. אחד כמוהו שמייצג מתלוננת שווא, שקרנית בעליל, אפילו פסיכופטית שזקוקה לאשפוז דחוף, אין לו נפש של סנגור. המלצה שלנו, שיצטרף לצוות של רוני אלוני סדובניק ויתמחה בתפירת תיקים לגברים. זה מה שהוא עשה בתיק זה.