משרד הרווחה ממית את המטופלים שלו: מאיה מעיין אלמו בת 13 מכפר-סבא השאירה הודעות אובדניות. משרד הרווחה לא שעה למצוקתה
משרד הרווחה ממית את המטופלים שלו: בתאריך 14/11/15 התאבדה מאי פלג ז"ל, לאחר שעו"סיות לא איפשרו לה לראות את ילדיה וגרמו לה לסבל וייסורים עד שמאסה בחייה. ב- 14/6/15 התאבד קטין בן 16 שנים, לאחר שיחה עם עובדת סוציאלית שרצתה להוציא אותו מהבית. ועוד ועוד. המכנה המשותף לכל המתאבדים, הוא "טיפול" משרד הרווחה.
לא מספיק שהורים מתאבדים במגע עם פקידות סעד, ראו מקרה האבות אלון וולף ז"ל, ודניאל ארביב ז"ל, עכשיו מתברר שגם נערים ונערות רוצים למות כשהם באים במגע עם שירותי הרווחה. הפעם מסופר לנו על ילדה בת 13 שהתאבדה לאחר שלהוריה לא היה כסף לקנות לה ציוד לטיול השנתי. הילדה ומשפחתה היו ב"טיפול" של שירותי הרווחה ברמת השרון.
עו"ד יניב מויאל הגיב על התאבדות הקטינה: "לא מפליא שילדים שמנסים להתאבד נמצאים בשירות הרווחה. אני רואה את הדפוס חוזר על עצמו. פקידות סעד שלא מבינות דבר וחצי דבר בפסיכולוגיה של ילדים או פסיכיאטריה מקבלות החלטות טיפוליות שמומחים לא היו מקבלים". ילדים מגיל 8 עד 16 מבקשים למות וזאת במסגרת טיפולים של פקידות סעד. חשבון נפש אף אחד לא עושה. דמם של הילדים הללו על ידם של חברי כנסת ושרים שהעניקו כוחות בלתי מוגבלים בידי פקידים שהכשרתם אפס ביחסי אנוש.
נותנים לבטטות מפוטמות עם תואר במדעי הזבל מפקולטות האשפה ל"מדעי" העבודה הסוציאלית להחליט על גורלות של בני נוער. בפגישה של חצי שעה הן חורצות גורלות, ותמיד מי שנופל בידיים שלהן לא ייצא מהן בלי כלום. הוא יקבל תיק, הוא יצטרך להגיע לפגישות, טיפולים, הדרכות, יהיה לו רישום פלילי והעתיד שלו נדפק. טעות קטנה אחת, והופ! העתיד נגוז. מרוב "רצון טוב" של קצינות המבחן, המטופלים שלהן פשוט רוצים למות. איזה עולם נפלא.
הרווחה "מצילה את הילדים" גם אם בדרך היא הורגת אותם "בכוונותיה הטובות".
הפעילה החברתית נחמה דר מטילה את האשם במנכ"ל משרד הרווחה האנונימי שקולו אינו נשמע: "מנכ"ל משרד הרווחה, אתה ומשרד הרווחה שלך מהווים את גורם הכאב להמון משפחות וכמובן לנער הזה ולבני משפחתו. מתי תבינו שהטיפולים שלכם רק גורמים למוות? מתי יפסק הכאב הזה אלוקים?"
במקרה שלפנינו, הילדה מ"א ז"ל, מתוך 8 אחים, התאבדה, לאחר מצוקה שלא קיבלה מענה משירותי הרווחה. הקטינה התגוררה עם 8 אחיה בדירת 2 חדרים.
הילדה כתבה הודעה בוואצאפ קבוצתי של כיתתה:
"בימים האחרונים אני מרגישה כמו אוויר. כאילו אני כלום. אין אף אחד שיגן עלי ושידבר איתי.
כאילו שאני מכריחה אתכם לדבר איתי. גרמתם לי להרגיש, כאילו אני סתם איזה אטום או חיידק.
אף פעם לא באמת עירבתם אותי במשהו.
לא חשבתם עלי כבן אדם, אלא כסתם ליצן שמצחיק אותנו.
שמתי לב, שאין דבר כזה חברים. אף אחד לא באמת אוהב אחד את השני. בשנייה שאתם הולכים, מדברים עליכם, על הלבוש שלכם, על המראה, על האופי.
די. מספיק. אם אתם לא באמת חברים אחד של השני, אז אל תדברו. לפחות לא מאחורי הגב.
שידור אחרון, אני מוחקת את כל הקבוצות של השידורים. נודרת.
ביי."
