חוצפתם של שופטי הסרק בעליון אורי שהם ויצחק עמית: שופט יכול להרשיע נאשם גם בלי לראות את העדים ובלי לגבות עדויות בעצמו ע"פ 484/15

 שופט שמע, במסגרת הליך פלילי, את כלל הראיות, אך טרם שהיה סיפק בידו ליתן הכרעת דין הוא נפטר לבית עולמו. שופט אחר, שקיבל לטיפולו את התיק, מחליט ליתן הכרעת דין מבלי לשמוע פעם נוספת עדים שהעידו בשלב הראשון, ולהרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו לו. השאלה העומדת להכרעה בפנינו היא, האם צדק השופט השני בהחלטתו שלא לשמוע עדים שהעידו ב"סיבוב הראשון", ומה מרחב שיקול הדעת הנתון לו בנסיבות שכאלה.

עובדות כתב האישום שהוגש נגד המערער

1. המערער, יליד 1979, תושב הכפר עזריה שבשטחי איו"ש, שהה, בתאריך 15.2.2014, בירושלים, מבלי שהיה בידו היתר שהייה כדין בישראל. נטען בכתב האישום, כי באותו יום, בסמוך לשעה 12:30, הגיע המערער לאזור כנסיית גת שמנים בירושלים, והבחין בתייר מארצות הברית (להלן: המתלונן), כשהוא נושא על גבו תיק גב שחור ובו מצלמה שחורה מסוג ניקון D600 (להלן: המצלמה), עדשות מצלמה, טלפון נייד מסוג אייפון 5 (להלן: הטלפון הנייד), ואוזניות בצבע לבן (להלן: האוזניות). כפי שנטען בכתב האישום, "לפתע ניגש [המערער] אל המתלונן וביקש ממנו את דרכונו", המתלונן סירב לדרישה זו והמערער דחף אותו, בעט במרפקו, וגרם לנפילתו ארצה. בשלב זה, החל המערער לנופף לעבר המתלונן במקל ולאיים עליו "עד שהמתלונן הושיט לו את ארנקו".
   

המערער הוציא מהארנק 300 ₪ וכמה מטבעות, ולאחר זאת השליך לעבר המתלונן את הארנק. בהמשך, משך המערער מהמתלונן את תיק הגב "והוציא ממנו את המצלמה, עדשות המצלמה, האוזניות, הטלפון הנייד, וכן כרטיס זיכרון בצבע שחור". המתלונן פנה אל המערער וביקשו כי יחזיר לו, לכל הפחות, את כרטיס הזיכרון, אך המערער סירב לכך והחל לברוח מהמקום, "כשהוא נושא את החפצים שלקח מן המתלונן". המתלונן רץ אחרי המערער וזה השליך את כרטיס הזיכרון והמשיך במנוסה.

2. מסופר בכתב האישום, כי בשעה 13:15 או בסמוך לכך, זיהו השוטרים רז חסן (להלן: רז) וואפי פארס (להלן: ואפי), את המערער "על פי תיאור לבושו", באזור צומת רוקפלר, כשהוא אוחז בשקית שחורה (להלן: השקית). רז ניגש אל המערער וביקש ממנו להזדהות, ובתגובה "זרק המערער את השקית, ובה המצלמה, עדשות המצלמה והאוזניות של המתלונן, והחל לברוח". נטען בכתב האישום, כי "במעשיו המתוארים לעיל גנב [המערער] דבר ובשעת מעשה ביצע מעשה אלימות באדם כדי להשיג את הדבר הנגנב, או לעכבו אצלו, או כדי למנוע התנגדות לדבר הנגנב או להתגבר עליה כשהוא מצויד במכשיר שנועד לפגוע; ניסה לעשות דבר בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי וכן נכנס לישראל בניגוד לחוק".
   

3. על יסוד עובדות אלו, יוחסו למערער העבירות הבאות: שוד, לפי סעיף 402 (ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ניסיון לשיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין; וכניסה לישראל שלא כחוק, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.
   

פרשת ההוכחות בתיק

4. התיק הועבר לטיפולו של כב' השופט ר' שמיע, אשר שמע את עדותו המוקדמת של המתלונן, ולאחר מכן קיבל את יתר הראיות והעדויות בתיק. נקדים את המאוחר ונציין, כי כב' השופט שמיע ז"ל נפטר, בטרם עת, ביום 8.8.2014, טרם שהיה סיפק בידו ליתן הכרעת דין בתיק זה.
   

עדותו המוקדמת של המתלונן נמסרה ביום 18.2.2014, ובעיקרו של דבר הוא חזר על הפרטים המופיעים בכתב האישום. אשר לתיאורו של התוקף, מסר המתלונן בחקירה הראשית, כי "הוא לבש מכנסי ג'ינס כחולים והחלק העליון היה שחור היו שני פסים בצד, היה לו כובע קפוצ'ון על הראש […] היו לו משקפי שמש". הפסים שהיו על הקפוצ'ון היו בצבע צהוב. לאחר השוד המתואר בכתב האישום, רץ המתלונן לכניסה של כנסיית גת שמנים ואמר לאנשים שהיו במקום "תזמינו משטרה, שדדו אותי". כעבור כרבע שעה, הגיעה המשטרה, והוא מסר לשוטרים את תיאורו של התוקף. המתלונן אישר, כי לא ראה היטב את פניו של התוקף, שכן "היו לו משקפי שמש וכובע קפוצ'ון", אך לדבריו הוא דומה למערער, שישב על ספסל הנאשמים. לאחר זמן מה, הגיע המתלונן לתחנת המשטרה וראה על השולחן את החפצים שנשדדו ממנו. לדבריו, היו שם המצלמה, העדשות, האוזניות, וגם הטלפון הנייד, וכל הפריטים הנ"ל הוחזרו לו. עוד נאמר למתלונן, כי בארנקו של המערער היו שטרות התואמים את השטרות שנגנבו ממנו (שטר של 200 ₪ ושטר של 100 ₪), אך הם לא הוחזרו לו. ככל הידוע לו, הכסף הקטן, בסכום של 40-30 ₪, לא נמצא ברשותו של המערער.

בחקירתו הנגדית על ידי עו"ד נמיר אדלבי, בא כוחו של המערער, אמר המתלונן כי כאשר הגיעו אנשי המשטרה לכנסיית גת שמנים, הוא מסר להם את תיאור לבושו של התוקף, ונסע ביחד עימם בניידת אל תחנת המשטרה. תוך כדי נסיעה, נאמר לו על ידי השוטרים כי התוקף נתפס. מרגע שפגש את אנשי המשטרה ועד שהודע לו כי התוקף נתפס, עברו לא יותר מ-5 דקות. מרגע השוד ועד לתפיסתו של התוקף חלף, להערכתו, פרק זמן של בין 20 ל-35 דקות, והוא עצמו הופתע מאוד ממהירות התגובה של אנשי המשטרה. לאחר הגעתו של המתלונן לתחנת המשטרה, הפריטים שנגנבו ממנו כבר היו במקום. למרות דבריו של המתלונן, כי הוא לא ראה ממש את פניו של התוקף, התבקש המתלונן לזהותו במסדר זיהוי תמונות, וכאשר הוצגו בפניו 8 תמונות במחשב, אמר המתלונן "אולי זה מספר 5 או מספר 3", בעדיפות למספר 3 שפניו יותר כהים. יצוין, כי אין מחלוקת שתצלום מס' 3 הוא תצלומו של המערער.

5. דיון ההוכחות הנוסף התקיים ביום 20.5.2011, ובפתחו הוגשו, ללא התנגדות, המוצגים הבאים:
   

א.      ת/1 – מזכר, מיום 17.2.2014, המתעד שיחה עם בית החולים מוקסד במזרח ירושלים, שממנה עלה כי אחיו של המערער היה מאושפז בבית החולים ושוחרר ביום 14.2.2014 (כפי שיובהר בהמשך, טען המערער כי ביום האירוע – 15.2.2014 – הוא הגיע לירושלים כדי לבקר את אחיו, שהיה מאושפז אותה עת בבית החולים מוקסד – א.ש.).

ב.      ת/2 – מזכרו של השוטר דוד סידיס, מיום 17.2.2014, שבו נאמר כי עו"ד שי ויזלברג, אשר נכח במסדר הזיהוי מטעמו של המערער, שאל את המתלונן "האם יתכן שהאדם שביצע את העבירה בפועל אינו מתוך השמונה?", והמתלונן השיב על כך בחיוב.

ג.      ת/3 – דו"ח מסדר הזיהוי, שבו הצביע המתלונן, כאמור, על שני תצלומים שאחד מהם הוא תצלומו של המערער, בציינו כי הוא נוטה יותר לתצלום מס' 3, עקב פניו השחומים של המצולם.

ד.      ת/4 – הודעתו של המערער מיום 15.2.2014, שעה 12:48, שם טען המערער, בין היתר, כי הגיע לירושלים ללא אישור כדין, כדי לבקר את אחיו המאושפז בביה"ח מוקסד, "שעשה ניתוח". עוד מסר המערער, כי הוא התבקש על ידי שוטר משמר הגבול להציג תעודה, ובשלב זה "ניסיתי לברוח ממנו כי אני שטחים והוא תפס אותי". המערער הכחיש כי שדד את המתלונן, אך לגבי פרטי לבושו הוא אמר כי לבש את הפריטים הבאים: "חולצה שחורה עליה סימנים, ירוק בהיר, יש לה קובע (כך במקור – א.ש.) ויש לה שרוך, חולצה צמר ומכנס ג'ינס". לטענת המערער, לא היו ברשותו משקפיים. בפני המערער הוצגה שקית שנתפסה ובה הפריטים שנשדדו מהמתלונן, והוא אמר "לא שלי השקית". בשלב זה, אמר השוטר ואפי, שנכח בחקירה, לחוקר, רס"ר חוסיין דלקי (להלן: דלקי), כי המערער אמר שהוא קנה את המצלמה. לשאלת החוקר באשר לפשר הדברים, טען המערער כי לא אמר זאת.

ה.      ת/5 – הודעתו של המערער מיום 17.2.2014, שעה 21:51, שם חזר והכחיש את דבר מעורבותו בביצוע השוד.

ו.      ת/6-ת/7 – קלטות חקירתו של המערער במשטרה.

6. עד התביעה הראשון ביום דיונים זה, היה רז חסן, מפקד פלוגה במג"ב. רז מסר כי, בתאריך 15.2.2014, הוא היה בתחנת המשטרה "שלם", ביחד עם השוטר ואפי פארס ושוטר טירון נוסף. בסמוך לשעה 13:00, התקבל דיווח על חשוד שעונה לתיאור של מי ששדד, זמן קצר לפני כן, תייר, ליד כנסיית גת שמנים. תיאור הלבוש כלל: ז'קט שחור, פסים צהובים לאורך כל היד, ג'ינס ומשקפיים על הראש. בעקבות כך, נסע רז ביחד עם שני השוטרים הנוספים לכיוון מוזיאון רוקפלר, שם זוהה אדם העונה על התיאור, כשברשותו שקית שחורה. רז ירד מהג'יפ, ניגש אל החשוד וביקש ממנו, בשפה הערבית, להציג תעודה מזהה. בשלב זה, זרק החשוד את השקית והחל לברוח לכיוון כללי של גת שמנים. רז החל לדלוק אחריו, ולאחר מאבק הצליח להשתלט על החשוד, כאשר אליו הצטרף בנסיעה השוטר ואפי. טרם שהחל המרדף, אמר רז לטירון כי ישמור על השקית, ולאחר ההשתלטות על החשוד, שאין מחלוקת כי הוא המערער, הביא הטירון את השקית ומסרה לרז. רז הוסיף, כי המרדף היה קצר ולאחר מטרים ספורים (8-7 מטרים) הוא השיג את המערער. לגבי השקית שנתפסה, מסר רז כי ראה בבירור את המערער משליך אותה ומתחיל לברוח. השקית עצמה הכילה מצלמה ועוד פריטים. לאחר רענון זכרונו של העד, מתוך הודעתו במשטרה, מסר רז כי בתוך השקית היו הפריטים הבאים: "מצלמה מסוג ניקון בצבע שחור עם רצועה, רצועה של המצלמה, עדשה של המצלמה בתוך הנרתיק, היה נרתיק שחור בתוך העדשה, אוזניות בצבע לבן". לאחר מעצרו של המערער, נמצא בתוך הג'יפ אייפון 5, שלא היה שייך למי מבין השוטרים. כל הציוד שנתפס הובא לתחנת המשטרה, והמערער הוכנס לחקירה.
   

בחקירתו הנגדית מסר רז, כי כאשר ביקש מהמערער תעודת זהות, המערער לא ענה לו, אלא מיד זרק את השקית וברח. לגבי השקית, העיד רז כי השוטר הטירון אסף אותה וכעבור זמן קצר, לאחר ההשתלטות על המערער, הוא מסר אותה לידיו. תוך כדי נסיעה בג'יפ, ראה רז את תכולתה של השקית, ובהגיעו לתחנה הוא מסר את השקית לחוקרים. רז נשאל לגבי הימצאות משקפי שמש ברשות המערער, ומסר כי היו משקפיים ואלו נפלו, כאשר הוא קפץ עליו, כדי לעוצרו. המשקפיים נתפסו והוכנסו לתוך השקית שהושלכה על ידי המערער. בחיפוש על גופו של המערער נתפס פלאפון נוסף, ובבדיקת ארנקו הסתבר כי יש בו כסף בשטרות וכן מטבעות נוספים. במסגרת החקירה החוזרת הוגש דו"ח מעצר (ת/8) שנערך על ידי רז, אך נחתם על ידי רס"ר ואפי פארס. רז הסביר את פשר הדבר בהיעדר הרשאה לחתום על דו"חות מעצר. בדו"ח נרשמו כל הפריטים שנתפסו ברשות המערער, וביניהם: שני פלאפונים, ארנק ובו שטר של מאתיים ₪ ושטר של 100 ₪, וכן מטבעות בסך של כ-30 ₪. המערער עצמו סרב לחתום על דו"ח המעצר.

7. העד הבא היה רס"ר ואפי פארס, אשר מסר בעדותו דברים דומים לאלו שעליהם העיד השוטר רז. לדבריו, המערער השליך שקית שחורה שהייתה ברשותו, כאשר התבקש על ידי רז להזדהות, והתחיל להימלט לכיוון וואדי ג'וז. ואפי ביקש משוטר טירון שהיה עימם "להחזיק את השקית", ולאחר שהמערער נעצר, הוא הובא לג'יפ ושם אמר לו המערער "שהשקית קנה אותה מהחבר שלו. אז שאלתי מה יש בתוך השקית, אמר לי זה דברים אישיים שאני קניתי מחבר". לאחר שנפתחה השקית והמערער נשאל לגבי תכולתה, הוא אמר "זה לא שייך אליו". ואפי מסר עוד, כי בג'יפ נמצא אייפון בצבע אפור, שלאחר מכן בתחנת המשטרה, הוא זוהה על ידי המתלונן כשייך לו.
   

בחקירה הנגדית מסר ואפי, כי תיאור פרטי לבושו של השודד כפי שנמסר בקשר, היה תיאור מדוייק של לבושו של המערער: "משקפי שמש על הראש, חולצה קפוצ'ון שחור עם פסים צהובים על האורך בשרוולים עם מכנסי ג'ינס". לדברי ואפי, רז השתלט על המערער לאחר 6-5 מטרים בלבד, ומיד לאחר מכן חבר אליהם הטירון, כשבידו השקית שהושלכה על ידי המערער. עוד נמסר, כי הוא עצמו היה כל העת בקשר עין עם השקית המדוברת. לגבי האייפון שנמצא בג'יפ, מסר ואפי, כי "אני זיהיתי את האייפון בג'יפ מאחורה, איפה שהוא [המערער] ישב". ואפי עמד על טענתו, לפיה המערער אמר לו תוך כדי נסיעה כי את השקית הוא קנה מחבר, וזאת במענה לשאלתו "למי שייכת השקית הזאת". לדברי ואפי, כל הפריטים שנתפסו ברשות המערער, לרבות האייפון, נפרשו על שולחן בכניסה לתחנת המשטרה, והמתלונן זיהה את כולם כשייכים לו.

8. עד תביעה נוסף היה שוטר בשם דוד ששון (להלן: דוד), אשר סייר באזור גת שמנים, כאשר התקבל דיווח על ביצוע שוד. הוא וחברו הגיעו בניידת לכנסייה שם פגשו את המתלונן, אשר מסר את תאור לבושו של השודד, וציין כי מדובר באדם כבן 25, 30 אתלטי ושחום. זמן קצר לאחר מסירת תיאורו של השודד בקשר, נאמר לו כי השודד נעצר. בחקירה הנגדית, אישר דוד כי במקום ישנן מצלמות אבטחה, כאשר בדיקת אחת מהן העלתה כי המתלונן נראה כשהוא מגיע עם התיק השחור, והוא היה "מבולגן כולו", אך אין רואים את המערער או כל אדם אחר הנמלט מזירת האירוע. במצלמה אחרת רואים אדם נכנס לגן בו שהה המתלונן, שהוא די דומה למערער, אך לא ניתן לזהותו עקב המרחק. מקום ביצוע השוד אינו מצולם במצלמות אבטחה.
   

9. עד התביעה האחרון היה החוקר דלקי, אשר רשם שני מזכרים. במזכר ת/9 ציין דלקי כי הוא קיבל מסיירי מג"ב שני טלפונים ניידים שהיו ברשות החשוד, משקפיים שבורות, ארנק ובתוכו 300 ₪ (בשטרות של 200 ₪ ושל 100 ₪), כסף קטן ושרשרת. כל הפריטים הוכנסו לשקית ונרשמו כמוצג.
   

10. בתום פרשת ההגנה, עלה המערער אל דוכן העדים ובחקירתו הראשית חזר על גרסתו, לפיה הוא נכנס לירושלים שלא כדין, כדי לבקר את אחיו שהיה בחדר המיון בבית החולים מוקסד. ביחס למזכר שבו נאמר, כי האח שוחרר מבית החולים יום קודם לכן, טען המערער כי אחיו היה "בתהליך רישום לניתוח שני". לדברי המערער, הוא עלה על מונית מסוג פורד טרנזיט, ולאחר שמסר לנהג כי הוא תושב שטחים, עקף הנהג מחסום מג"ב והורידו ליד מוזאון רוקפלר. הוא החל ללכת לכיוון תחנת האוטובוסים, ואו אז עצר לידו ג'יפ של מג"ב והוא התבקש להציג תעודת זהות. לטענתו, עוד טרם שהספיק להוציא את תעודת הזהות, סטר לו השוטר על הפנים והפילו על הרצפה. עקב כך, הוא קם וברח ובהגיעו למרחק של כששה מטרים השוטר החל לרדוף אחריו, השכיב אותו על הרצפה, והכה אותו. לאחר מכן, אזקו את ידיו לאחור והובילוהו לתחנת המשטרה.
    

המערער הכחיש, כי החזיק שקית בידיו וכי השליך אותה, כאשר פגש בשוטרים. לגבי הטענה, כי אמר לאחד השוטרים שהוא קנה את המצלמה, אמר המערער כי כלל לא שוחח עם אותו שוטר. לשאלת בית המשפט, השיב המערער כי לבש באותו יום חולצה שחורה עם פסים, בצבע ירוק זוהר, אך הכחיש כי לבש קפוצ'ון עם כובע, וכי היה מצויד במשקפיים. לשאלת התובעת מדוע מסר בהודעתו במשטרה, כי לבש חולצה שחורה עם כובע, השיב המערער "לא היה כובע על זה". לגבי הטענה בדבר הביקור אצל האח ביום האירוע, טען המערער כי אחיו עבר ניתוח, שלושה ימים קודם לכן, ונקבע לו ניתוח נוסף. לדבריו, הוא הגיע לבית החולים, ביחד עם אמו, כדי לשלם סכום של 1700 ₪ עבור הניתוח. לגבי הבירור עם בית החולים, ממנו עולה כי האח שוחרר יום קודם לכן, טען המערער, כי אחיו "היה בבית חולים אבל לא היה מאושפז", ולדבריו האח היה במיון, אך עדיין לא עבר רישום. מאחר שמזכר בית החולים נושא את התאריך 17.2.2014 (יומיים לאחר אירוע השוד), תהתה התובעת כיצד זה לא נרשמה נוכחותו של האח בבית החולים, במשך יומיים לאחר אשפוזו כביכול, ולכך לא היה בפי המערער כל מענה. המערער גם לא ידע לומר כמה זמן היה מאושפז אחיו לאחר הניתוח השני שנערך לו, על פי טענתו. לשאלת התובעת, מדוע ברח מהשוטרים, טען המערער "כי הוא הרביץ לי". לשאלה, מדוע שהשוטר יכה אותו לפני שהוא הספיק להוציא תעודת זהות, אמר המערער כי אינו יודע, ולא היה לו הסבר מדוע לא אמר זאת בחקירתו במשטרה. לגבי השקית, הכחיש המערער כי אמר לאנשי המשטרה כי השקית אינה שלו. לשאלת בית המשפט, האם ראה את השקית שתפסו השוטרים במהלך הנסיעה בג'יפ, אמר המערער "כשאני עליתי לג'יפ הראש לי היה, הרכינו לי את הראש והכניסו אותי בפנים […] לא יכולתי לראות".

11. בתום פרשת הראיות ביקש השופט שמיע ז"ל לשמוע את הסיכומים עוד באותו יום, אך הסנגור התנגד לכך, בהיעדר תמלול הפרוטוקול המוקלט. הסנגור גם התנגד, מטעמים אישיים, לקבוע את מועד הסיכומים ליום 22.5.2014. לפיכך, ובהסכמת המאשימה, נקבע מועד הסיכומים לאחר הפגרה, לתאריך 21.9.2014, אך כאמור השופט שמיע ז"ל נפטר, לדאבון הלב, במועד מוקדם יותר.
    

הליכים נוספים

12. ביום 21.9.2014, התכנסו הצדדים בבית המשפט המחוזי בירושלים, וכב' השופט הבכיר א' כהן הודיע כי התיק הועבר לטיפולו. עו"ד אדלבי, בא כוחו של המערער, טען כי המדובר בתיק מהימנות ולפיכך יש לשמוע את כל העדים מחדש. עם זאת, ומאחר שעדותו של המתלונן תועדה בצורה חזותית וניתן להתרשם ישירות מעדותו, אמר הסנגור כי אינו עומד על זימונו מחדש של המתלונן. עו"ד אדלבי טען, כי בהיעדר ראיות אובייקטיביות, לרבות טביעות אצבע של המערער על השקית שנתפסה, התיק כולו מבוסס על עדותם של שני השוטרים שעצרו את המערער, כאשר גרסתם מוכחשת על ידו. לפיכך יש, לכל הפחות, לשמוע מחדש את עדותם. בנוסף, נטען על ידי הסנגור למחדלי חקירה רבים. באת כוח המאשימה, עו"ד יעל איגרא, הודיעה כי בעיקרון יש הסכמה לבקשה לשמוע מחדש את שני השוטרים שעצרו את המערער, למרות שבמקרה הקונקרטי "אני לא בטוחה שיש בכך צורך". לדידה של התובעת, אין מדובר בתיק מהימנות קלאסי, "שמחייב שמיעה מחדש".
    

13. לאחר שהאזין לטיעוני הצדדים, קבע השופט כהן כי מעיון בתיק, נראה לו כי ניתן יהיה ליתן הכרעת דין לפי החומר המצוי בו. עם זאת, הוסיף וקבע השופט כהן, כי אם יסתבר לו, תוך כדי שמיעת הסיכומים, כי הוא לא יוכל לעשות כן, "אהיה מוכן לשקול עמדתי פעם נוספת". לאחר מתן החלטה זו, סיכמו הצדדים את עמדותיהם בנוגע לחומר הראיות שבתיק, ובתום הסיכומים הודיע השופט כהן, כי אין מקום לשמיעה מחדש של מי מבין עדי התביעה.
    

14. הכרעת דינו של בית משפט קמא ניתנה ביום 28.10.2014, ובמסגרתה הורשע המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בהכרעת דינו, התמקד בית משפט קמא בשאלת זיהויו של המערער, כמי שביצע את מעשה השוד במתלונן. בית המשפט סקר בקצרה את עדויותיהם של עדי התביעה, מהם עולה כי המערער השליך מידו שקית שנתפסה על ידי השוטרים, ובהם היו כל הפריטים שנשדדו מהמתלונן. עוד נקבע, כי פרטי לבושו של המערער תאמו עד מאוד את תיאור בגדיו על ידי המתלונן, והובהר בנוסף, כי בניגוד לגרסתו של המערער בבית המשפט, עולה מקלטת חקירתו כי הוא אכן אמר שלבש חולצה שחורה, עליה סימנים ירוק בהיר "יש לה כובע ויש לה שרוך". בנוסף לכך, יש לתת את הדעת לשקריו של המערער באשר לסיבת כניסתו לירושלים, לאחר שהוברר כי אחיו שוחרר מבית החולים מוקסד, יום לפני האירוע. עוד צוין, כי לדברי המערער הוא שילם 1700 ₪ עבור הניתוח, וזאת בנוכחות אמו ומנהל החשבונות, אך אלו לא הובאו לעדות ואף לא הוצגה קבלה בגין תשלום זה. בנוסף, ציין בית משפט קמא כי המערער מסר בהודעתו כי ברח מהשוטרים כיוון שהוא תושב שטחים ללא אישור כניסה, ואילו בבית המשפט טען כי הוכה, עוד טרם שעלה בידו להציג תעודה מזהה בפני השוטרים. לסיכום, קבע בית משפט קמא, כי:
    

"המדובר בזיהוי ודאי של [המערער] לפי פרטי לבוש מדויקים, זמן קצר מאוד לאחר ביצוע השוד, כאשר שני עדים ראו אותו זורק שקית ובה חלק מהחפצים הגנובים; האייפון שנשדד נמצא במקום בו ישב [המערער] בעת שהובא לתחנת המשטרה, בארנקו נמצא כסף התואם לכסף שנשדד מהמתלונן; המתלונן זיהה את [המערער] במסדר זיהוי (למרות כל ההסתייגויות)"

עוד ציין בית משפט קמא, כי המערער התכחש לכך שהיו ברשותו משקפיים, למרות עדויות השוטרים ותפיסת זוג משקפיים שבורות. כמו כן, אוזכרו שקרי המערער בנוגע לכובע שכיסה את פניו בעת ביצוע השוד, ובנוגע לביקור אחיו. בנוסף, ציין בית משפט קמא, כי לדברי השוטר פארס אמר לו המערער כי יש בשקית דברים אישיים שקנה מחבר. על יסוד כל אלה, החליט בית משפט קמא להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו.

גזר דינו של בית משפט קמא

15. בשים לב לנסיבות החמורות המאפיינות מעשיו של המערער, ובשל החומרה היתרה הנעוצה בעובדה כי מדובר בשוד של תייר, קבע בית משפט קמא כי מתחם העונש ההולם ינוע בין שנתיים וחצי לחמש וחצי שנות מאסר.
    

לצורך קביעת עונשו של המערער בתוך המתחם, נתן בית משפט קמא את דעתו לעברו המכביד של המערער, אשר הורשע בעבר בביצוע מעשי שוד כלפי תיירים ואף ריצה עונשי מאסר ממושכים. עוד נקבע, כי המערער אינו נרתע מאימת הדין והוא שב ונכנס לישראל שלא כדין ומבצע עבירות. בנסיבות אלו, נגזרו על המערער 5 שנות מאסר לריצוי בפועל החל מיום מעצרו – 15.2.2014, והוא חויב בתשלום פיצויים בסך 10,000 ₪ למתלונן.

הודעת הערעור

16. הערעור שלפנינו מכוון, כול כולו, כלפי הכרעת הדין ואין ערעור חלופי לעניין העונש. בהודעת הערעור נטען, כי שגה בית משפט קמא משלא נענה לבקשה המוסכמת של הצדדים לשמוע מחדש את עדי התביעה, ו"לכל הפחות, את שני העדים המרכזיים בתיק". עוד נטען, כי הסוגיה המרכזית שעמדה לפתחו של בית המשפט הינה שאלת זיהויו של המערער כמבצע השוד, ומבחינה זו עדותם של השוטרים רז חסן וואפי פארס הינה "בעלת חשיבות מכרעת". נטען, בהקשר זה, כי יש הכרח בהתרשמות בלתי אמצעית ממידת מהימנותם, ואין די בקריאת פרוטוקול הדיון ושמיעת סיכומי הצדדים.
    

המערער הוסיף וטען, כי גם אם סעיף 233 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ), מאפשר לבית המשפט "להמשיך במשפט מן השלב שאליו הגיע קודמו", הרי שבמקרה דנן שגה בית המשפט בהפעלת שיקול דעתו, ולפיכך יש לבטל את הכרעת הדין ולהחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לשמיעת העדים מחדש. לגישתו של המערער, בית משפט קמא דחה את הבקשה לשמיעה מחדש של העדים משיקולי נוחות גרידא, והוא שגה כאשר "לא שב ושמע את העדים המרכזיים בסוגיה על מנת שיוכל להתרשם ממהימנותם ומאמינותם".

הדיון בערעור

17. בדיון בערעור חזר עו"ד נמיר אדלבי, בא כוחו של המערער, על עיקרי הטיעונים שהופיעו בהודעת הערעור. לשיטתו של עו"ד אדלבי, מדובר בהכרעת דין המבוססת על ממצאי מהימנות וקביעות שבעובדה, כאשר הכרעת דין זו ניתנה מבלי שנשמעו בפני בית המשפט העדים המרכזיים בתיק. עו"ד אדלבי הבהיר, כי הוא מבקש להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי אך ורק לשם שמיעת עדויותיהם של מי שעצרו את המערער והעידו על השלכת השקית על ידו, היינו השוטרים רז חסן וואפי פארס. עו"ד אדלבי טען, במענה לשאלותינו, כי הוא מצפה לקעקע "בסיבוב הנוסף" את עדויותיהם של השוטרים ולהצביע על חוסר מהימנותם. לדברי עו"ד אדלבי, הוא ינסה להראות כי העדים משקרים, שכן "אין פה ראיות ישירות וזה מבוסס על עדות השוטרים בלבד שלטעמי לא משתלבות זו עם זו, ושהם לא יכולים לומר שמדובר באותה שקית. אי אפשר לקבוע בוודאות". בנוסף, טען עו"ד אדלבי כי יש מקום להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי "כדי שתהיה תחושה למערער שהיה לו יומו בבית המשפט".
    

18. עו"ד נילי פינקלשטיין, באת כוח המשיבה, אישרה כי מלכתחילה הייתה הסכמה לשמיעת עדי התביעה המרכזיים, מחדש. ואולם, בדיעבד אין מקום להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי שכן ב"כ המערער חקר את כל עדי התביעה בחקירה נגדית מדוקדקת, ומכלול הראיות מורה בבירור כי זיהויו של המערער כמבצע השוד הינו ודאי. השוטרים שעצרו את המערער העידו על השלכת השקית שהייתה בידו, כאשר מיד לאחר מכן, שקית זו נתפסה והסתבר כי היא מכילה את מרבית הפריטים שנשדדו מהמתלונן. במקרה דנן, כך נטען, "חברי לא הצליח לעורר ספק סביר לגבי דרכה של אותה שקית מהמתלונן אל תחנת המשטרה". לפיכך, התבקשנו לדחות את הערעור.

דיון והכרעה

19. סעיף 233 לחסד"פ קובע לאמור:
    

"233. כל עוד לא הוחל בגביית ראיות רשאי שופט אחר להמשיך במשפט מן השלב שאליו הגיע קודמו; הוחל בגביית ראיות ונבצר משופט מסיבה כלשהי לסיים את המשפט, רשאי שופט אחר להמשיך במשפט מן השלב שאליו הגיע קודמו, ורשאי הוא, לאחר שנתן הזדמנות לבעלי הדין להשמיע טענותיהם לענין, לנהוג בראיות שגבה קודמו כאילו גבה אותן בעצמו או לחזור ולגבותן, כולן או מקצתן."

20. סעיף זה, כמו מקבילו האזרחי (תקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), נועד להסדיר את רציפות הדיון המשפטי, כאשר נבצר משופט, שהחל לשמוע את הראיות, מלהשלים את מלאכתו בתיק שהיה לפניו. ההכרעה בשאלה, האם לשמוע מחדש עדויות שנשמעו בפני השופט הראשון, נתונה לשיקול דעתו של השופט החדש, וכפי שנקבע בע"פ 4844/09 מסעאד נ' מדינת ישראל (31.2.2010): "אין, איפוא, במתן פסק דין בהתבסס על ראיות שלא נשמעו ישירות על ידי השופט היושב בדין ומכריע, ובפרט מקום בו ניתנת הסכמת בעלי הדין, משום פגם שיכול, כשלעצמו, להביא לפסילתה של הכרעת הדין" (שם, בפסקה 10).
    

21. עם זאת, מקובל כי כאשר המותב החדש אינו שומע את העדים, עליו להכריע בשאלות של מהימנות על יסוד שיקולים שבהיגיון בלבד (ע"פ 8703/96 עמר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 764, 766 (1977); בג"צ 5660/10 עמותת איתך נ' ראש ממשלת ישראל (22.8.2010) בפסקה 27).
    

22. יישומם של עקרונות אלה בענייננו, מוביל למסקנה, כי אין מקום לשמיעה חוזרת של מי מבין העדים, וכי יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין. לא בכדי פירטתי בהרחבה את חומר הראיות שהוצג בפני השופט שמיע ז"ל, ונראה בבירור כי המסקנה היחידה המתבקשת, היא כי הרשעתו של המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, בדין יסודה. אכן, היה אולי מקום, מלכתחילה, לשמוע מחדש את שני עדי התביעה המרכזיים, בשים לב לעובדה כי המשיבה הביעה את הסכמתה לכך, וזאת בעיקר משיקולי מראית פני הצדק, שאף לה יש מקום של כבוד במקומותינו (ראו, בהקשר זה, בש"פ 5200/15 מדינת ישראל נ' וקנין (9.9.2015)). ואולם, לאחר בחינת הדברים בדיעבד ועיון מדוקדק בעדויות ובראיות שבאו בפני השופט שמיע ז"ל, נראה כי לא נגרם למערער כל עיוות דין, וכי לא נפל כל פגם בהחלטתו של בית משפט קמא שלא להיענות לבקשה לשמיעת חלק מהעדים מחדש.
    

23. תוך פרק זמן של כחצי שעה לאחד שנשדד המתלונן, נראה המערער באזור מוזאון רוקפלר, כשפרטי לבושו תואמים במדויק לתיאור שמסר המתלונן. מעדויות שני השוטרים, רז וואפי, עולה כי המערער אחז בשקית שחורה, אותה השליך מידיו, כאשר התבקש להזדהות. התבצע מרדף קצר אחרי המערער, כאשר שוטר טירון התבקש להשגיח על השקית, ולאחר ההשתלטות על המערער נמסרה השקית לידי השוטרים. עו"ד אדלבי לא טען כי הייתה שקית אחרת בזירת האירוע ונראה בברור כי מדובר באותה שקית, שהכילה את מרבית הפריטים שנשדדו מהמתלונן. זאת ועוד, השוטר ואפי אף מסר בעדותו כי שמר, כל אותה עת, על קשר עין עם השקית.

 ראיה נוספת, הקושרת באופן חד משמעי את המערער לביצוע השוד, נוגעת לטלפון הנייד מסוג אייפון 5, אשר נשדד מהמתלונן, ונמצא בג'יפ שבו הוסע המערער לתחנה. אין חולק כי האייפון לא היה בשקית שהושלכה על ידי המערער, ולא הייתה כל אפשרות (גם לא תיאורטית) לכך שהמכשיר הנ"ל יגיע לג'יפ שהסיע את המערער, אלא אם הוא היה ברשותו של המערער ונשמט ממנו לרצפת הג'יפ. לכך יש לצרף את שקריו של המערער בנוגע לסיבת הגעתו לירושלים; הכחשתו את העובדה כי לבש קפוצ'ון עם כובע (דבר שאותו אישר בחקירתו במשטרה) ; וטענתו המופרכת כי השוטרים החלו להכותו עוד טרם שהוא נמלט מפניהם. בנוסף, יש להזכיר את זיהויו של המערער במסדר זיהוי תמונות על ידי המתלונן, הגם שמדובר בזיהוי מסוייג, ואת העובדה שנמצאו בארנקו שני שטרות של 200 ו-100 ₪, באופן התואם במדוייק את השטרות שנשדדו מהמתלונן.

 הנה כי כן, המדובר במצבור ראיות ברורות וחד משמעיות המובילות למסקנה אחת ויחידה בדבר מעורבותו של המערער בביצוע השוד, ויודגש כי אין מדובר בהרשעה על יסוד הערכת מהימנות גרידא, אלא בהכרעה "על בסיס שיקולים שבהיגיון בלבד".

על יסוד האמור לעיל, הנני סבור כי יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין, וכך אציע לחבריי לעשות.

24. למעלה מן הצורך, ולמרות שלא הוגש ערעור על חומרת העונש, הנני רואה לציין כי עונשו של המערער, 5 שנות מאסר לריצוי בפועל, בתוספת פיצויים למתלונן בשיעור של 10,000 ₪, הינו עונש ראוי ומאוזן. זאת בשים לב, בין היתר, לעברו הפלילי המכביד של המערער, הכולל גם מעשי שוד של תיירים, ובחלק מהמקרים אף באותו אזור שבו בוצע שוד המתלונן.

 ש ו פ ט

 השופט ס' ג'ובראן:             אני מסכים.  ש ו פ ט

השופט י' עמית:

1.  המערער ניהל מלכתחילה הגנת סרק, לא היה מקום לשמיעת העדים מחדש ובוודאי שלא היה מקום לערעור סרק זה.

האייפון שנשדד מהמתלונן הגיע באורח פלא לג'יפ שהסיע את המערער לתחנת המשטרה. האם הגיע האייפון לשם על ידי מלאך או שרף? די בעובדה זו כשלעצמה, כדי לדחות כל ניסיון של המערער להשחית משאבי שיפוט נוספים.

2.  ובשולי הדברים.

סביר להניח שתיק זה לא היה בא לעולם, אילולא סירב ב"כ המערער לסכם על אתר, בעל פה, בתום שמיעת הראיות, בטענה שהפרוטוקול טרם תומלל. וכך, במקום לסיים הדיון בתיק ביום 20.5.2011 או יומיים לאחר מכן (פסקה 12 לפסק דינו של חברי), נאלץ בית המשפט לקבוע התיק לסיכומים לאחר הפגרה, וביני לביני, לדאבון הלב, הלך השופט שמיע ז"ל לבית עולמו.

נבצר מהבנתי מה צורך יש להמתין לתמליל פרוטוקול, עבור עדויות שזה עתה נשמעו ועדיין טריות בזכרונם של עורכי הדין ובית המשפט. שמיעת סיכומים לאחר כארבעה חודשים, מחייבת את בית המשפט לחזור ולקרוא את כל החומר מחדש, על משאבי הזמן הכרוכים בכך, מה עוד, ששופט שזה עתה סיים לשמוע תיק, מכיר את התיק על בוריו ועל דקויותיו, באשר הדברים עדיין טריים בזכרונו (השוו ע"א 6129/04 אסתרינה טרטמן נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ, בפסקה 5 (5.12.2005)).

3.  סיכומו של דבר, שנקל עלי להצטרף למסקנתו של חברי כי דין הערעור להידחות.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם.

ניתן היום, ‏י"ט בכסלו התשע"ו (‏1.12.2015).