הצצה למרכז חטיפות הילדים בפרדס חנה נווה מיכאל – "גם אושוויץ היה כפר פסטורלי" רשת אמונה בניהול החרמן הסוטה דוד פרידמן

Spread the love

נווה מיכאל. פרדס חנה. מרכז חירום. לילה. חשוך. הן מגיעות לשם באמצע הלילה בוכייות, גלמודות, בלווית משטרה ועובדות סוציאליות רעות, אכזריות נוטפות הורמונים של שיגעון גדלות ושינאת אדם. שעה קודם לכן הילדות היו בבית עם הורים. העו"סיות והמשטרה חטפו אותן מזרועות האמא בלי הזדמנות לומר שלום. הם גם לא יראו את האימא יותר כמה חודשים טובים, אם בכלל. העלו אותם בניידת והביאו אותם לפרדס חנה. יותר הם לא יראו את ההורים שלהם בסביבה טבעית עד גיל 18. זה כרטיס בכיוון אחד, הישר אל גיא צלמוות. עולם הפנימיות. עולם ההפקרות המינית. עולם ההתעללויות, הסמים, והמאבק התמידי על הספייס האישי. המדריכים ילמדו אותם לשנוא את המשפחה שלהם, ולהעריץ ולסגוד את הסגל שיטפל בהם, ואת המנהל דוד פרידמן. רובם אתיופים. צבע הילדים ברובו שחור. כולם ממשפחות דתיות. הלילה רק מתחיל ואיתו זעקות השבר של הילדות שהוצאו מהבית בצוו חירום של פקידת סעד לחוק הנוער.

אם את אימא דתייה, או אתיופית, וחטפו את הילדים שלך… סביר להניח שהילדים האלה יגיעו לפה, למרכז החירום בנווה מיכאל, ושמכאן יפזרו אותם לפנימיות, אומנה ואפילו אימוץ. זהו נווה מיכאל, מחנה הריכוז של ילדי המיגזר הדתי. מכאן מפזרים ילדים. מהרגע שהגעת, אתה לא ילד של אמא ואבא יותר. אתה ילד פנימיות. אתה נדרש לשכוח מהאמא, האבא האחים והאחיות. הזדהות עם המשפחה ממנה נחטפת, מהווה סיכון וקריאת תגר על הפנימייה. זה יוביל לעונשים, חדרי בידוד, הצינוק המרופד, ומשם למוסדות לעברייניות צעירות.

בעלוני הפרסומת ל"נווה מיכאל" תקראו שמדובר בכפר ילדים פסטורלי. אבל גם אושוויץ הוא כפר פסטורלי בלב יער רווי עצי אורן, ובחורף ירד שם שלב לבן וצחור. אז מה? מה מסתתר מאחורי כל הפסטורליה הזו? את הצעקות של הילדות, התמונות לא מראות. הנערה שכואב לה הלב, והיא צריכה ללמוד להפנים רגשות, ולשכוח מאימא ואבא, לא תזיל דמעות מול המצלמות. כי בנווה מיכאל תמיד מזכירים להם את 2 התחנות הבאות למי שלא מתנהגת בסדר: חדרי הבידוד, ומשם "מסילה" מעון לנערות עברייניות. תחת האיום הזה, שאם לא תתנהגו יפה, נשלח אותכם לחדרי הבידוד ולמעונות לעברייניות חיים כ 250 -300 בני נוער מהמגזר הדתי, כאשר הניהול של אגף הבנות מסור לרשת אמונה, בניהולה של ליאורה מינקה, פמינאצית פעילה בשדולת הנשים. אף אחד לא יודע כמה כסף מגלגלת התעשייה של סחר הילדים בנווה מיכאל. הכול סודי. אבל זהו עסק מניב מאוד. אפילו כוח האדם הוא בחינם. המדינה מספקת בנות שירות לאומי על חשבונה.

בדיוק לפני שנה, בפברואר 2014 השקיעו פה בנווה מיכאל 4 מיליון ש"ח, לשפץ ולהרחיב כדי לקלוט עוד ועוד ילדים. כשבונים ומרחיבים את המקומות האלה צריך גם לדאוג לאספקה טרייה של ילדים, כי אי אפשר להשאיר את המבנים האלה ריקים. פקידות הסעד עמלות לחפש עוד ועוד ילדים לחטיפה. אחת מפקידות הסעד הזוועתיות שמספקת לשם פרנסה יעל בן דוד חלימי, יודעת היטב מה נדרש. מי שהשקיעה את 4 מיליוני השקלים הללו היא הקרן לידידות של יעל אקשטיין, ונאמר ש"הבניין ששופץ בהשקעה של כ-4 מיליון שקלים מאפשר קליטת ילדים נוספים בכפר בשני משפחתונים חדשים בהם יזכו לגדול באווירה משפחתית ובתנאים נוחים. כל משפחתון בכפר הילדים כולל דירה בה מתגוררים 12 ילדים עם זוג הורים מאמצים ומבלים יחד במסגרת המדמה משפחה רגילה. באירוע חנוכת הבית השתתפו הרב יחיאל אקשטיין נשיא הקרן לידידות, יעל אקשטיין סגנית נשיא הקרן לידידות, ליאורה מינקה יו"ר אמונה, דוד פרידמן מנהל "נווה מיכאל" וח"כ אורלי לוי אבקסיס. נשיא הקרן לידידות, הרב יחיאל אקשטיין אמר באירוע:" אני גאה לחנוך היום את המבנה שמאפשר לעשרות ילדים לגדול במשפחתונים איכותיים באווירה ביתית ותחושה שיש להן משפחה אמתית חמה ואוהבת. במשך השנים האחרונות הקרן פועלת לשדרוג פיסי משמעותי של פנימיות וכפרי נוער כדי שילדים שהוצאו מבתיהם בנסיבות לא פשוטות יזכו לגדול בסביבה אופטימלית. אנו שמחים להיות חלק מהמקום הזה ומחייהם של הילדים הגדלים כאן. הפרצופים המחייכים אותם אנו רואים היום הם ההגשמה של חזון הקרן ותורמיה הרבים".

אדיס אבבה בפרדס חנה

אז זהו שהילדים לא ממש מחייכים ולא ממש שמחים. תלשו אותם מהבית, ותלשו אותם באופן ברוטלי, ומי שתבכה, תיענש. בדרך כלל הילדים נתלשים מאמא שהציקו לה העו"ס לפחות שנה, התישו אותה, מירמרו את חייה, רוששו אותה, ואז לקחו לה את הילדים. לאותה אימא לא רצו לתת שקל אחד כדי לשקם את חייה, אבל מיליוני שקלים לשפץ מבנים, לזה אין בעיה. בל נשכח שכל ילדה פה עולה למדינה 17,000 ש"ח. על כל טיפול שהילדה מקבלת הפנימייה גובה מאות שקלים לשעה, לכן מפציצים את הנערות האלה בשעות טיפול, וגם דוחפים להם סמים פסיכיאטרים שלא יתקוממו, ושלא ירגישו את הכאב בלב. על כל הסעה של הילד לבית המשפט שם האימא תנסה לשחרר את הילדים שלה, הפנימייה גובה 1,000 ש"ח כל כיוון. בכסף הזה יכלו לשכן את הילדים האלה בבית מלון הילטון. אבל הילדים צריכים להצטופף בחדרי מטר על מטר, שתיים בחדר על מיטות עץ, כדי שבכל רגע נתון תהיה מי שתלשין אחת על השנייה. די לספור את כמות הילדים האתיופיים בתמונות. אנחנו ספרנו, מתוך 12 בנות בתמונה אחת 8 הן שחורות עור. כן, אתיופיה הקטנה בפרדס חנה מלבלבת לה בפסטורליות….

המגלומניה של דוד פרידמן נערות בסיכון נאלצות לסגוד לו

הקטינות הללו נאלצות לסגוד למנהל שלהם, דוד פרידמן. שוטטנו ביוטיוב וראינו תמונות של ילדים שנאלצים לשיר לדוד פרידשמן שירי תודה, לסגוד לו, ולומר למצלמה שהן מתחננים מהאל שישמור על המנהל שלהם דוד פרידמן, ושהאל יברך אותו. פולחן אישיות כזה לחרמן דתי שכמוהו מזמן לא ראינו. התמונה לקוחה מאחד מסרטי ההערצה והסגידה למנהל, דוד פרידמן.

בתמונה ילדה שנאלצה להצטלם מחזיקה כרזת סגידה למנהל הפנימייה בנווה מיכאל:

ועוד ילדים שנאלצו לשיר שירי הלל למנהל שלהם, ולהודות לו שבזכות חסדיו ועצם קיומו, החיים שלהם תלויים בו, בשלומו ובבריאותו:

העלוקות העו"סיות נועצות טלפיים בילדי נווה מיכאל: עו"ס שירה גרינבוים, עו"ס דנית לודויג, עו"ס נירית לוי ורויטל בהט

זוהי פנימייה שבה מעודדים את הילדים להלשין, כחלק מהמשטר של החינוך מחדש. כל ילד או ילדה צריכים לשבת שעות על גבי שעות מול עו"סים ומדריכים, שמלמדים אותם כמה רע היה בבית, כמה אימא הייתה רעה, כמה אימא הזניחה אותם, ושעליהם לומר כל בוקר תודה לאלוהים ששלף אותם מבית ההורים, ושם אותם בפנימיית הדמעות, נווה מיכאל. נציין רק כמה שמות של הנבלות: עו"ס שירה גרינבוים, עו"ס דנית לודויג, עו"ס נירית לוי ורויטל בהט. הבנות פשוט שונאות את הנשים הללו, שונאות את העו"סיות האלו, אבל שום דבר לא עוזר. הנבלות העו"סיות משגרות מכתבי רעל לשופט הנוער, והן יכולות במכתב אחד לנעול את כל מי שיתנגד לזונות הרווחה האלה עד גיל 18. אבל שום דבר מזה לא דולף החוצה. החוצה דולפת רק הפרופוגנדה. לדוגמא: יו"ר אמונה ליאורה מינקה מספרת על נווה מיכאל:" אנו, כולנו, שליחים נאמנים של המון חלומות קטנים, צנועים, פשוטים ותמימים, לפעמים כביכול מובנים מאליהם, שמתגשמים כאן, ובמוסדות אחרים של "אמונה", בין היתר בזכותם של אנשים טובים, שליחי מצווה וחסד. כולנו, גם עם הקרן לידידות, פועלים יחד להגשמת החלומות למען הילדים".

שקרים על גבי שקרים. מפעילי מרכז החירום הם אלה שמחליטים מה יהיו החלומות של הילדים. הם אלה שמחליטים את מי יפגשו הילדים האלה. הילדים האלה מחוייבים להתקשר רגשית עם כל מיני משפחות מארחות, וכל מיני "הורי משפחתונים" שאליהם הם נדרשים להתקשר אמוציונלית, ולשכוח לחלוטין מאיפה הגיעו, איפה נולדו, מי גידל אותם עד כה, ומי הם ההורים שמהם נחטפו.

נווה מיכאל מספק תעסוקה לצבא שלם של עו"סים ומדריכים, כולם אוכלי חינם שמתנפלים על הילדים הללו ומציקים להם: "בכפר צוות נרחב של עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, מורים ומדריכים, המעניקים לילדים אלו מרחב מוגן ואוירה ביתית, טיפולים נפשיים, לימודים, תרפיות, חוגים, ארוחות מזינות ועוד. הגישה הטיפולית של "נוה מיכאל" שמה דגש על מיצוי הפוטנציאל הטמון בילד והענקת העורף לו הוא זקוק והאמון ביכולותיו לצמיחה". מילים יפות, אבל מציאות עגומה. מציאות של שיברון לב, אינדוקטרינציה, ניתוק רגשי ודרישות מגוכחות מהילדים להתחבר לאנשים זרים ולקרוא להם אימא ואבא.

בתמונה ילדות מרכז חירום מנווה מיכאל שנאלצות לחייך למצלמה לצורך סרטוני פרסומת לנדבנים יהודיים בחו"ל, על מנת לפתוח רחמים ולאסוף כסף, כסף ועוד כסף.

אז מה באמת קורה שם בפנימייה הזו? תחקיר "ישראל היום" – פגיעות פנימיות (להורדת קובץ PDF) נגע בסוגייה הכואבת. הילדים הללו נמצאים תחת השגחת צוות בשכר זעום, או בנות שירות לאומי, שהמדינה משלמת להן 3,000 ש"ח בחודש, כדי "שיעזרו" לעלוקות העו"סיות והפסיכולוגים. סיפורי הזוועות על הפנימיות הללו מצטברים. "מעשי ההטרדה מוכחשים ומוסתרים, ולילדים אין הגנה בסיסית" • מה קורה בפנימיות לילדים בסיכון? • תחקיר , ישראל היום ,נעמה לנסקי , מיכל יעקב יצחקי , אפריל 2014. כך הן כותבות: "הבטן של לילי החלה לכאוב מרב חשש כשמנהל הפנימייה קרא לה להגיע בבהילות אל לשכתו, ושם מיהר להציע לה קפה, עוגות ומים קרים. ככל שיצא מגדרו לְרצות ולהרגיע אותה, כך גברה תחושתה שמשהו רע קרה לאחד מילדיה השוהים בפנימייה. היא היתה בטוחה שמדובר בבנה הגדול, כי הוא שובב ותמיד עושה בעיות. אבל אז מנהל הפנימייה תפס את הראש, אמר ששלושים שנה לא קרה לו דבר כזה, ומילמל כמה פסוקים מהתורה. מדובר בבתה של לילי, בת השבע. היא נפגעה מינית על ידי כמה נערים גדולים ממנה. זה קרה שישה ימים קודם לכן, ואין לו ממש פרטים, למנהל, כי אסור לו לשאול ולתחקר יותר מדי. המשטרה תבדוק.

"שאלתי, מה זה נפגעה מינית? מה בדיוק קרה? איך זה קרה בלי שאף אחד עצר את זה? ומה עושים עם זה עכשיו? משאירים אותה עם התוקפים שלה?" מספרת לילי על מה שהתרחש בדיוק לפני חודש, "והוא אמר לי שהוא לא בטוח, שהילדה שלי בדרך למסור עדות. דרשתי שייתנו לי לראות אותה מייד, והם לקחו אותי אליה. "הדבר הראשון שהילדה אמרה לי זה 'אמא, אני לא אשמה'. חיבקתי אותה ואמרתי לה: 'ברור שאת לא אשמה. את הנשמה של אמא. לכי תספרי כל מה שקרה. את גיבורה, ואמא שומרת עלייך. זאת לא אשמתך, כפרה עלייך. את תינוקת'". לילי התבקשה לעזוב את בתה, וברגליים כושלות שבה אל דירתה הקטנה בירושלים. "ראיתי מסך שחור מול העיניים, פחדתי שאתמוטט", היא מספרת. "לקחתי ארבעה כדורי וליום, וזה לא עזר. הרגשתי שעקרו לי את הלב".

בחלוף כמה ימים התברר ללילי שחמישה נערים פגעו בבתה. נער נוסף, שישי, התבונן בנעשה ושתק. מה היה שם? לילי לא ממש יודעת עד לרגע זה.
"מנסים להרגיע אותי שהנערים לא אנסו אותה, אלא הכריחו אותה לגעת בהם", היא אומרת. "אני לא מבינה למה לא עשו לה בדיקה פיזית, כדי לוודא שהם לא פגעו בה. אני לא מבינה איך זה קרה כשהילדה אמורה להיות בהשגחה כל הזמן, ואני לא מבינה למה היא נשארת תחת אחריותם של אותם מדריכים, שכשלו בתפקידם".

לילי (שם בדוי, כמו כל שמות הורי הקטינים בכתבה), אם חד־הורית בת 41, עברה חיים קשים מאוד. גופה הנערי והחיוניות שבה אינם מסוגלים להסתיר את התלאות שחוותה מצעירותה. היא אמנם עובדת בחריצות אך מתפרנסת בקושי. בשלב מסוים חשבה, או שוכנעה על ידי גורמי הרווחה, כי מוטב שהילדים יגדלו במסגרת חוץ־ביתית, במרחק לא רב מדירתה. העוני שלה, ילדותה הקשה, העבר הפלילי, העובדה שהיא אם חד־הורית – כל אלה הותירו לה סיכויים קלושים להשאיר את הילדים איתה, בביתה.

הילדים הוצאו מהבית על ידי שירותי הרווחה, בטיעון של טובת הילד. בנה היה בן 4 כשהוצא מהבית, בתה היתה בת שנתיים בלבד. עכשיו היא מתחרטת, אבל אין דרך חזרה.

לילי, שבעצמה נפגעה מינית באופן קשה לאורך ילדותה, ניהלה מאבק חריף. הקיפו אותה חברות טובות ופעילות חברתיות, שלא הניחו לנושא להישכח. אחרי 12 ימים הורחקו הנערים התוקפים מהפנימייה. אבל בקולה של לילי לא ניכרות נחמה או גאווה על הצלחת מאבקה. בוודאי לא שמחה.

"רשמית, המקרה טופל, למרות שהבת שלי לא צריכה להישאר תחת אחריותם של מדריכים שכשלו. ומה זה עוזר לי שהמקרה טופל?", היא בוכה. "זה לא היה צריך לקרות. היה אפשר למנוע את זה. הבטיחו לי שישמרו על התינוקת שלי, ואני האמנתי להם, כי רציתי שהגורל שלה יהיה שונה משלי".

פרופ' אסתר הרצוג, יו"ר עמותת ע.ל.י.ה, עמותה לזכויות ילדים והורים, שנלחמת זה יותר מעשרים שנה נגד הוצאה בלתי מוצדקת של ילדים מבית הוריהם, מדגישה כי רבים מההורים הללו היו בעצמם "ילדי רווחה". "מדובר לפחות בדור שני או שלישי לרווחה. אז איך אפשר להיחלץ ממעגל הקסמים הבלתי נגמר הזה? הרי זאת ההוכחה שמשהו פה שגוי מהיסוד. אני טוענת כל השנים שרק על ידי טיפול אמיתי בקהילה וטיפול במשפחה אפשר לעזור. לא על ידי הוצאה אוטומטית של ילדים למוסדות". ואכן, כל האימהות שהתראיינו לכתבה היו ילדות רווחה. כולן גם חוו פגיעות מיניות בעצמן. עכשיו הן חוות מחדש טראומות קשות, כאילו לא די בנסיבות חייהן הטרגיות.

בתמונה: עלוקה מהצוות הטיפולי של נווה מיכאל

ועוד אחת מהצוות של נווה מיכאל: הילדות מספרות שהנשים בפנימייה יותר אכזריות מהגברים, כי הגברים שבצוות מפחדים מתלונות על התעללות מינית, אבל הנשיים לא מפחדות בכלל. מסופר שפנימיית נווה מיכאל היא חממה ליחסי מין לסביים בין בנות השירות הלאומי והילדות הבוגרות. "מתחת לחצאית, כולן חרמניות אש, ומכיון שאין מספיק גברים, הן מתעסקות אחת עם השנייה".

לעדי (33) חמישה ילדים משלושה אבות שונים: הבת הגדולה בת 13 וחצי, והבן הקטן בן 4 וחצי. היא בעצמה היתה ילדת רווחה, שנשלחה עם אחיה לפנימיות בעקבות מחלה שבה חלתה אמה. בגיל שבע נפלה קורבן לאונס אכזרי מצד שכן. בשנות העשרה לחייה התייתמה משני הוריה. היא התחתנה בגיל צעיר, וכשביקשה להתגרש היתה מסורבת גט. האפשרות היחידה להשתחרר מהנישואים היתה כרוכה בוויתור על המשמורת על שתי בנותיה הבכורות לטובת האב. היא מקפידה לשמור איתן על קשר הדוק. בתום עוד זוגיות כושלת ורווּית אלימות מצאה את עצמה ברחוב, נסה על נפשה עם שני ילדים קטנים בני פחות מארבע, כשגופה מלא חבלות. "באותה תקופה לא היה לי כסף לכלום, אפילו לא לאכול. הייתי פולשת לבתים ריקים של עמידר. בכל פעם שהתלוננו עלי, היו באים ומוציאים אותי לרחוב. נעצרתי לפחות עשר פעמים.

"כשהילדים היו בני ארבע וחמש, לקחו אותם אל בית ילדים של הרווחה, ובהמשך ילד אחד נשלח לאומנה והאחר לפנימייה. הסכמתי לזה, אבל היום אני מצטערת. אם היו נותנים לי סיוע כלכלי ומנחים אותי ונותנים לי כלים איך להתמודד עם גידול הילדים, הבנים היו נשארים איתי".

את בנה הקטן, מגבר שלישי בחייה, ילדה עדי בגיל 28. לדבריה, גורמי הרווחה הודיעו לה מראש שלאחר הלידה יועבר התינוק לאימוץ, אבל היא היתה נחושה. "כל הקשיים שעברתי חיזקו אותי, היה ברור לי שבילד הזה לא נוגעים. ידעתי שאין שום דבר בעולם שישבור אותי, ובאמת הצלחתי. בעזרת דירה שקיבלתי מעמידר, הצלחתי לקיים את שנינו. עבדתי בניקיון ובתור מלווה בהסעות תלמידים. "אני לא יכולה להגיד שהכל טוב, ויש ימים שאין לי אוכל במקרר, אבל תודה לאל, אני מסתדרת. יש אנשים טובים שעוזרים לי, ונשבעתי שאת הרווחה כבר לא אכניס לחיי לעולם". לפני שנה בדיוק צילצל הטלפון בביתה של עדי. "בלי הכנה מוקדמת סיפרו לי שהבן שלי, בן התשע, עבר התעללות מינית מצד ילד אחר בפנימייה", היא מספרת. "כמעט התעלפתי. אני זוכרת ששמטתי את הטלפון מהיד ורעדתי בכל הגוף. "אנשי הפנימייה סיפרו לי שהם מצאו אותו במיטה שלו, ביחד עם ילד אחר. הם עוד ניסו להרגיע אותי ואמרו לי שלא אדאג, זה לא כזה נורא, כי הפוגע הוא ילד בגיל של הבן שלי".

לטענתה, אנשי הפנימייה ביקשו ממנה שלא להתלונן במשטרה, והבטיחו לה שיטפלו בנושא, ובמידת הצורך יזמינו את המשטרה. למרות זאת, היא התלוננה במשטרה על מעשה מגונה בקטין, ואף הזמינה לפנימייה ניידת משטרה, אבל זה לא עזר. "אפילו לא לקחו אותו לבדיקה רפואית", היא אומרת בעצב. "עד היום אני לא יודעת אם המשטרה חוקרת את התלונה שלי או לא".

הפנימייה, לדבריה, המעיטה בחשיבות המקרה. גם לאחר שהדברים התגלו, נשאר בנה לשהות בכל יום בקרבת הילד שפגע בו, ואף ישן איתו באותו החדר. הוא מיעט לספר לה על מה שחווה, אבל כשבא הביתה לביקורים, הבחינה עדי שהוא מרטיב במיטה.

"יום אחד ראיתי סימנים כחולים על הגוף שלו. שאלתי אותו ממה זה. בהתחלה הוא ניסה להתחמק, אבל לא ויתרתי. בסוף הוא נשבר וסיפר לי שהפגיעות המיניות מצד אותו ילד היו על בסיס קבוע, במשך שלושה חודשים לאחר הגילוי הראשוני.

אחרי שבנה סיפר לה על הפגיעות החוזרות, הוא סירב לחזור לפנימייה. "במקום לשלוח אותו בחזרה, הלכתי ללשכת הרווחה שמטפלת בנו והתקשרתי לפנימייה כדי לעמת אותם עם המידע החדש שגיליתי, והם רק אמרו שהם לא יכולים לטפל בזה, בגלל שהתלוננתי במשטרה.

"כשדרשתי תשובות איך ייתכן שתחת פיקוחם ילד פוגע מינית בילד אחר, אמרו לי שהילד הפוגע חווה פגיעה מינית בעצמו. מה זה עוזר לי? איך כולם נרדמו בשמירה? איך קורה שהבן שלי עובר לפנימייה כי לי אין יכולת כלכלית לגדל אותו, ודווקא במקום שאמור להגן עליו, הוא חווה פגיעה כזאת?"

עדי פנתה אל פקידת הסעד, שהכירה את המקרה. היא ניסתה לשכנעה להחזיר את הילד, אולם עדי סירבה. "אמרתי להם שעל גופתי המתה אחשוף אותו שוב לפגיעות כאלו. בסוף הם הבינו שאין מה להילחם בי, כי בחדרי חדרים כולם כנראה ידעו שהיה פה מחדל רציני. אז שלחו אותו הביתה. לפני מספר חודשים הוא נקלט במסגרת זמנית במרכז חירום באזור ירושלים, עד שיימצא לו פתרון קבוע, ושם הוא מקבל טיפול. "גם היום, אחרי כל כך הרבה חודשים, אפשר לראות שהפגיעה השאירה בו צלקות קשות. השבוע התקשרו אלי וסיפרו לי שבמרכז החירום הוא פתאום התפשט והסתובב בתחתונים".

בתמונה: ילדים במרכז החירום נווה מיכאל שנאלצו לסגוד למנהל דוד פרידמן