תעמולת השקרים של עו"ס חניתה קושר: "ההצדקה התיאורטית לניתוק ילדים מהורים ע"י עו"ס כי העו"סים הם סוכני שינוי"

Spread the love

הסכנה הכי גדולה לילד ישראלי היא שעובדת סוציאלית תתלבש עליו. ילד שעובדת סוציאלית החליטה לפתוח עליו תיק, עתידו כמעט מחוסל. הילד הזה יהפך מטרה להתעסקות בלתי פוסקת בו ובהוריו, יחייבו אותו ללכת לטיפולים, יוציאו אותו מהבית, ישכנו אותו במעון, פנימיה או אומנה. בקיצור, הסכנה הכי גדולה לאיכות החיים של הילדים היא התערבות של עובדת סוציאלית בחיים שלהם. כאן במאמר זה ניתן לראות איך העובדות הסוציאליות מצדיקות את ההתערבות הנבזית שלהם בחיי הילדים, תוך שהן מגייסות מאמרים מן היקב ומן הגורן, שכולם חוזרים על אותם דברים, מנטרות וקלישאות שכולם כבר יודעים שהכל שקר אקדמי. הפעם מדובר בעו"ס חניתה קושר.

המאמר מתחיל בבליל מילים יפות כדי לקשור את הקורא עם מחברת המאמר, ולנטרל את האנטגוניזם הטבעי באמצעות מילים יפות, אלא שמייד אחר כך מתחילים זיבולי השכל:

"ילדים בזמננו נתפסים כבני אדם בעלי זכויות וכשחקנים חברתיים פעילים ותורמים בחברה שהם חיים בה. פועל יוצא של תפיסה זו הוא זכותם של הילדים להשתתף בעיצוב חייהם. זכות זו להשתתפות נמצאת בלב השיח הציבורי זה שנים אחדות. עם זאת, נראה שבמהלך השנים התמקדו רוב המאמצים לקידום זכות הילדים להשתתפות בזירה הפרטית, ביחס לעניינים אישיים הנוגעים לילד המסוים, ובעיקר בתחום המשפחתי, למשל בענייני משמורת. קידום השתתפותם של ילדים בזירה הציבורית נזנח, וילדים הודרו למעשה במשך שנים רבות מרוב תהליכי עיצוב המדיניות החברתית הנוגעים לחייהם, ונשללה מהם הזכות לקחת חלק בבניית שירותים ותוכניות עבורם. כך נקבעה המדיניות החברתית בנוגע לילדים ללא שיתופם, תוך התעלמות מצורכיהם ואף תוך העדפת צורכיהן של קבוצות אחרות. כיום מכירים בכך שהשתתפות ילדים בעיצוב מדיניות חברתית הנוגעת להם עשויה לקדם מדיניות ההולמת את צורכיהם ורצונותיהם, ועל כן חשוב לקדם את הפרקטיקה של השתתפות ילדים בעיצוב שירותים חברתיים ומדיניות חברתית. מאמר זה טוען שסוכני השינוי המתאימים ביותר לקידום עקרון ההשתתפות של ילדים הם עובדים סוציאליים. כמקצוע שחרט על דגלו ערכים של כבוד האדם, כיבוד האוטונמיה שלו וכיבוד זכותו לעצב את חייו, וכמקצוע שמוביל את הפרקטיקה של השתתפות האדם בעיצוב סביבתו החברתית, מן הראוי שימלא תפקיד מרכזי בקידום השתתפותם של ילדים כקבוצת אוכלוסייה. המאמר להלן דן ברעיון זה".

וכך מתחילה התעמולה להצדקת ההתערבות של העו"ס בחיי הילדים:  

"עובדים סוציאליים הוגדרו לא אחת כסוכני שינוי (מרקוס, 2006; קאופמן ומנסבך, 2002; 1973 ,Mary, 2001; Mizrahi, 2001; Pincus & Minahan). מקצוע העבודה הסוציאלית משלב בין עזרה מקצועית ישירה לפרטים ולאוכלוסיות נזקקות לבין פעילות מעשית לקידום זכויותיהן של קבוצות מוחלשות בחברה ועיצוב מדיניות חברתית (ראו למשל: 1994 ,Banks, 2001; Specht & Courtney). זהו מקצוע בעל מחויבות אתית ערכית ומעשית כוללת ובסיסית לקידום צדק חברתי וזכויות אדם (ראו למשל: ,Mary 1966 ,2001; Mizrahi, 2001; Thursz). ערכים אלה הובילו את המקצוע להתמקד בהעצמת הקבוצות החלשות באוכלוסייה ובהגברת השתתפותן בתהליכי עיצוב המדיניות כחלק מרכזי מהאתוס שלו (סדן, 1997 ; צ׳רצ׳מן וסדן, 2003; רוזנפלד, 1993). מכאן שראוי שעובדים סוציאליים, הרואים עצמם כסוכני שינוי, יעמדו בחזית המאבק לקידום הערך והפרקטיקה של השתתפות ילדים בעיצוב המדיניות החברתית".

כלומר כל מיני טיפוסים כתבו לפניה שהעובדים הסוציאלים הם סוכני שינוי, ובגלל שמרקוס, פינקוס, מינהאן, מיזרחי ומארי כתבו את זה, עכשיו יש הצדקה לחטיפת ילדים מההורים, כי העו"סים הם "סוכני שינוי".  איזו בדיחה גרוטסקית.

שימו לב לתיאוריה הבאה:

"המגמות שהביאו איתן התנועה לזכויות הילד כמו גם הסוציולוגיה החדשה של הילדות חוללו שינוי בדרך שבה המדינה תופסת את היחסים בין הורים לילדים (2008 ,Arnott). בעידן שבו אין הילד רכוש הוריו ואין הם יכולים לעשות בו כרצונם, זכויות ההורים מוחלפות באחריות ההורים. התפיסה החדשה גורסת שהמדינה היא בעצם ״הורה על״, ומתפקידה להתערב במקום שבו אין ההורים ממלאים את תפקידם כהלכה, למשל במצבי התעללות או הזנחה. תפיסה זו משנה את הזיקה שבין המדינה לילדים מעקיפה לישירה. זאת ועוד, רשויות המדינה המודרנית (רשויות החינוך, הרווחה או הבריאות) מעניקות לילדים ולמשפחות שירותים על בסיס נורמטיבי ויומיומי, ובכך מגדילות את מעורבותן בחיי הילדים על חשבון תפקידם המסורתי של ההורים (רוטלוי, 2006).  גם התפיסה שראתה ילדים כמושא לדאגה וכזקוקים לטיפול ולהגנה, ופחות כאזרחים צעירים שזכאים לכבוד ולהשתתפות, החלה להשתנות (ראו & Neale, 2002; Neala 2001 ,Smart). מתפיסת הילדים כבני אדם נתמכי רווחה, תלויים, לא מסוגלים, פגיעים וזקוקים לטיפול, להגנה ולהדרכה, תפיסה שלפיה המבוגרים הם שמגדירים את האינטרסים והצרכים של הילדים ומעצבים את השירותים החברתיים, עברנו לתפיסה של הילדים כאזרחים צעירים, בעלי כוחות ויכולות, הזקוקים לכבוד ולהשתתפות. לפי תפיסה זו תפקיד המבוגרים הוא לא לקבוע מה הכי טוב לילדים או לשלוט על ילדותם, אלא לתמוך בהם, ולאורך זמן לאפשר להם לקחת אחריות על חייהם (2004 ,.Willow et al).

במילים אחרות מה שעו"ס חניתה קושר אומרת בגלל שהילד הוא לא רכוש של ההורים, וההורים לא יכולים לעשות עם הילדים מה שהם רוצים, אז צריך להפוך את הילד לרכוש המדינה, כדי שהעו"ס יוכלו לעשות בילד מה שהם רוצים.  נציין שמי שאחראית לקידום הרעיון האידיוטי הזה היא סביונה רוטלוי, אלילת הפמיניסטיות בקהילה המשפטית בישראל.  אלא שהפמיניזם הזה פוגע בעיקר בנשים, אותן נשים שמהן נחטפים הילדים, למוסדות שמנוהלים ברובם ע"י ארגונים נשיים כמו ויצ"ו, נעמ"ת, ואמונה. כמה שמעגל הסיבה והנסיבה אירוני.

קבלו עוד אוסף של שקרים שנועדו לתאר את מצב הדאגה לזכויות הילדים להביע את רצונם, במהלך תהליכי חטיפת הילדים ע"י רשויות הרווחה, תיאורים דמיוניים שאין בינם ובין המציאות כל קשר:

"בן-אריה וקמחי (2006) מסבירים שהזכות להשתתפות היא תמצית המהפכה של זכויות הילד בישראל, במיוחד בכל הנוגע למערכת שירותי הרווחה. לדוגמה: נוהלי רשות חסות הנוער מחייבים את השתתפותם של הנערים או הנערות בוועדות ההערכה התקופתיות הנערכות במעונות הרשות. על פי הנהלים יש להתיר לחניכים להשתתף לפחות בחלק מהדיון, ועל הוועדה לשמוע את דעתם על מצבם ועל דרכי הטיפול בהם. או למשל: בנוהלי הוועדות לתכנון טיפול (ועדות החלטה) של הרשויות המקומיות, המוסמכות לקבל החלטה על נקיטת דרכי התערבות בקהילה ועל הוצאת הילד מחוץ לבית, נכללות המלצות בדבר שיתוף הילד והוריו לפחות בחלק מדיוני הוועדה (ראו תע״ס 8.9 ועדת החלטה, 30.11.1995). מלבד זאת, בתקנות המגדירות את עבודתן של ועדות ההשמה בתחום החינוך המיוחד מצוין שהוועדה יכולה להזמין את הילד ולשמע את דעתו (דולב ובן רבי, 2002). עם זאת, כאמור, מדובר בנהלים המאפשרים לילדים להשתתף בסוגיות הנוגעות לחייהם הפרטיים, ולא מבטיחים את השתתפותם בזירה הציבורית או הפוליטית כדי לקדם את טובתם של כלל הילדים".

רוצים לצחוק?  קיראו את השטויות הללו מפיה של עו"ס חניתה קושר:

"אין ספק שמקצוע העבודה הסוציאלית מכוון לערכים של העצמה, עצמאות ובחירה של הלקוח, ובמיוחד כשמדובר בלקוחות מודרים וחלשים. המקצוע הציב לעצמו חזון הדורש מעורבות רבה של עובדים סוציאליים בקידום השתתפות לקוחותיהם בעיצוב חייהם. ילדים הם ללא ספק קבוצה המודרת ממרכז הכוח החברתי והפוליטי, ומכאן שעולה החשיבות שביישום ערכים אלה על קבוצת הילדים. בעניין זה יש לציין שהקוד האתי מדגיש גם את ערך השוויון וההימנעות מכל סוג של אפליה: ״אל לו [לעובד הסוציאלי] להתעלם מכל ביטוי של אפליה על בסיס גזע, צבע, מוצא לאומי, דת, מין, גיל, העדפה מינית… ״ (פרק 1, סעיף 3, הדגשה לא במקור). מכאן שאין להדיר את קבוצת הילדים ממימוש ערכים אלה של הגדרה עצמית, אוטונומיה והשתתפות".

בדיחה.  פשוט בדיחה.  אין כל קשר בין תעמולת השקר הנ"ל לבין המציאות כמובן.

עכשיו ראו איך העו"ס חניתה קושר מבקשת לבטל את זכות ההורים לעצב את עתיד ילדהם, ולהעביר את האחריות על הילדים מההורים הביולוגים שלהם לפקידות הסעד:

"העובדים הסוציאליים יכולים וצריכים לקדם את השתתפותם של ילדים בעיצוב מדיניות חברתית המשפיעה עליהם, גם אם נדרשת עקב כך התייחסות מחודשת למערך הכוחות בין הילדים, ההורים, אנשי המקצוע וקובעי המדיניות (2003 ,Amott, 2008; John). העובדים הסוציאליים הם בעלי החזון והפרקטיקות המקצועיות המתאימות לביסוס הרעיון של השתתפות ילדים וליצירת מנגנונים להשתתפותם בזירה המדינית. אלה יובילו לעיצוב מדיניות חברתית שתהיה מותאמת והולמת יותר לצורכיהם ולרצונותיהם". 

חניתה קושר זוועה מסוכנת ונאלחת

[000100020003000400050006000700080009001000110012001300140015001600170018001900200021002200230024002500260027

0028

ג'וליה טל

ג'וליה טל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.