זוג מטורללים מקבלים במה בגלובס: מאיר פוקס ואורי שורר – מציעים לבטל ישיבות הוכחות ולדלג ישר לסיכומים "כמו באמריקה"
זוג עורכי דין מטומטמים קיבלו במה בגלובס (תמורת כסף) להפיץ את הזיות השווא הנרקוטיות שלהם, בתקווה למשוך לקוחות. עו"ד מאיר פוקס ועו"ד אורי שורר, ממשרד המטורללים גדעון קורן. שניהם טוענים שבגלל עומס בבתי המשפט בישראל צריך לייבא מניו יורק פרוצדורה שנקראת "בקשה למתן פסק דין בהעדר הוכחות" Motion for Summary Judgment. הם מקווים שבאמצעות ניפנוף בידע על איזה פרצודורה בניו יורק, לקוחות ישתכנעו לשכור את שירותיהם כעו"ד בינלאומיים. הכתבה הזו היא אוסף שקרים וגיבובי שטויות המעידות על הבורות וחוסר ידע, ולא על מומחיות בדין ניו יורקי.
צמד עוה"ד הגדילו לעשות ולא רק שהם מיישמים בפועל את הרעיונות הפסיכים שלהם, הם בכלל מאמינים שאפשר לדלג על בית המשפט, ומבצעים סחיטה באיומים כלפי אזרחים כמו בקישור כאן: סחיטה באיומים: עו"ד אורי שורר ממשרד גדעון קורן דרש מאמא שביצעה שיתוף על פוסט בפייסבוק 100,000 ש"ח
ראשית "בקשה למתן פסק דין בהעדר הוכחות" Motion for Summary Judgment יש בכל ארה"ב בכל בתי המשפט הפדרלים מניו המפשר ועד האוואי. קואסט טו קואסט. זה בכלל לא ייחודי לניו יורק. ראו Rule 56. Summary Judgment – Legal Information Institute
שנית, זה כבר קיים בישראל בגרסאות הרבה יותר דרקוניות מאשר בהארה"ב. האם זוג המטורללים מאיר פוקס ואורי שורר לא יודעים שאם יש לך צ'ק חתום על ידי חייב, אתה הולך ישר להוצאה לפועל ומגיש אותו גם על מיליון ש"ח? אם יש לך תביעה על סכום קצוב עד 75,000 ש"ח, אתה מדלג על בית המשפט לחלוטין והולך ישר להוצל"פ? אלו רק שתי דוגמאות שבהם בכלל לא פונים לבית משפט בישראל, וגם מדלגים על הבקשה למתן פסק דין בהעדר הוכחות, כי ההנחה היא שאין כל הגנות, ואין טעם לקיים משפט, ולכן התובעים מכונים מייד "זוכים", כאילו הם כבר זכו במשפט שלא התקיים, וההוצל"פ מייד מתחילה לגבות עבורם חובות.
בארה"ב לעומת זאת צריך לגשת לבית המשפט, להמתין את הזמן שיש לנתבע להגיש כתב הגנה, לחכות שהוא יגיש כתב הגנה, ורק אז להגיש בקשה למתן פסק דין בסאמרי ג'דג'מנט, כי בכתב ההגנה, אין הגנות שיכולות לתפוס: למשל צ'קים שבישראל מוגשים ישירות להוצל"פ. שם, בארה"ב רק אחרי שמוגשת הבקשה ונקבע דיון, מחליט שופט אם באמת ההגנות הן הגנות סרק, ואז ניתן פסק דין על סמך הניירת בלבד. רק אז אפשר להתחיל בגבייה. פירושו של דבר שבישראל כבר יישמו את המנגנון שהצמד שורר-פוקס מציעים בדרך הרבה יותר פוגעת בנתבעים מאשר מה שהאמריקאים עושים.
רוצים עוד דוגמא? תביעה בסדר דין מקוצר, שאז כעבור 30 יום ניתן אוטומטית פסק דין, אלא אם הנתבע מגיש בקשה שבית המשפט ירשה לו בכלל לטעון טענות הגנה. מה שנקרא בקשת רשות להתגונן. גם זה הולך הרבה יותר רחוק ופוגעני ממה שנהוג באמריקה, כי שם יש לך מראש הזדמנות להתגונן. בישראל אתה צריך ששופט ירשה לך.
נראה לנו שצמד עוה"ד פסיכים על כל הראש. הבנה במשפטים אמריקאים אין להם. זה היה סתם ניסיון להפגנת ידע מטופש לחלוטין. מטורללים כבר אמרנו? גלובס לקח מהם 10,000 ש"ח על הכתבה הזו רק כדי להתבזות בפני הציבור?
מה שמחריד זה השימוש במילים: "בואו נדלג על ההוכחות ישר לסיכומים"…? זה שיש עומס זו בעיה של המערכת ולא צריך להיות תירוץ למנוע מהנתבעים את יומם בבית המשפט. יש הרבה תביעות סרק שמוגשות. יש הרבה תביעות לחץ שמוגשות רק כדי להפחיד ולהתיש. הבעיה בישראל היא לא העומס, אלא ההלכות. כאשר אומרים השופטים שכל מקרה לגופו, ובכל תיק צריך שופט לאזן בין שיקול כזה או אחר, פירושו של דבר שאין חוק והכל תלוי באיזונים ששופטים עושים. לכן לאזרחים אין ברירה אלא לתבוע, כדי ששופט יאזן להם בין שיקולים, כי חוק בישראל לא קיים, והכל נתון לשיקולים, פרשנויות, איזונים, ואג'נדות של שופטים, שאין להם כל קשר למה שכתוב בחוק עצמו.
בתמונה אורי קורן, קורא לעצמו עו"ד בכיר. מי הכתיר אותך? לשכת עורכי הדין? איזה בידור.
כמו באמריקה
עומס ההולך וגובר על מערכת בתי-המשפט בישראל הוא בעיה ידועה זה שנים. המחוקק הישראלי מנסה מדי פעם למצוא פתרון לבעיה, אך נדמה כי עד כה טיפלו בעיקר בתסמינים ולא בבעיה עצמה. כך למשל, העלאת תקנים של שופטים או חיוב בעלי-דין באגרה עבור הגשת בקשות ביניים, אינם מטפלים בבעיה השורשית של כמות התיקים שנפתחים כל שנה, ובעיקר – במשך ניהולם.נשאלת השאלה – מדוע המחוקק אינו מאמץ פתרונות נוספים המיושמים במדינות שונות, להתמודדות עם הבעיה, ולייעול המערכת? ניקח לדוגמה את תקנות סדר-הדין האזרחי של מדינת ניו-יורק. קיימות שם תקנות המאפשרות לשני הצדדים בהליך אזרחי לפנות לבית-המשפט עם בקשה, שכותרתה 'A Motion for Summary Judgment' (בקשה לפסק-דין מיידי), שעיקרה קבלת פסק-דין ללא ניהול הליך משפטי שלם.
הפרוצדורה של "בקשה לפסק-דין מיידי" לפי התקנות בניו-יורק, קובעת את הדברים הבאים:
הבקשה חייבת להיות מלווה בתצהירים, ובית-המשפט מחליט על פסה"ד על-סמך התצהירים ועל-סמך הטענות המשפטיות המוגשות על-ידי הצדדים, וללא חקירת המצהירים וניהול דיוני הוכחות.
הבקשה יכולה להיות מוגשת על-ידי כל צד. כלומר, הנתבע יכול להגיש את הבקשה אם הוא סבור שההגנה שלו מספיק חזקה כדי להצדיק פסק-דין מיידי, בלי שיהיה צורך בבירור עובדות נוספות; ואילו התובע יכול להגיש את הבקשה אם הוא סבור, לאחר חילופי כתבי הטענות, שדי במה שנאמר בתביעה ובמה שנאמר בהגנה כדי להצדיק מתן פסק-דין מיידי לטובתו.
בעצם הגשת הבקשה, כל צד נוטל על עצמו סיכון, שכן לאחר עיון בבקשה, בית-המשפט עשוי לתת פסק-דין מיידי גם נגד הצד שהגיש את הבקשה, ולא רק נגד הצד המתגונן. ההליך כולו מתבצע ללא שמיעת ראיות, דבר המייתר את ההכנות המרובות לחקירה נגדית על-ידי באי-כוח הצדדים, שריון ימי הוכחות, שמיעת עדים, רישום פרוטוקול וכו'.
אם נשווה זאת לתקנות סדר-הדין האזרחי בישראל, נגלה כי העקרונות הדומים, לכאורה, הן תקנות 100 ו-101. תקנה 100 מאפשרת לנתבע לפנות לבית-המשפט עוד בטרם הגשת כתב הגנה, ולבקש מחיקה על הסף של התביעה נגדו. אם אכן בית-המשפט נעתר לבקשה זו, ההליך המשפטי מגיע לסיומו, אך לתובע עדיין עומדת הזכות לפתוח בהליך משפטי זהה בעתיד, אם יחפוץ בכך (למשל, אם עלה בידו להשיג ראיות חדשות).
תקנה 101 מאפשרת, שוב רק לנתבע, לפנות לבית-המשפט עוד בטרם הגשת כתב ההגנה, ולקבל סעד של דחייה על הסף של התביעה, שמשמעותה הפעם – דחיית כל טענות התובע ומניעתו מלתבוע שוב באותן עילות. לפי התקנות – בישראל, בקשות "למתן פסק-דין מיידי" יכולות להיות מוגשות אך ורק על-ידי הנתבע, המבקש למחוק או לדחות כתב תביעה. במקרה של תובע החפץ בפסיקה מיידית (בתיקים די ברורים של clear cut ), לא קיימת אופציה כזו, והנתבע וכל המערכת נגררים לניהול תיק משפטי ארוך.
השאלה היא – מדוע לא לדלג ישירות לשלב הסיכומים, שבהם הצדדים יכולים לשטוח בפני בית-המשפט את טענותיהם המשפטיות; בית-המשפט יכול לבחון את הסיכומים ולבצע מחקר משלו; ואז לתת פסק-דין מיידי, על-סמך העובדות שאינן שנויות במחלוקת? למי שחושש כי מדובר בהליך פרוצדורלי ערל לב (חסר שכל ורגש), שעלול לקפח זכות חוקתית של הגנה משפטית, נזכיר, שגם לפי הפסיקה שהתפתחה בניו-יורק, בתי-המשפט לא מזדרזים לתת פסק-דין מיידי טרם בדיקה יותר מעמיקה. מצד שני, הם גם לא יירתעו מכך אם הדבר מוצדק בנסיבות ובדין.
יבוא ההליך של מתן פסק-דין מיידי מארה"ב אל סדרי-הדין בישראל נחוץ ורצוי, שכן גם אם הליך כזה ייתפס תחילה כהגדלה של העומס הקיים כבר במערכת המשפט, ברור שהתועלת שלו תהיה רבה, שכן כל פסק-דין מיידי שיינתן, יחסוך לבית-המשפט, לבעלי הדין ולעורכי-הדין שעות רבות של דיונים משפטיים וכן הרבה הוצאות כספיות.
הכותבים הם ממשרד עוה"ד גדעון קורן
ואת זה לא מפרסם אורי קורן בגלובס. למה? השם שלו מופיע גם פה, והוא הרי יעשה הכל כדי להתפרסם. אצלנו הפרסום חינם!
סחיטה באיומים: עו"ד אורי שורר ממשרד גדעון קורן דרש מאמא שביצעה שיתוף על פוסט בפייסבוק 100,000 ש"ח
זוג הורים מנהל מאבק להשיב את ביתם שנלקחה שלא כדין למרכז חירום "אהבה", בניהולה של אפרת אמיר. מבט על תמונתה של אפרת אמיר בפייסבוק הפתוח שלה והפוסטים אותם מעלה אמיר בפייסבוק שלה, הדבר האחרון שעולה בראש זה "אהבה" שהיא נותנת לילדים. המלל של אמיר רווי אלימות ותכנים דוחים, בהם היא מפרטת הפרשות גוף.
אותה אם, שבתה נלקחה למוסד "אהבה" ביצעה שיתוף בפייסבוק לפוסט שפורסם ברשת.
אורי שורר, פנה לאם וטען כי היא ביצעה שיתוף ושימוש ציני ואסור בתמונות ילדיה הקטינים של מרשתו. מדובר בשקר. האם שיתפה לינק, שורת אינטרנט, כשאין לה אחריות למה שנמצא בגוף הפוסט נשוא הלינק.
אורי שורר, חסר הבנה בסיסית בחוק לשון הרע ומתוכן מכתבו ניתן להבין כמה הוא בור או שהוא עושה את עצמו. אמיר, בעצמה הפיצה את תמונות ילדיה בציבור. מרגע שבחרה להפיץ בפייסבוק בפרהסיה המידע נמצא בנחלת הכלל, זה כמו לכתוב שתמונה של שרה נתניהו, ששותפה על ידה בפייסבוק ואחרים עשו לה שיתוף לתמונה מפרה את פרטיותה.
שורר יודע, כי האם, לא קשורה לפוסט, לא כתבה אותו ואין לה גישה לאתר בו נכתב. היא בסך הכל שיתפה קישור, אז כיצד היא יכולה להסיר פוסט שאין לה קשר אליו?
שורר כותב כי שיתוף הפוסט הוא לשון הרע. האם ביצעה הפצה בלבד שאינה יצירה של פרסום, וכבר נקבע כי הפצה גרידא של פרסום (אפילו הכוללת לשון הרע, עניין המוכחש במקרה זה מכל וכל) אשר אינה מודפסת בפועל – אינה מהווה עוולה לפי החוק. ככל שמדובר בהפצת לשון הרע, מה שממילא לא היה המקרה כאן, להבדיל מעצם יצירתה, מוטלת על המפיץ האחריות רק במקרה שבו מדובר בהפצה של דבר דפוס שהודפס בבית דפוס. לפיכך ומשלא יכולה להיות מחלוקת על כך שאין המדובר במקרה זה בהדפסה בבית דפוס, לא מוטלת על האם כל אחריות לפי החוק בגין פרסום זה, וגם יש פסיקה על כך של השופט ח' ברנר בת"א 14919/05 מוריס אגבבה קבלן בנין בע"מ ואח' נ' מזרחי ישעיהו אברהם, שם נקבעו הדברים. לא רק זה, השופט עודד מאור אף קבע כי לייק ושיתוף אינו לשון הרע. אז למה החלאות מאיימים על אמא שבתה נחטפה כשהפסיקה ידועה? לבריונים הסחטניים הפתרונים.
מה שמדהים, איך הגיע אורי שורר לסכום 100,000 ש"ח, מדוע לא דרש 1,000,000 ש"ח או באר נפט? אין לדעת.
סעיף 24 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) קובע "עורך דין לא ינקוט באיומים בפנותו לצד שכנגדם". בעניין הסחיטה, מדובר בהתנהלות פלילית, שעל האם למצות את זכויותיה בהגשת תלונה נגד העו"ד במשטרת ישראל.
