אמיר טיטונוביץ תדמיתן בשכר לשדולת הפמינאציות: הקדמה לחירטוטי המוח של קרני פרלמן ודפנה ברק ארז על "משפט שיתופי וטיפולי"
כתב גלובס עשה כתבת תדמית לאיזו פקאצה מטורללת שכתבה ספר הזוי ובידיוני, ה"דוקטורית" קרני פלדמן על "יישוב סכסוכים בשיטה טיפולית ושיתופית". את ההקדמה לספר כתבה פקאצה לא פחות מטורללת, דפנה ברק ארז, הידועה בכינוייה "מאווררת הנרתיקים". גם הספר וגם כתבת התדמית המטורללת של אמיר טיטונוביץ מתעלמים מהמציאות. רק בגלל שבתי המשפט הישראלים פשטו את הרגל, והשוקת שבורה, זה לא אומר שצריך לוותר על בתי המשפט וללכת לחפש פתרונות בעולמות אחרים כגון "משפט שיתופי וטיפולי".
נסביר: בישראל אין חוק, אין דין ואין דיין. כל שופט עושה מה שבא לו. לתקדימים אין כל ערך. אפילו החוק עצמו הוא לא דבר שאפשר להסתמך עליו, כי מה שכתוב בחוק מקבל "פרשנות" הפוכה לגמרי לפי אג'נדות והשפעות של בעלי עניין והון. מי שמגיע לבתי המשפט הישראלים יודע ששופטים לא ממש מקשיבים. קזינו. רולטה רוסית. שופטים צורחים, מייללים, ובמשפט פלילי דוחפים את כל הנאשמים להודות ולקבל עונש גם בלי לשמוע ראיות. הרבה שופטים מושחתים. הרבה גם מושפעים מאג'נדות: בדיני משפחה השופטים מפחדים מארגוני הנשים, מרכז רקמן, הפמיניסטיות מבר אילן ואוניברסיטת תל אביב. בדינים מסחריים, בעלי ההון שולטים. התאגידים תמיד מנצחים.
בערכאות העליונות, כבר מזמן אי אפשר להשיג צדק. דורשים מאנשים שאין להם רכוש, ערבונות בסכומים אדירים, ומאיימים על כל אחד בהוצאות, והכל מתוך עצלנות, וגם מתחושת אדנות, שררה, וסאדיזם. בעליון בכלל שופטי הזבל שיושבים שם משתמשים בהלכה שהמציאו "חניון חיפה", הלכה שאומרת, אנחנו יושבים פה כדי למשוך משכורת. מי שכבר היה בשתי ערכאות, שלא יבוא להטריד אותנו. ערכאת הערעור לא מתערבת במהימנות. ערכאת הערעור לא מתערבת בממצאי עובדה. ערכאת הערעור לא מתערבת בפשעים של רשויות המדינה נגד אזרחיה. אז מה השופטים עושים? גוזלים משכורות עבור זריעת תוהו ובוהו כדי להצדיק את המשכורות.
האם הפתרון הוא משפט שיתופי או שצריך לעשות טיפול שורש בבתי המשפט עצמם?
ברור שעדיף שדפנה ברק ארז תפנים שלא שמו אותה שופטת כדי להיות חותמת גומי של עובדים סוציאליים במשרד הרווחה או אנשי משטרה. צריך שהיא תפנים שתפקידה לכתוב פסקי דין, ולא לחסום בעלי דין מלטעון את הטענות שלהם. מדובר בשופטת חולנית ומזוויעה. הלוואי והייתה לומדת קצת דרך ארץ, קצת סיפמטיה כלפי בעלי הדין שסובלים, קצת הייתה יורדת ממגדל השן. אבל זה לא יקרה.
למעשה ממציאים את ההבלים של משפט טיפולי, כדי שהשופטים המושחתים יוכלו להצדיק את העצלנות שלהם, כי עכשיו יש תירוץ: "אל תבואו אלינו, כי אנחנו נעשה לכם טרור. לכו למשפט טיפולי במקום לבוא אלינו".
כל ההצהרות האלה בכתבה התדמיתית כאילו המשפט הגישורי או הטיפולי מניב תוצאות הן תעמולה זולה חסרת כל בסיס. אף אחד לא רוצה ללכת לגישור, כי המגשרים עושקים את בעלי הדין, ומורחים את הגישור שעות על גבי שעות כדי להצדיק את תעריפי הגזל שהם גובים. אף אחד גם לא רוצה טיפול רגשי, מפני שטיפול רגשי נתון למניפולציות. קצת בכי. קצת יללות. מי יכול להבחין אם הטיפול הצליח או נכשל? מי בכלל יכול לתת פרמטרים כמה זמן צריך טיפול להימשך?
אז לפני ששתי הפקאצות קרני והשופטת ענת ברון מזבלות לנו את השכל עם טיפולים, כתחליף למשפטים, כדאי שיתרכזו איך לשפר את המערכת הקיימת, לפני ששולחים את כולם החוצה לקבל טיפולים.
לדעתנו השופטת דפנה ברק ארז זקוקה לטיפול נפשי מיוחד. יש לה בעיה קשה של תסביכי רדיפה. היא חושבת שהגברים הם האויבים שלה. מי שצריכה טיפול בהול זו השופטת, לא בעלי הדין. בעלי הדין זקוקים לקבל שופטים נעימים ואדיבים, שופטים שלא מקצרים את בעלי הדין ולא מונעים מהם לדבר. שופטים שנותנים הלכות שימנעו דיונים חוזרים באותו דבר (להבדיל מהחלטות שהן "כל מקרה לגופו"). בתי משפט נגישים כלכלית, ולא בתי משפט שחוסמים את האזרחים שלהם ומלגלגים עליהם.
ד"ר קרני פרלמן משיקה ספר: "יישוב סכסוכים – משפט שיתופי וטיפולי"
ספר חדש של ד"ר קרני פרלמן מביא בפני הקורא את הפילוסופיה העומדת בבסיס הנטייה לעבור משיטת משפט לוחמנית לשיטה של יישוב סכסוכים באופן שיתופי וטיפולי, ואת הדרכים ליישמה
עו"ד אמיר טיטונוביץ (כתבה תדמיתית בשכר)
כל מי שמצוי במשפט הישראלי מכיר את נטייתם של שופטי ישראל לנסות ולהביא את בעלי הדין לכלל הסדר פשרה, שייתר את הצורך להתדיין בפניהם, את הליכי המהו"ת והגישור, את סמכות בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה (סעיף 79א') וכו'. יש בינינו כאלה שאוהדים יותר את הגישה האמורה, ויש כאלה שפחות. אלא שמרביתנו כלל לא יודעים כי מאחורי הנטייה להביא את בעלי הדין לכלל הסדר מוסכם, מסתתרת פילוסופיה שלמה. גישת עולם.
מרבית עורכי הדין בישראל רואים את עצמם כ"עורך דין גלדיאטור". כזה שתפקידו לראות רק את טובת לקוחו לנגד עיניו, תוך התעלמות מוחלטת מאינטרסים אחרים. עורך הדין יעשה את כל שבידו על-מנת שהלקוח יהיה מרוצה. המחיר שאחרים ישלמו בדרך אינו חשוב לו. "ייצוגו הסמלי של הליך השפיטה הקלאסי נעשה באמצעות דמותה של אלת הצדק תמיס, אשר באמנות מתוארת על-פי רוב כאישה עם כסות לעיניה והמחזיקה בידה האחת מאזניים ובידה האחרת חרב", מציגה המחברת, באורח ציורי, את מה שכולנו רגילים אליו.
"החרב מסמלת את הכוח ואת היכולת להוציא אל הפועל החלטות שיפוטיות בלא פשרות", היא ממשיכה, "המאזניים מייצגים את ערך השקילה ההוגנת של טיעוני הצדדים וזכויותיהם. כיסוי העיניים של אלת הצדק נועד להדגיש את הניטרליות השיפוטית ואת היעדר משוא-הפנים של השופט כלפי הצדדים המופיעים לפניו".
בספר מוצג דגם חדש, מודרני יותר, של עורך דין ושל שיטת יישוב סכסוכים. כזה אשר לצד חובת הנאמנות של עורך הדין כלפי לקוחו ולצד חובתו לייצג את עניינו של הלקוח על-מנת להשיג עבורו את התוצאה הטובה ביותר האפשרית, יתור אחר דרך שאינה בהכרח בשדה התחרותי. דרך שבאמצעותה הוא ייתן מענה מלא לצורכי לקוחו ולרצונותיו, בלי לפגוע באחר. זוהי הגישה השיתופית בה עוסק הספר.
על-פי המחברת הפמינאצית קרני פרלמן, המתבססת על פרדיגמה "מקצועית" מוכרת בעולם התופסת אט-אט אחיזה גם במחוזותינו, הליכה בתלם האמור תוביל, בין היתר, להגברת שביעות-הרצון ולאושר מקצועי; היא תשפר את איכות עבודתו של עורך הדין ותרים תרומה ללקוח ולהצלחה מקצועית; היא גם תרחיב את אפשרויות התעסוקה לעורכי דין, תתרום למימוש חובותיו האתיות של עורך הדין כלפי החברה ותשפר את תדמית המקצוע. חחח.
בספרה המטורלל סוקרת קרני פרלמן את כל הסובב סביב המשפט השיתופי והטיפולי, מן המסד ועד הטפחות. לצד התייחסות אל הפרקטיקה ואל הדרכים להטמעת הפרדיגמה הפמינאצית במשפט הישראלי, היא סוקרת גם את הפילוסופיה העומדת בבסיסה. כך קל יותר לקורא להבין במה דברים אמורים. כך קל לו יותר "להתחבר" לגישה החדשנית, ולצד הנקבי, "המוזר", שאינה מוכרת לו. בדרך זו יוכלו שופטות ועורכי דין, הרגילים לשיטה האדברסרית-הלוחמנית – שיטת ייקוב הדין את ההר – לפתוח את עצמם לגישה חדשה, טובה יותר לעולם, שיטה פמינאצית. המחברת קרני פרלמן פותחת בהסבר למונחים רלבנטיים שונים, לרבות "הגישה האדברסרית", "הייצוג הנלהב", "הגישה השיתופית" ועוד. היא מתייחסת לכך שבעיות שונות – ובהן בעיית העומס המוטל על בתי המשפט והסחבת בטיפול בתיקים הנובעת ממנו – מובילות לכך שבעלי דין אינם מצליחים להשיג צדק, בוודאי לא במהירות הרצויה.
לצד הבעיות הקשות של מערכת בתי המשפט בישראל, מציגה המחברת את רעיונותיה המרכזיים של תנועת יישוב סכסוכים הולם. תנועה זו התפתחה כתנועה רעיונית ומעשית כאחת, והיא באה כיום לידי ביטוי מקיף בשיטת המשפט בארה"ב ובמדינות נוספות שבהן נוהגת שיטת המשפט האנגלו-אמריקאית, וכן בישראל.
לפי חירטוטי הספר, תנועה זו מעודדת את פיתוחו של מגוון הליכים לניהול סכסוכים ויישובם, הליכים אשר יהיו מיועדים לטפל בשלל סוגים של סכסוכים ולהתאים להם מענה. הליך הגישור המוכר, למשל, הוא רק אחד מני סוגים רבים של הליכים מוצעים. בספר נדונים סוגים רבים נוספים, אשר לדעת המחברת, מן הראוי להביאם תחת כנפיו של "בית משפט מרובה דלתות". קרני פרלמן (זונה משוקמת) מספרת לקורא כי לצד תנועת יישוב סכסוכים הולם, התפתחה בעשרות השנים האחרונות תנועה מעשית פמינאצית חדשה, היא תורת המשפט הטיפולי. זו מציעה לעסוק בהשפעת המשפט על הרווחה הפסיכולוגית של הפרט. היא רואה במשפט כוח חברתי, שיש לו תוצאות טיפוליות. תוצאות חיוביות, בונות ומשקמות, אך גם תוצאות אנטי-טיפוליות, שהן תוצאות רגשיות שליליות, מחלישות ופוגעניות.
ומן הפילוסופיה והפסיכולוגיה אל המעשה. תורת המשפט הטיפולי מציעה להמיר את השפיטה האדברסרית והפורמליסטית בגישה שיתופית, המבוססת על אוריינטציה קישורית והתמקדות בפתרון בעיות פרגמטי. היא אף סייעה בהענקת תשתית רעיונית וכלים מעשיים להתנהלותם של בתי משפט מיוחדים, הפועלים להשגת מטרות שיקומיות, חינוכיות וטיפוליות – "בתי משפט פותרי בעיות".
"הוגי התורה רואים בשופטים סוכנים טיפוליים", כך בספר. "עורכי הדין נתפסים גם הם כסוכנים טיפוליים".
קרני פרלמן "סוקרת" בספרה שינויי חקיקה ושינויים מערכתיים, שנעשו בישראל לקידום עקרונות הגישה השיתופית והטיפולית של יישוב סכסוכים. היא עוסקת בהליך הגישור, שתפס אחיזה במחוזותינו, בהליך המהו"ת ובמחלקות לניתוב תיקים, שהוקמו ברוב בתי המשפט והמהווים מעין "פקיד חכם", המודל של בית משפט מרובה דלתות. היא סוקרת גם את הסדרי ההתדיינות בסכסוכי משפחה, המשקפים את רעיונות תנועת יישוב סכסוכים הולם וקליטתם במערכת המשפט הישראלית.
בספר קיים שער שלם הסוקר את מגוון ההליכים לניהול וליישוב סכסוכים, הכלול ב"מודל ריבוי האפשרויות" – הליכים חלופיים לשפיטה לשם ניהול סכסוכים ויישובם – שמטרתו להצביע על ביטוי נוסף לשינוי הפרדיגמה במשפט בעקבות היחלשות כוחה של הגישה האדברסרית ועליית מעמדה של הגישה השיתופית:בוררות, גישור, גיש-בור/ בור-גיש, הליך הערכה מקדמית נייטרלית, גירושים/משפט בשיתוף-פעולה, הליך בניית הסכמות, משא-ומתן, הליך ועידת הסדר (גישור שיפוטי), הליכים מקוונים, הליכי צדק מאחה ובתי משפט פותרי בעיות.
המחברת אינה מתחמקת גם מהבעיות שעלולות להתעורר משילובם של ההליכים השיתופיים והטיפוליים במערכת המשפט. בין היתר היא מתייחסת לכך ש"תפקידו של השופט בן-זמננו… הוא רבגוני, ולא אחת תכניו סותרים זה את זה". היא מספרת כי מחקר של הרשות השופטת משנת 2013 העלה כי רק כ-15 אחוזים מכלל תיקי בתי המשפט מסתיימים בפסק דין, שניתן לאור המחלוקת. "תופעת המשפט הנמוג נוכחת אפוא בבירור בבית המשפט הישראלי", היא מסיקה. לדבריה, סיום התיק בהסדר פשרה רווח יותר מסיומו בדרך של הכרעה בפשרה. "מי ייתן והגישה השיתופית תסייע לבירור סכסוכים איכותי ויעיל במדינתנו, במישור המשפטי והחברתי, וכי דרך זו תאומץ על-ידי החברה האנושית בכלל, ונדע שלום", מסכמת פרלמן את ספרה. לכך לא נותר אלא להוסיף "אמן כן יהי רצון".
קרני פרלמן – יישוב סכסוכים משפט שיתופי וטיפולי – בורסי הוצאה לאור של ספרי משפט – 537 עמודים.
