עו"ד יערה רשף: הרווחה משתמשת בטרימינולוגיה חד משמעית להשחרת הורים לצורך הצדקת אימוץ ילדיהם
קישור לפוסט המלא: http://wp.me/p3VHfi-A2
קוראים לי יערה רשף, אני עורכת דין בהשכלתי ומקצועי. עיקר התמחותי הוא פלילים, ואני משמשת כסנגורית בתיקי פשיעה חמורה. יחד עם זאת, בשנים האחרונות, נחשפתי להתנהלות של המדינה והרווחה בכל הנוגע להוצאת ילדים מרשות הוריהם וזאת כמה שנדמה לי, נעשה כלאחר יד, ללא מחשבה מעמיקה, ולכן בשנים האחרונות מצאתי עצמי מייצגת גם בתיקי נזקקות לחוק הנוער וגם בתיקי אימוץ בבתי משפט משפחה ונוער. אני רוצה היום שנדבר על אימוץ, על היד שמאוד קלה על ההדק בתיקי אימוץ.
מה שאני כעורכת דין רואה בתיקי אימוץ, שיש טרימינולוגיה מאוד מסוימת וחד משמעית שבה גורמי המדינה והרווחה משתמשים כשהם מגישים בקשות להכריז על ילד כזה או אחר כילד שהוא בר אימוץ. הטרימינולוגיה הזו צובעת את התיק בצבעים של שחור ולבן כשכמובן ההורים הביולוגיים נצבעים בצבעים שחורים משחור, ושירותי האומנה, ההורים המאמצים, הרווחה, כל אלה נצבעים בצבעים לבנים זכים, טהורים, טלית שכולה תכלת.
אבל, כשאנחנו בודקים לעומק את התיקים האלה, אנחנו מגלים שכמו כל דבר בחיים יש מורכבות, והדברים הם לא שחור-לבן.
טרימינולוגיה חד מימדית זו משמשת את המדינה והרווחה להוציא את הילדים מחזקת הוריהם הביולוגיים ולנתק אותם באופן מוחלט. אל תטעו! כשאתם מקבלים בתיק תסקיר שחור משחור, זה נועד לשרת מטרה מסוימת. זה נועד לבוא ולשכנע את בתי המשפט לחתום ולאשר את המלצות הרווחה. אני חושבת שתפקיד של עורך דין טוב, זה קודם כל להיות ביקורתי. עורך דין שהוא לא ביקורתי הוא לא יכול להיות עורך דין בתיקים רגישים כאלה. לא יכול. תפקיד של עורך דין הוא לבוא, לקחת את התסקיר ואז להפוך אותו ולהיכנס לעומק של הדברים, ולהראות לבית המשפט שהדברים הם לא שחור-לבן.
כך יוצא שאנחנו נתקלים יותר ויותר בשליחת ילדים לאומנה חסויה.
אומנה חסויה, זו מן המצאה של השנים האחרונות שמאוד קשה לי לקבל אותה. האומנה החסויה אינה אלא רק הצעד הראשון בשרשרת כואבת שסופה ידוע מראש: שזה כמובן אימוץ סגור, שהרי כיצד יוכל בית המשפט להצדיק גם לעצמנו, לנו כחברה, את ההמצאה הזו של אומנה חסויה ואת מכשיר האימוץ הסגור. כשאני מופיעה בתיקי אימוץ, אני רוצה לספר לכם, תמיד הדרישה היא לאימוץ סגור ואין בכלל אופציה לדבר על אימוץ פתוח. כשאני נתקלת בזה כל פעם מחדש פעם אחר פעם, אני לא יכולה שלא להיזכר בסיפור האימוץ הראשון שיש לנו בהיסטוריה וזה כמו שכולם יודעים סיפור "משה בתיבה".
סיפור "משה בתיבה", הוא סיפור האימוץ הראשון שיש לנו. משה היה תינוק שאמא שלו ביקשה להציל את חייו ורק בגלל שהדרך היחידה להציל את חייו, היא שלחה אותו ובת פרעה הצילה אותו. משה גדל בעצם כילד מאומץ אצל בת פרעה, אבל הוא גדל והוא כל הזמן ידע לאורך כל שנות חייו, וזה היה משהו מאוד בסיסי והידיעה הזו ששימשה כעמוד תווך בחייו שהוא ילד שנולד לבני ישראל. אנחנו למדים על הסיפור הזה שני דברים. שני עקרונות חשובים שצריכים לדעת אותם בנוגע לתיקי אימוץ. הראשון: שאימוץ זה יהיה הדבר האחרון, שקודם חייבים למצות את כל האופציות האחרות. מה אנחנו רואים בפועל? שזה לא עובד ככה, שישר מוציאים את הילד, שולחים אותו לאומנה חסויה וזהו. המסלול הוא מאוד קצר, ומאוד ידוע. הדבר השני שאנחנו למדים מסיפור משה בתיבה, שילד לא יכול לגדול באימוץ סגור. שכנראה אם משה גדל והוא כל הזמן ידע מאיפה הוא בא, מי הם הוריו, מאיפה הוא נולד, כנראה זה מה שצריך להיות. לכן לא ברור לי למה תמיד הכלל הוא אימוץ סגור ולא אימוץ פתוח.
כמה מאיתנו מכירים מבוגרים שאומצו בילדותם ואשר בבגרותם הופכים אבן אחר אבן כדי למצוא את הוריהם הביולוגיים?
כמה מאיתנו מכירים מבוגרים שאומצו בילדותם אשר מספרים לנו היום מחוכמתם וניסיונם על התהום הרגשית שמלווה אותם משחר ילדותם, על תחושת התלישות והיעדר יציבות?
בפועל, במקום שפרקטיקת האימוץ תיעשה במקרים חריגים וקיצוניים, ריבוי התיקים והבקשות וההצפה הבלתי נגמרת של בתי המשפט בהליכים מסוג זה, מעניקה תחושה קשה שאכן היד קלה על ההדק, שאין חשיבת עומק ושבעיקר יש שיפוטיות שאינה במקומה, תוך התעלמות מההשלכות המורכבות שיש לאימוץ סגור בחייהם של בני אדם.
הנימוק של טובת הילד חוזר ועולה שוב ושוב: "יש להרחיק את הילד בשל טובתו, למען טובתו וגם בשם טובה זו, יש להביא לידי ניתוק מוחלט". זה הזוי!
יש עובדת סוציאלית שאני מאוד אוהבת ומאוד מעריכה קוראים לה ד"ר מילי מאסס.
מילי מאסס היתה פקידת סעד לחוק אימוץ, והיא הייתה אחת ויחידה ויוצאת דופן שראתה איך הדברים האלה מתנהלים והיא לא יכלה לשתף עם זה פעולה. היום היא כבר לא פקידת סעד, היא כתבה ספר מדהים שאני ממליצה לכולם לקרוא אותו. קוראים לו "בשם טובת הילד – אובדן וסבל בהליכי האימוץ", והיא מספרת שם על התיקים שהיא הייתה נתקלת בהם. היא סיפרה למשל על משפחת זיו. תיק של משפחת זיו הגיע לידיה, וכשהיא קראה את התסקירים הקודמים שהוגשו שם, כל מה שהיה לה: "אין מה להציל, הכל שחור משחור". אבל, מילי מאסס היא אישה מיוחדת ויוצאת דופן, היא בדקה את הדברים לעומק וגילתה שיש לא מעט נקודות אור ושהדמוניזציה נערכה שם להורים הביולוגיים כדי להצדיק את האימוץ, רחוקה מלהיות נכונה ורחוקה מלהיות מדויקת.
גם אני כעורכת דין המייצגת הורים ביולוגיים נתקלת כמעט תמיד בדמוניזציה והשחרה טוטאלית של ההורים, נדהמת כל פעם מחדש מהתהום העמוקה שנפערת ומהפער הענק שנוצר בין התסקירים הקשים החד מימדיים לבין ההורים שנגלים לפני ושאני זוכה להכיר באופן אישי. כל תיק כזה הוא קשה, כל תיק כזה הוא עצוב, ואף תיק אינו חד מימדי כמו שמנסה הרווחה להציג. לכן אני רוצה להגיד לכם, שאם יש לכם עורך דין שאומר לכם "זה מה שכתוב בתסקיר ותקבלו את זה", הדבר הראשון שאתם צריכים לעשות, זה לא לקבל את זה.
אני רוצה לדבר כאן בקצרה על המגמה המטרידה והמפחידה שאני נתקלת בה. בפעם הראשונה שנתקלתי בה, חשבתי שזה במקרה, שזה סיפור אחד ויוצא דופן. אבל פתאום הגיע אלי עוד תיק ועוד תיק ואז אני רואה שמדובר במגמה שהולכת וגוברת. אני רוצה לדבר על המגמה של הוצאת ילדים מחזקת נשים שחוו אונס, בטענה שבגלל שהן נאנסו הן לא כשירות להיות אימהות.
ברור לכל מי שיושב כאן, שאונס זה לא משהו שאישה בוחרת. אונס, זה לא משהו שאישה קמה בבוקר ואומרת: "מה אני יעשה היום? טוב אני ילך ברחוב ומישהו יבוא ויאנוס אותי". אונס זה מעשה אלים, אונס זה מעשה שנכפה על האישה שנאנסת. בוודאי שאונס לא גורם לאישה להסתובב עם אות קלון מעל הראש שלה ובוודאי שאונס זה לא מעשה ששולל את הכשירות של האמא.
נתקלתי בכל מיני תיקים כאלה שהעלו לי את הסעיף. סליחה על ההתבטאות הלא מאוד אלגנטית. אני נלחמת בתיקים האלה. אני לא מוכנה לקבל את הטענה ההזויה הזו. כל פעם שאני נתקלת בתיקים האלה, בא לי לצלצל לפקידת הסעד ולהגיד לה "את יודעת, אונס זה לא משהו שאת בוחרת, זה משהו שנכפה עלייך". בא לי להגיד לה "אונס, זה משהו שיכול לקרות לכולן. לא רק לאימהות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך". עובדה, כולנו יודעות על שוטרות שהן קורבן לפגיעות מיניות, עורכות דין, ואפילו שופטת. מישהו מעלה על הדעת לטעון שנשים אלו איבדו את כשירותן בשל כך? ואיך קרה שבתי המשפט מקבלים פעם אחר פעם בקשות שהנימוק המופרך הזה מופיע בהן.
אנחנו אוטוטו נחגוג את תחילתה של שנת 2016, אבל לפעמים נדמה לי שאנחנו נמצאים עדיין בחשכת ימי הביניים. אני מברכת על קיום הכנס הזה ואני חושבת שעל כל אחד ואחת מאיתנו, מוטלת החובה להציף את הקשיים והמחדלים שמתרחשים יום-יום תחת הכיסוי של "הדלתיים הסגורות". תדעו לכם שגם אם יש דלתיים סגורות, אני עורכת דין. אני לא בעד הפרת החוק, אני בעד כיבוד החוק, אני חלק מהחוק. אני יודעת שיש דרך לדבר על הדרכים ולהציף אותם שהם במסגרת החוק. במגבלות שהחוק מתיר לנו, אנחנו צריכים להציף את ההתרחשויות. רק אור השמש יכול לחטא.
