הדילמה בכפיית טיפול כימותרפי לקטין בן 16 בביה"ח רמב"ם. עו"ד אפרים דמרי: הנער איבד אמונו ברופאים
ערב חדש, ערוץ 1
26/7/15
הוא נער בן 16 ממשפחה חרדית, הוא לקה בלוקמיה, הוא צריך טיפול כימותרפי, הוא לא רוצה לקבל את הטיפול הזה ונראה שגם הוריו מגבים אותו, אבל המדינה וחוק השלטון בבית החולים רמב"ם בחיפה, חושבים שאפשר להציל אותו והדילמה קשה מנשוא. באולפננו כאן בתל אביב, עורך הדין אפרים דמרי שהוא פרקליט המשפחה ובאולפננו בירושלים הפרופ' אבינועם רכס שעומד בראש בית הדין לאתיקה של ההסתדרות הרפואית.
— אני רוצה לשאול אותך, הוא לא רוצה לקבל כי זה כואב לו, נכון?
עו"ד דמרי: נכון. אני רק אתן לך ממש משפט מקדים, מדובר בנער שטופל כבר בעבר בטיפול הזה, ובמסגרת הטיפול האחרון הוא קיבל כנראה מנה כפולה ומכופלת של החומר הזה והוא איבד את הכרתו, הוא אושפז במצב מאוד קשה במחלקה לטיפול נמרץ.
— אז יכול להיות שהייתה טעות של הרופאים, אבל הרופאים בסופו של דבר רוצים להציל את חייו וכל הרבנים שאומרים לו 'אל תיקח את זה' מסכנים את חייו יותר.
עו"ד דמרי: אני אתקן אותך. אף רב לא אמר לו 'אל תיקח את זה', אלא החוות דעת הרפואיות נוגדות את חוות הדעת של רשויות הרווחה שהביאו לבית המשפט, אבל בסופו של דבר בית המשפט הכריע, והחליט לקבל את אותה חוות הדעת של מה שהביאו רשויות הרווחה. זאת אומרת, אין כאן מתמטיקה או מדע מדוייק לגבי הטיפול עצמו. נכון לעכשיו, לילד כואב, לילד קשה.
— זאת אומרת אתה אומר שיש רופאים שאומרים הניחו לו, תנו לו לקמול ללא טיפול.
עו"ד דמרי: כן. יש רופאים שחתמו על זה. חוות הדעת הוצגה בפני בית המשפט לפני שנה וחצי. נכון להרגע, ההורים מקבלים את גזירת הכתוב והם באים ואומרים "או קיי בית משפט החליט לטפל בו, אנחנו מוכנים לטפל בו".
— מתי בית משפט החליט?
עו"ד דמרי: בית המשפט החליט לפני שנה וחצי.
— אבל הילד ברח עכשיו. לאחרונה, והחזירו אותו בעצם אזוק על ידי המשטרה גם כן על פי צו של בית המשפט.
עו"ד דמרי: הילד ברח לאחרונה בעקבות הרגשתו שלו, תחושותיו שלו. הוריו לא מתנגדים לטיפול, אלא הם מגבים אותו כבנם. מדובר בנער בגיל 16 שגם יש לו איזה שהיא אמירה , גם בבית המשפט וגם בבית החולים. הוא בא ואומר: "רבותיי, תקשיבו גם לי. אני זה שסובל, אני זה שעובר את כל הכאב הזה. אני. אני קצתי בכל הסבל הזה, לא רוצה יותר לסבול".
— הוא מוכן לקחת את הסיכון של אובדן החיים?
עו"ד דמרי: הוא מוכן לקחת את הסיכון של אובדן החיים ושוב פעם, הוא מאמין שבזכות השמחה שלו, זכות התפילות שלו, הוא יתרפא.
— פרופ' רכס, בעצם למה לא לקבל את עמדתו? נניח שהוא קטין אבל אם הוריו נותנים לו גיבוי אז זה כבר נהיה בעמדה של האפוטרופוסים שלו, אז בעצם למה לא לכבד את רצונו?
פרופ' רכס: קודם כל ההורים שלו כפי שהבנתי, הם לא האפוטרופוסים שלו, מי שמנהל את העניינים בשמו ועבורו זה רשויות הרווחה.יש כמה דברים שצריך לעשות ביניהם סדר לפני שמדברים על היחסים בין הרופא למטופל. הדבר הראשון שיש לי והטענה הראשונה שיש לי ואני יודע את זה בוודאות, זה מפי החברים שלי ברמב"ם, יש רב שיעץ למשפחה, זו משפחה חרדית חוזרת בתשובה, שיעץ למשפחה שלא לקבל את הטיפול יהיה לו טוב בלעדיו.
— או קיי את הנושא הזה אנחנו העלינו עם עורך דין דמרי, הוא מכחיש. אתה אומר כך, אנחנו לא נפתור את זה.
פרופ' רכס: אנחנו צריכים לשים את הדבר הזה על השולחן.
— שמנו.
פרופ' רכס: דבר השני, אני חושב שזה חמור מאוד ששופט בבית הדין לענייני משפחה מקבל החלטה להביא את הילד לטיפול בכפייה בבית החולים מבלי שהוא שומע את הרופאים. אין דבר כזה שרופאים יטפלו בילד תחת צו בכפייה של בית המשפט.
— רגע, איזה רופאים הוא היה צריך לשמוע, את הרופאים שאומרים "יש לטפל", או את הרופאים שאומרים "שחררו אותו מהטיפול".
פרופ' רכס: אני מנסה להבהיר קודם את העמדה של הרופאים שאומרים שיש לטפל, ואני אגיד גם למה.
— אבל השופטת קיבלה את עמדתם מבלי לשמוע את עמדתם. אז זה בסדר מבחינתם.
פרופ' רכס: כן, אבל זה לא הולך. זו מילה ריקה. זה ששופטת כותבת הביאו את הילד בכפייה, זה לא אומר כלום, מפני שהוא צריך לבוא עכשיו למסכת של טיפולים קשה ביותר. אני רוצה להסביר דבר נוסף, אם הוא היה מקבל את עמדת הרופאים לפני שנתיים והיה הולך כל הדרך איתם, הסיכויים שלו להחלמה ולהחלמה מלאה היו גבוהים מאוד, כל יום של דיונים שכאלה, מפחיתים את הסיכויים שלו להישאר בחיים. עכשיו, הוא באמת צריך לעבור טיפולים קשים מאוד.
— בוא נדבר על המצב עכשיו, מה צריך לעשות עכשיו, האם לחייב אותו לעבור את הטיפולים האלה?
פרופ' רכס: אי אפשר לחייב אותו. טכנית אי אפשר לחייב אותו וגם אידיאולוגית אי אפשר לחייב אותו.
— טכנית, אפשר.
— פרופ' רכס: לא. אי אפשר. מפני שאין דבר כזה. זו מילה ריקה. אני רוצה שתבין את זה יחד עם כל הצופים. הילד הזה, הנער הזה, שאני לא מכיר אותו, צריך לעבור עכשיו סידרה של טיפולים שיימשכו שנתיים. טיפולים כימותרפיים קשים ביותר. הוא צריך לבוא מידי יום לבית החולים לקבל זריקות, הוא צריך לשתף פעולה. אתה לא יכול לאזוק אותו למיטה למשך שנתיים ולטפל בו נגד רצונו. אין חיה כזו!
— לכן, מה אתה מציע לעשות?
פרופ' רכס: אני חושב שצריך לדבר עם הנער. אי אפשר לטפל בו בכפייה אם הוא ירצה למות, אם הוא לא ישתף פעולה. אם ההורים שלו יגבו אותו, הוא ימות. הוא ימות בלית ברירה. אני דיברתי עם החברים שלי ברמב"ם לפני התוכנית הזו, הם נשמעו מיואשים. הם מלאי חמלה לנער. אני חושב שצריך להילחם על החיים שלו מפני שיש סיכוי ריאלי להציל אותם.
— אבל אתה אומר להילחם על החיים שלו בתנאי שהוא יסכים. אין חובה עלינו להציל חיים בכל מחיר בלי לשאול את האיש אם הוא רוצה שיצילו אותו או לא. אם אדם ניסה להתאבד ואנחנו תופסים אותו והוא עדיין חי, אנחנו נשאל אותו אם הוא רוצה שיימשך התהליך או שמיד ננשים אותו? בוודאי שמיד ננשים אותו למרות שהוא ניסה להתאבד.
פרופ' רכס: התשובה, אדם רשאי במדינת ישראל להתאבד, אסור לעזור לו. גם במעשה וגם במחדל. הנקודה היא אחרת, אם הילד יחליט שלא להסכים לטיפול הרופאים לא יוכלו לכאורה למלא את הצו של בית המשפט שמחייב לטפל בו בכפייה, הוא ימות. הרופאים ברמב"ם לא רוצים שזה יקרה. אני חושב שהסיכוי הריאלי שלו להישאר בחיים הוא כזה ששווה מלחמה. אם הוא יוותר על הזכות שלו לחיות אם ההורים שלו יגבו אותו אנחנו נרים ידיים. לא נוכל לטפל בו, לא נוכל לאזוק אותו ולטפל בו נגד רצונו. אין חיה כזו.
— היום הוא קיבל את הזריקה, לא?
עו"ד אפרים דמרי: היום הוא לא קיבל את הזריקה. אני רוצה לתקן את דבריו של פרופ' רכס, האם גם חבריו בבית חולים רמב"ם סיפרו לו, שכשהילד לא רצה לקבל זריקה, הם איימו עליו שהם יביאו שוטר ויכבלו אותו למיטה עם אזיקים? האם גם את זה הם סיפרו לו? האם הם סיפרו לו שכשהילד בכה "איי כואב לי", אמרו לו "אין דבר כזה כואב".
— שמע, הם רוצים להציל את חייו אז בין השאר הם מפעילים לחץ כבד. בוא אני אגיד לך מה בית החולים רמב"ם אומר. מדובר בנער חולה במחלה אונקולוגית בטיפול בתנאי שהמשפחה תשתף פעולה ותביא את הקטין לטיפולים. מכיוון שהורי הנער וגם הנער לא שיתפו פעולה עם הרופאים ונשמעו לעצתם הבלתי מקצועית של גורמים אחרים, התערבו רשויות הרווחה ובצו בית המשפט חוייבה המשפחה להביאו לטיפול. אנו מצרים על העובדה שבסיפור העצוב הזה מפנים אצבע מאשימה כלפי רמב"ם. צוותי רמב"ם מטפלים בנער כבר יותר משנה תוך השקעת זמן ואנרגיה בלתי נדלית על מנת להציל את חייו כולל פניות חוזרות לרשויות הרווחה ובית המשפט וכולי וכולי. יחד עם זאת בית החולים אינו בית מעצר, האחריות על השהייה של בית החולים לקבל טיפול היא של הוריו, ואין לנו אפשרות למנוע בכוח את יציאתו של נער בין 16.
עו"ד דמרי: עם כל הכבוד לתגובה של בית החולים, לדבריו של הנער הוא אומר: "אני רוצה שיטפלו בי באהבה ולא בכפייה". אם בית החולים היה מטפל בו באהבה, מחבק אותו ומסביר לו שגם אם זה כואב הם איתו ותומכים בו, ולא מאיים עליו שיאזקו אותו.
— מה אתה אומר פרופ' רכס?
פרופ' דמרי: אני חושב שאם הייתה באמת התבטאות כל כך בוטה של מי מהרופאים אני מבקש סליחה בשם בית החולים ובשם הצוות הרפואי, ואני מסכים עם עו"ד דמרי, הגישה צריכה להיות זו של חמלה. זו של חיבוק זו של אמפטיה.
