עו"ד יניב מויאל: אם בית המשפט הוא אבא של הילדים – שישלם מזונות!

קישור לפוסט המלא: http://wp.me/p3VHfi-A2

אני רוצה לבוא ולדבר קצת על ענווה. מאוד חשוב. אנחנו אזרחים, ומשטרת ישראל, משרד הרווחה ובתי המשפט, נועדו לשרת אותנו. אותנו. אנחנו לא משרתים אותם. הם נועדו למטרה מסוימת, כדי שלנו יהיה יותר קל להיות הורים על ילדינו. מה שהם עושים זה בדיוק הפוך. במקום שהם יתנו לנו כלים להיות הורים יותר טובים, הם חושבים שהם יכולים לשמש תחליף.

משפט שכל הזמן מצטטים לי אותו בפסקי דין "בית המשפט הוא האבא של הילדים". זה משפט מחריד. זה אולי מתאים במדינה טוטליטרית כרוסיה. במדינת ישראל, ההורים הם ההורים של הילדים. לא בית משפט, ואם בית המשפט הוא אבא של הילדים – שישלם מזונות! אם אתם רוצים לקחת את התפקיד של ההורים, אז אולי תתנו לי את מספר הטלפון האישי שלכם, שכל פעם אם תהיה לי איזה בעיה אני אשאל אתכם, אם אני צריך ללכת ימינה או שמאלה.

התופעה הזו שנכנסים לאנשים הבייתה ובמקום בחרדת קודש, לתת להם עדיפות קודם כל לדעתם, פקידת הסעד או שופט במדינת ישראל, שם עצמו במקום ההורים. הוא מחליט מה טוב לילד. לא. הם לא צריכים להחליט מה טוב לילד. אני אבא של הילד ואני אחליט מה טוב בשבילו שזה בתחום הסבירות של הורה סביר. אל תתערב לי בעניינים.

אני רוצה לדבר קצת על נושא של גירושין. בנושא של גירושין יש כמעט שלושה תביעות, שהולכות תמיד ביחד: חלוקת רכוש, משמורת וחלוקת זמנים עם הילדים וכמובן את הגט עצמו.

לחלק רכוש לוקח לרו"ח מתחיל בשנה א', אם אתה נותן לו את כל הפרטים: 10 שעות.

בבית משפט לענייני משפחה: 4 שנים.

מישהו יכול להסביר לי למה? למה זה לא בכלל עניין מינהלתי חלוקת רכוש? באים ממנים רו"ח, לא צריך שופט לא כלום. נותנים לו את הפרטים, הוא מוציא דוח, ככה וככה מתחלק. לא רוצה להגיש תביעה. למה אני צריך לשלם אגרה? אני משלם מסים. אני רוצה לפנות לבית המשפט, למה אני צריך לשלם אגרה? למה אני צריך לשלם ערבון? למה צריך לנהל הליכים שחשובים לילדים שלי בכסף בכלל? למה? עכשיו, אם אין לי כסף, אז מה, אני לא יכול לדאוג לאינטרסים של הילדים שלי? בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות יש לי זכות וחובה לדאוג לצרכים של הילדים שלי. עכשיו, אם השופט טעה ואני צריך לערער, למה אני צריך לשים 20 אלף ש"ח ערבון? למה אני צריך לבקש בקשה לפטור מאגרה?

מדברים על דיני נפשות, אז בדיני נפשות כשמכניסים אדם לכלא, אז ההליכים הם בחינם, אבל כשאבא עלול לאבד את הילדים שלו, לדעתי זה יותר גרוע מכלא, אם אתם שואלים אותי. למה צריך לשלם כסף? אני עובד כל החיים שלי משלם מסים כדי שההליכים האלה יהיו בכסף? בשום פנים ואופן לא. הדרישה היא שבית המשפט לענייני משפחה יהיה חינם. חינם! אתם תשרתו אותי, אני לא צריך לשרת אתכם.

דבר שני, מדברים על חלוקת זמנים עם הילדים, זמני שהות. אנחנו במדינה דמוקרטית, אמור להיות שוויון בין נשים וגברים. כולם רוצים שוויון.

כמה זמן לוקח לחלק שבוע לשניים? אני אגיד לכם כמה זמן: שנתיים וזה עוד לא נגמר. אני אסביר לכם למה. יש פה איזה אבא שעשה הסכם והוא אושר בתוקף של פסק דין שברגע שהם ייפרדו, חלוקת זמני שהות יהיו שווים ומשמורת משותפת. יום אחד החליטה האמא לנסוע לירושלים, לקחה את הילד ובזה זה נגמר. פקידת הסעד קיבלה הוראה מבית המשפט לחלק את זמני השהות שווים. כמה זמן זה לקח? שנתיים. הם עד היום לא מחולקים. בהתחלה אמרו "בהדרגתיות", שהילד יתרגל לאבא. מעניין. הילד יכול להתרגל לגננת, הוא יכול להתרגל למטפלת, אבל  האבא, הוא צריך להתרגל דרך מרכז קשר, שעה פה, שעה שם ונראה את התגובות שלו.

מה שקורה כאן, במדינת ישראל, אני לא יודע אם זה רשעות, טמטום או אני לא יודע מה להסביר את זה, אבל יש פה חוסר ענווה. כשבאה פקידת סעד ונכנסת למשפחה וחושבת שהיא יותר טובה מההורים, והיא חושבת שהיא יכולה להגיד להם איך הם צריכים להתנהג, מתי להשכיב אותו לישון, מה הצעצועים שצריכים להיות לו בבית, וזה מוזר. אישה יכולה לקבל את הילד שלה, גם אם היא גרה בביוב, תסלחו לי על הביוב. אני ראיתי תוכנית בטלויזיה שאמא גרה עם שלוש ילדות קטנות, הם גרו באמת כשביוב מתרוצץ להם עד שהם קיבלו דירה של עמידר.

אבל כשאבא רוצה לקבל את הילדים שלו, באה אליו פקידת סעד הביתה, ובודקת לו כמה מטראז' יש, והאם יש חדר והאם יש מספיק צעצועים. אני לא יודע, אני גדלתי בבית שלא היה בו הרבה כסף. היינו חמישה ילדים ב- 48 מטר. מישהו יכול לתאר חמישה ילדים ב- 48 מטר. ככה אני גדלתי. ישנתי בסלון,  אבא שלי ואמא שלי בחדר. היה לנו חדר עם הבנות. גדלנו. היום לא. אתה רוצה להתגרש? אתה צריך חוגים. הילדים צריכים חוגים, אתה צריך להשתתף בחצי. בצהרון, מפה ולשם. מזונות הפכו להיות נטל בדרך כלל רק על אחד מההורים וזה בעצם כדי למנוע ממנו להיות הורה, לא בגלל צורך של הילד. ילד יכול לגדול גם בלי חוג. השאלה היא מה עדיף? חוג, או שלאבא יהיה גם אוכל. חוג. הגעתי למסקנה שחוג יותר עדיף.

אין ענווה לא של השופטים. אין ענווה של פקידות הסעד. ועכשיו אתה בא למשטרה. יש לי אבא שיש לו הסדרי ראיה כתובים על ידי השופט. הוא קונה כרטיס טיסה לאילת, קונה חדר לבית מלון וכל הדברים האלה, הוא בא לקבל את הילד שלו ביום שישי, שהוא צריך לקבל אותו והאישה לא רוצה לתת אותו. אז מה אתה עושה? הולך למשטרה. יש הפרת הוראה חוקית. הבעיה היא שבמשטרה הפרת הוראה חוקית עובד רק בכיוון אחד. זה רק שהאבא מפר. כשהאמא מפרה הוראה חוקית: "לך לבית המשפט". אבל יש לי כרטיסי טיסה היום, מה אני עושה, לא טס? "לא. לך לבית משפט".

ואז, יש הליך של שחיקה. בהליך של שחיקה מתמשך שאני לא יודע איך מדינה שמכבדת את עצמה כמעט בכל דבר. ביחסים של בן אדם לאדם אנחנו מפגרים בצורה בלתי רגילה. לא מכבדים את האוטונומיה של בני אדם, לא מכבדים שום דבר. פתאום המדינה היא תחליף להכל.

יש פה עוד איזה אבא שהעלילו עליו. הוא היה צריך לראות את הילדה שלו במרכז קשר, בסופו של דבר הילדה הוצאה בצו חירום, ואחרי שהוצאה בצו חירום, החליטו להעביר אותה לאומנה. למה? כי הוא צריך לעבוד ואין לו מספיק כסף. לאומנה יהיה להם מספיק כסף לתת להם 5,000 ש"ח אבל לאבא לא יתנו 2,000 כדי שהוא יוכל להיות אבא.

למדינה יש הרבה כסף לשלם למרכזי חירום, לפנימיות ולהכל, אבל לתת למשפחה שבדרך כלל הם משפחות שמסתכסכות על עניינים כספיים וכלכליים, הם אלה שמגיעים לבתי המשפט ומהם לוקחים את הילדים, וזה בעיקר סביב הנטל הכלכלי.

המדינה הזו חולה, והיא חולה באנשים שהם פשוט לא חושבים. אני לא צריך לכבד את מערכת המשפט. מערכת המשפט צריכה לכבד אותי. יש בחוק כבוד האדם וחירותו שמטיל חובה על כל רשויות המדינה לכבד אותי, אבל בית המשפט מבקש כבוד ופקידת הסעד מבקשת כבוד והשוטר מבקש כבוד.  ואוי ואבוי לך אם לא תתן להם כבוד.

בית המשפט במסורת, מהתחלה של הקמתו, קיבל את כבודו על בסיס פסיקותיו הכנות, הצודקות. ככה בית המשפט מקבל כבוד. לא בכוח דפנה ברק ארז. בזה שתחייבי אותי 15,000 ש"ח שאמרתי משהו על בית המשפט לא תקבלי יותר כבוד, להיפך. פשוט אמרת לי "אנחנו מדינה טוטליטרית ובית המשפט דורש את הכבוד שלו בכך שהוא מעניש אותך אם לא תתן לו. לא בגלל שאני כותב פסק דין צודק, אלא בגלל שאני מחייב את הציבור לכבד את בית המשפט". עם זה יש לי בעיה.

מערכת המשפט לא מתנהלת עם עקרונות ולוקחת אותם עד הסוף. אני אתן לכם דוגמא מאוד פשוטה. יש עיקרון שאומר, הילד הוא ישות משפטית עצמאית והוא יכול לתבוע בשם עצמו. כשהאישה תובעת מזונות, זה לא האישה בעצם תובעת, זה הוא תובע בשם עצמו. הוא תובע את האבא. כולם יודעים שאם יש לי זכות תביעה, אני יכול לוותר עליו. אם מישהו חייב לי כסף, אני לא חייב להשתמש בזכות. אני יכול להגיד שאני לא רוצה לתבוע.

באתי לבית המשפט ואמרתי דבר מאוד פשוט. יש עיקרון הישות המשפטית של הילד. הילד הוא בעל דין עצמאי והוא יכול להחליט, אז בוא ניכנס לנעליו של הילד, ואני שואל אתכם שאלה. כשאמא מרוויחה 20,000 ש"ח כל חודש כעובדת מדינה והאבא מרוויח 6,000 ש"ח והמשמורת משותפת. שניהם חצי-חצי. אז אני שואלת אתכם, אם אתם הייתם הילד והייתם צריכים להיות חצי בבית של אבא וחצי בבית של אמא, לאבא יש 6 ולאמא יש 20, האם הייתם תובעים מזונות? אני בתור ילד, הייתי אומר "מה פתאום".

יש לי זכות כנגד האבא, אני לא אתבע אותה. כשאני אצל האבא, אם הוא ישלם 4 יישאר לו 2, אני אהיה רעב. אז מה השופט אומר לי?: "מה אתה רוצה? אני בסך הכל שופט משפחה, רק מוניתי. יש הלכות". זאת אומרת שגם העקרונות שקיימים במשפט, לא משנה אם זה טובת הילד, כל הדברים האלה הם לא קונסטיננטים וכשמערכת משפט היא לא קונסטיננטית, כשמישהו אחד יכול לעמוד מול שופט אחר באותו יסוד עובדתי, אחד יעמוד מול שופט אחד והשני מול שופט אחר, הם יקבלו תוצאות שונות. מערכת המשפט לא יכולה לתפקד כך. מערכת משפט שיש עקרונות יסוד שלא ניתן לממש אותן היא לא מערכת משפט.

יש פסקי דין יפהפיים שכתבו ומעטרים פסקי בית המשפט העליון על הזכות של ההורה הטבעי שזו זכות יסוד ראשונה במעלה, אבל כשאתה בא לבית המשפט ואומר "זו זכות יסוד שלי", על סמך טענה הכי קטנה, לוקחים לך את הזכות, בלי ראשית ראיה, בלי שום דבר, בשם טובת הילד. אז בשם דברים חיוביים אפשר לייצר עוולות איומות ואנחנו נמצאים פה, ואני רוצה להודות לכל מי שהגיע. אנחנו שנלחמים בקו הראשון בבתי המשפט בשבילכם צריכים את התמיכה שלכם לנו בחזרה, כדי שיהיה לנו יותר כוח. העובדה שאין פה אלף איש מטרידה אותי, אבל כל אחד חשוב ואני מודה לכל אלה שהגיעו. אנחנו צריכים אתכם בכל כינוס, בכל אירוע, בכל מתי שיש. למה? כי ברגע שפוליטיקאי רואה שיש איזה שהוא מאבק חברתי ומגיעים מאה-מאתיים-שלוש מאות איש, כל אחד זה משפיע אחרת, ואדוני הפוליטיקאי יודע איך זה עובד. תראה לי את האנשים – אני אשמע אותך. אם לא תראה לי  את האנשים, אני לא אשמע אותך.