"לא מספיק שלקחו לי את הילד, עצרו אותי!" פקידות הסעד שחטפו לאמא נינט מואן את הילד התעללו וטרטרו אותה ללא כוונה להחזיר לה את בנה שנחטף לאימוץ

"לא מספיק שלקחו לי את הילד, עצרו אותי!" פקידות הסעד שחטפו לאמא נינט מואן את הילד התעללו וטרטרו אותה ללא כוונה להחזיר לה את בנה שנחטף לאימוץ
נינט מואן
Spread the love

סיפור חטיפת בנה של נינט מואן ע"י משרד הרווחה. נולדתי במרוקו. עליתי ארצה ב- 1959 עם סבתא שלי ז"ל, כי הוריי עלו לפנינו ולי היה מחלה באוזניים, אסור היה לי לעלות לאוניה.

עם הזמן שגדלתי, לא היה לי טוב, רציתי לברוח מהבית. ברחתי מהבית והגעתי לתל-אביב. בת"א אין לי כלום, אני יושבת בבית קפה, והכרתי בחור, שהיום הוא לא חי, ורצה אותי, והלכתי איתו. נכנסתי ממנו להיריון. אחרי חודשיים הודעתי לו שאני בהיריון, והוא לא רצה לדעת. נשארתי ככה כמו שאני. הכרתי חברה והיא לקחה אותי אליה. כשעמדתי ללדת החברה אמרה לי "אני אוהבת אותך. עשיתי בשבילך הרבה, אבל את לא יכולה לחזור אלי בחזרה הבייתה". כך שידעתי, שאני מבית החולים, כשאני אלך ללדת, אין לי מקום לאן לבוא. הלכתי ללדת, וילדתי בן שהוא פג. נשארתי איתו שבועיים, לא זזתי ממנו. ידעתי שמישהו זומם עליו, רוצים לקחת לי את הילד, שמרתי עליו. כשרציתי לצאת מהבית חולים [הקריה תל-אביב, כיום ליס], הלכתי למשרד למטה, במקום שנותנים את תעודות הלידה. לפני שרציתי לצאת, שאלתי "איפה תעודת הלידה?", אמרו לי "אין לנו לא תעודת לידה ולא תעודת זהות!".

נשארתי בשוק. אני לא יודעת מה לעשות, אני צריכה לצאת מבית החולים. לא הייתה לי ברירה. הלכתי, לקחתי את הבן שלי. היה לי תיק גדול, לקחתי שני בקבוקי חלב מזכוכית, והתחלתי לצעוד. אני צועדת לתחנה מרכזית הישנה, ובחוץ גשם מבול, עם ילד ביד, והתיק ביד. בקבוק ראשון נשבר לי עם החלב. נשאר לי רק בקבוק אחד. וואי איזה בכי. אני מגיעה לתחנה מרכזית עייפה. ישבתי באיזה פינה, הייתי חייבת לתת לתינוק לאכול. הוא התחיל לבכות. הערב התחיל לרדת, ואני מתחילה לדאוג מה עלי לעשות, ובוכה ודואגת, אבל יש אלוהים, ופתאום עבר ידיד שאני מכירה: "שלום נינט, מה איתך?", אמרתי לו "אין לי מקום לישון", הוא אמר לי "אל תדאגי, בואי, אני אקח אותך איתי הבייתה. אל תדאגי".

הוא לקח אותנו, הביא לי כסף והשאיר לי את המפתח לשבוע ימים. אחרי שבוע, דאגתי. מה אני אעשה? הוא לא יתן לנו לגור עוד. הלכתי עם התינוק שלי לכיכר מלכי ישראל, שם עליתי לקומה 12, למשרד הרווחה שקראו לזה עזרה סוציאלית.

הבן של נינט מואן. התמונה צולמה לפני 40 שנה
הבן של נינט מואן. התמונה צולמה לפני 40 שנה

הפנייה למשרד הרווחה

חשבתי שיעזרו לי, ויתנו לי עזרה לילד. נכנסתי, ביקשתי מהם "בבקשה תעזרו לי בדיור בשכירות". אמרו לי: "לא. אנחנו לא עוזרים, אבל כן אנחנו יכולים לעזור לך, אם תכניסי את הבן שלך למוסד ויצ"ו בירושלים". התחלתי להתחנן אליהם בוכה "אני לא רוצה שיפרידו אותי מהילד שלי". דאגתי לילד שלי יותר ממני, כי אני יכולה להסתדר, אבל הילד צריך מקום לישון. המשפחה שלי לא קיבלה אותי, אנשים פרימיטיביים. לא הייתה לי ברירה. הייתי חייבת לנסוע לויצ"ו. נכנסתי בכאב לשם. בכיתי, אבל עשיתי את החשבון. אני לא זזה משם, כי אני פחדתי שיקחו לי את הילד.

ויצ"ו ירושלים

קיבלו אותי, קיבלו את הילד שלי. נשארתי איתו עד 22:00 בלילה, נרדם. הלכתי על יד המוסד ויצ"ו, ישנתי על הספסל. ושם, כך זה היה כל יום, כל יום, כל יום. בבוקר הייתי מוציאה את הילד, לוקחת אותו איתי כל היום, ומחזירה אותו בלילה. ככה היה 4 שנים. לא עזבתי את הבן שלי לרגע.

יום אחד, אחרי 4 שנים אמרו לי "תשמעי, את חייבת להוציא את הבן שלך מפה. אם לא, אנחנו ניקח לך אותו". אמרתי להם: "אתם לא תיקחו לי אותו, אבל אני אוציא אותו. הוא כבר גדול, אני אוציא אותו". אמרתי להם, תנו לי שבועיים זמן, אני אחפש לי מקום.

נסעתי לתל אביב. הודעתי להם שאני יומיים לא אגיע. אני בחיים לא השארתי את הבן שלי לבד. למה לא לקחו לי את הילד לפני כן?! כל הזמן לא לקחו, כי אני שם. אני הייתי ישנה בחורף, באמבטיה במוסד. הם לא ראו אותי. היו מכבים את האור. הייתי מתקפלת ויושנת, כי אין לי מקום. היה קר, מה אני אעשה. בבוקר מהר, הייתי קמה, נכנסת כאילו לא קרה כלום.

אמרתי להם "יומיים אני לא אהיה", לא הייתי צריכה להגיד את זה בכלל "ואני אחזור". הלכתי, סידרתי מקום בתל-אביב. השגתי דירה עם 2 חדרים ושמחתי. חזרתי בחזרה ואמרתי "אני אקח את הבן שלי וזהו".

נינט מואן כיום
נינט מואן כיום

חטיפת הילד של נינט

אני באה למוסד נכנסת בשמחה, אני קוראת לבן שלי "בני, בני". הבן שלי לא שם. באה אלי המטפלת עם עיניים נפוחות ואמרה לי "נינט, את הבן שלך לקחו אתמול".

אני צורחת, צועקת, בוכה ומתעלפת. שופכים עלי מים, אני מתעוררת. אין. לא דובים ולא יער. אין עם מי לדבר. רצתי מהר, נסעתי לעיריית תל אביב, אותן שלושה נשים, אני לא מזכירה את השמות. היום האישה בת 90, השנייה 75 והשלישית 85. כולן זקנות. באתי אליהן ואני בוכה, אמרתי להן: "איפה הבן שלי? תביאו לי את הבן שלי!!!". הן מסתכלות עלי ולא עונות לי. "בבקשה, איפה הבן שלי?", באתי לאחת-אחת. הן לא עונות לי. מסתכלות עלי ולא עונות לי. דפקתי את היד שלי על השולחן ואמרתי להן: "אני רוצה לדעת איפה הבן שלי?". בינתיים שברתי את היד.

העו"סיות מזמינות משטרה

לחצו לי על איזה כפתור, עלו לי שני שוטרים. אלוהים! לא מספיק לקחו לי את הבן שלי, גם להעלות לי שני שוטרים? עצרו אותי. למי אלך? אני, אין לי כלום. אין לי משפחה, הייתי לבד, לבד. למי אני אלך, ועם מי אני אדבר? איזה כוח יש להם. באתי בחזרה אליהם, עליתי עוד הפעם לשם. אמרתי להם "אתם תתנו לי את הבן שלי מהר, אני מתגעגעת לבן שלי".

אמרו לי: "בסדר, אנחנו ניתן לך את הבן שלך, אבל תעשי מה שאנחנו אומרים לך". אמרתי, בסדר.

"טרטרו אותי אך שהם רוצים"

אני מאמינה להם שהם יביאו לי את הבן. אמרו לי "את צריכה לבוא איתנו לבית החולים איכילוב ושם את צריכה לשכב שלושה ימים".

אמרתי "אבל אני אישה בריאה. איך אני אשכב שלושה ימים?", "ככה אנחנו רוצים, ואחרי זה תקבלי את הבן שלך". אמרתי בסדר, שלושה ימים יעברו גם. הלכתי לבית החולים עם העו"סית, היא הכניסה אותי לבית החולים איכילוב. אני לא מבינה, מכניסים בן אדם לבית החולים כשהוא לא חולה. אני לא מבינה. עד היום, 40 שנה עברו ואני לא מבינה. אני מתעצבנת. ואז, אני יושבת בצד והיא [העו"סית] מדברת עם הרופא. שלושה ימים עברו, נתנו לי מיטה, נתנו לי לאכול. אפילו כדור אחד לא קיבלתי, אז מה אני עושה שם?! יצאתי מהבית חולים אחרי שלושה ימים, ואני באה אליה.

אני קודם כל לא מוצאת אף אחד. אף אחת לא באה לקראתי כשיצאתי מבית החולים. אני באה לאחת העו"סיות במשרד, ואני אומרת לה "את אמרת שלושה ימים ואת תחזירי לי את הבן שלי. אז איפה הבן שלי?", היא אומרת לי "תשמעי, אנחנו דיברנו ושוחחנו ואת צריכה לבוא איתנו לפסיכולוג". מה, עשו אותי משוגעת גם? אני לא. הלכתי איתם. לא יכולתי לבכות. לא היה לי כוח יותר. הלכתי איתם לפסיכולוג. הפסיכולוג אמר "על מה את באה? אין על מה". העו"סית באה דיברה איתו, לא יודעת מה דיברו. הוא בדק אותי, דיבר איתי הבין מה הסיפור, אפילו לא עשר דקות והלכתי.

אחרי זה היא אמרה לי "תלכי הבייתה תבואי עוד שבוע".

הגעתי אחרי שבוע. אז היא אומרת לי "תשמעי, אנחנו רוצים שתתחתני". עם מי אני אתחתן? אבל מה אני אעשה, אני אין לי ברירה. הייתי חייבת למצוא מישהו שיתחתן איתי להחזיר את הבן שלי. הלכתי לידיד שלי, נפלתי עליו, אמרתי לו, אתה מכיר את כל הסיפור שלי עם הילד. תתחתן איתי ונראה מה יהיה. אמר לי, זה בסדר, אני אתחתן איתך. נסענו לרבנות, סידרנו הכל, התחתנו.

הגעתי אליה שבוע אחרי זה, והיא אמרה לי: "תלכי הבייתה, אנחנו נבוא אלייך לבדוק את הבית". היא באה, בדקה את הבית, כתבה את מה שכתבה, אני חוזרת אליה כעבור שבוע. היא אומרת "אנחנו חושבים שהבית קטן". שני חדרים זה קטן? אז היא אומרת לי "כן". אז מה עלי לעשות? היא אמרה לי "את צריכה להיות אצל חמתך אם את רוצה את הבן שלך".

הלכתי לחמתי, שאלתי אותה את רוצה שנבוא לגור אצלך אני והבן שלי, והיא יודעת את הסיפור, אמרה לי, בסדר, תבואו, למה לא, ואמרה לרווחה, כן. היא אמרה להם כן. באתי ואמרתי להם זה בסדר. אמרו לי "את יודעת מה? עוד שבוע תחזרי, אנחנו ניתן לך תשובה". אמרו לי אחרי שבוע תשאלי את דודה שלך, אם היא רוצה לקבל אותך.

אלוהים ישמור מה עשו לי. כדור. טרטרו אותי איך שהם רוצים. הלכתי לדודה שלי, שאלתי אותה, את רוצה לקחת אותי אצלך עם הילד, והיא אמרה "מה, אני לא אקח אותך? באמת. כן!". הלכה אליהם ואמרה "כן, אני אקח אותה ואטפל בה ובבן שלה".

אמרו לי "תלכי הבייתה", אחרי שבאתי אליהם והם ראו שהכל בסדר, אמרו לי "אנחנו ניתן לך תשובה".

באתי הבייתה, אני מחכה לתשובה, מחכה ומחכה, אמרו לי "תחכי למכתב, צריך להגיע בדואר".

שפטו אותי בלי שאהיה בבית המשפט

אני מחכה למכתב בדואר ופתאום אני מקבלת מכתב מבית משפט. אלוהים, שפטו אותי בלי שאהיה שם. אני באה לבית המשפט. לא הבנתי בכלל למה. הגיע שופט מבוגר ואמר לי "נינט פרץ", הייתי פרץ אז "בני פרץ יימסר לאימוץ על סעיף כך וכך".

להם היה עורך דין, להם היה שופט משלהם, להם הייתה משטרה משלהם. אני האזרח הקטן, כלום. אני לא בן אדם.

אני התעלפתי, קמתי, ראיתי את עצמי לבד. הלכתי לבית שהשכרתי לי ולבן שלי, הסתגרתי שם. עמדתי לתלות את עצמי, להתאבד. שלושה ימים לא פתחתי דלת לאף אחד. אם לא מספיק, הביאו לי גם משטרה. המשטרה ליד הבית כי הרווחה הביאו אותם, כי הם פחדו. אם הם פחדו אז למה עשו לי את זה?

שלושה ימים אני בלי אוכל ובלי שתייה. אני רק חושבת מה יהיה, מה יהיה, מה יהיה. איבדתי את הבן שלי. פרצו לי את הדלת אנשים ואמרו לי, תשמעי, אנחנו נעזור לך. הגיעה אחת שקראו לה אהובה עוזרי, והיא אמרה לי "אני אביא לך טלוויזיה ואני אעזור לך". היא אמרה לי, אל תעשי שום דבר לעצמך. יהיה בסדר. היא הביאה טלוויזיה, שלושה ימים אני מתפללת, אני מדברת, מספרת את הסיפור שלי. לקחו לי ילד גדול בגיל 4. לא תינוק. ילד שהיה איתי, ילד שקורא לי "אמא". מנעו ממני להיות אמא, בשביל לתת לאישה אחרת. מה, אני לא בן אדם? עד היום אני סובלת. 40 שנה. אני ברחתי מהארץ. אני לבד לא רציתי עוד ילדים. בעלי המסכן, הוא הסכים לקבל אותי איך שאני. בלי ילדים, בלי כלום, רק שיהיה לי טוב.

הגיעה הטלוויזיה, צילמה, עשתה הכל. מחכים שהכתבה תצא לאור. כלום. לא סרט ולא כלום. 

הלכתי לידיעות אחרונות, למעריב, היה אז העולם הזה, והלכתי להמון עיתונאים, כולם לא רוצים. נתנו לי גב. שומעים "רווחה", בורחים כולם. השאירו אותי לבד ואני כל הזמן נלחמת. לא שותקת. אני בוכה יום ולילה.

עד היום אני בוכה יום ולילה. כל הזמן רע לי. אני לא נושמת. יש לי בעל, יש לי בית טוב, אבל אני לא מאושרת. אני רוצה לראות את הבן שלי. תעזרו לי.

אני לא רציתי לתלות את עצמי. אני אמרתי, אני אלך ואני אחפש אותו, בכל חור. איפה שלא יהיה בארץ. הלכתי לכל גן בארץ. בכל הארץ, הוא לא היה. לא נמצא הילד. גם כשהוא גדל, הייתי הולכת כיתה, כיתה, כיתה, בכל הארץ. מחפשת אותו. בסוף נשברתי. עשר שנים אני מחפשת את הבן שלי, הוא לא נמצא בארץ בכלל. העלימו לי את הילד. לא ידעתי מה לעשות, עד שהכרתי את בעלי והוא אמר לי, בואי איתי לנורבגיה. יהיה לך טוב, אני אעזור לך.

אני יכולתי לגדל את הבן שלי ולהיות איתו, ולהיות משפחה יפה. הייתי מעדיפה לקבץ נדבות, ולא ללכת לרווחה לבקש עזרה.

מה ביקשתי סך הכל? שישכירו לי בית. היום נשארתי בלי הבן ובלי המשפחה. לא הייתי באף יום הולדת שלו, לא בר-מצווה, לא כשהוא היה חייל, לא זכיתי גם לחתונה שלו. לא זכיתי להיות סבתא.

עד היום אני בוכה ואני רוצה לראות את הבן שלי. אני מתחננת בבקשה.

אם אתה שומע אותי בני, תבוא אלי. אני לא רוצה למות מצער.

ג'וליה טל

ג'וליה טל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.