עונש למי שמגדל ילדים בעוני – יהודית אילני "העוקץ"

על חוסר ההיגיון הכלכלי שבהוצאת ילדים מביתם על רקע כלכלי. במקום תשלום למשפחה אומנת, עדיף להעניק להורים הביולוגיים תמיכה ריאלית בשכ"ד. זה לא רק אנושי יותר ומועיל יותר לטווח הרחוק. זה אפילו זול יותר

א' היא אמא נפלאה. ששת ילדיה הצעירים, בהם תינוק בן כשנה, מטופחים. הגדולות כבר הולכות לבית הספר וכולן תלמידות מצטיינות שלומדות בתוכנית מיוחדת למחוננים. על אף העוני הקשה, לא חסר להן ספר ולא חסרה מחברת. "חינוך לפני הכל", קובעת א'.

ס', האב, יושב במעצר וצפוי להישלח למאסר לא קצר על רקע בעיות ההתמכרות שלו. ס' הוא אזרח ישראלי, וגם הילדים הם אזרחים, אבל א' היא "ללא מעמד". כרגע היא מקבלת את קצבת הנכות של ס', אך כאשר הוא יעבור ממעמד של עצור לאסיר, זכאות המשפחה לקצבת הנכות של האב תישלל. לא' אסור לעבוד, כי אין לה אישור שהיה. סיפור קשה של ביורוקרטיה מפותלת ומעצבנת.

המשפחה מתגוררת בצריף קטן ורעוע. צריף שעבורם הוא בית, על אף הלחות הנוראית וההצפות בכל יום גשום. גם החשמל לא פועל ברציפות. לפעמים נעזרים בנרות. אבל זה בית כי א' הפכה אותו למקום מגן, מטפח, ובטוח. את כתמי העובש על הקירות מכסים ציורי ילדים, ועל השולחן מחברות וספרים. על הגזיה המג'דרה מתבשלת. זהו בית במובן האמיתי של המילה. כי בית זה לא רק 4 קירות, אלא משפחה, חום ואהבה, תמיכה, הגנה וטיפוח, צחוקים, מילים טובות וגם חינוך.

בשל היעדר המעמד של א' יש תמיד בעיות בסיוע בשכר דירה. אך כל עוד שס' היה חופשי, הסיוע תמיד התקבל בסוף. תמיד קיבלו תשובה שלילית והיו צריכים לערער, אבל בסופו של דבר קיבלו. בעזרתו שילמו את שכר הדירה עבור הצריף.

כרגע צריך לחדש את תעודת הזכאות וללא חתימתו של ס', יש בעיה. אמנם, עו"ד החתים אותו ובמשרד השיכון קיבלו את האישור שהוא עצור. "אבל הוא חייב לבוא לחתום בעצמו, כי הסיוע עבורו, לא עבור א'", מציינת ביובש הפקידה. מכתב מהעובדת הסוציאלית שבבית הסוהר לא ממש שכנע אותם שס' במעצר והוא לא ממש יכול לבוא באופן אישי כדי לחתום. ככה זה, פקידים. רוצים ניירות וטפסים שאין כל דרך לספקם.

בעל הצריף לא רוצה לחדש לא' את החוזה והיא מחפשת דירה. לא ברור איך תשלם בכלל. בעבר א' כבר התגוררה כמה חודשים באוהל. לכן, העובדת הסוציאלית כבר הודיעה לה "שאם היא שוב תגור באוהל יקחו לה את הילדים". העובדת הסוציאלית מודעת לכך שא' היא אמא נפלאה, "אבל אין מה לעשות, אם הילדים בסיכון, ניקח אותם". ניקח אותם גם אם זה לא הגיוני בעליל משום סיבה שהיא.

לקחת ילד מהוריו משמע לדאוג לו לסידור מחוץ לבית. העלות של סידור כזה נעה בין 3000-4000 ₪ לילד לחודש. כלומר, מחלקת הרווחה של העירייה הולכת לשלם לפחות 18,000 ₪ לחודש עבור סידור חוץ ביתי לששה ילדים. ואני רק שאלה: לא יותר זול לתת לא' מחצית (או שליש) מהסכום הזה, כך שתוכל לשכור דירה ראויה ולאפשר לה להיות האמא הנפלאה שהיא? האם עדיף גם לפרק משפחה מתפקדת וגם להוציא סכומים גדולים מכספי הציבור לשם כך? מה המטרה של התנהלות חלמאית זו?

זהו אינו מקרה חריג אלא מקרה מייצג. למעשה, משפחות רבות שנמצאות במצוקה חוששות לפנות לרווחה לקבלת עזרה, בגלל החשש ש"יקחו לי את הילדים". למעשה, בדיוק מכיוון ש"לקחת לי את הילדים" עולה הון, העיריה לא במיוחד רוצה לעשות זאת. אך כאשר ילדים מתגוררים בתנאים המסכנים אותם, היא בהחלט "לוקחת את הילדים". לגור באוהל הוא בהחלט לא משפר את בריאותם של ילדים. לבטח בחורף. לכן, האם לא הגיוני יותר, מכל היבט שהוא, לסייע בתשלום שכר דירה בסכום רלוונטי לשכר הדירה שמאפיין כיום את השוק ולהימנע מלפרק את המשפחה?

אמנם, גם זה לא זול. לסייע בשכר דירה ממשי (שכמובן עובר לבעלי הדירות שעושים קופה לא רעה בכלל) מאוד יקר ברמת המקרו. לכן, יותר הגיוני (ויותר זול) לבנות דירות לדיור ציבורי ולדיור בהישג יד? לא יותר הגיוני לפקח על גובה שכר הדירה ועל איכות הדירות להשכרה? כמה ילדים גדלים בבתים לא ראויים למגורים, בגלל שאמהותיהם עניות מדי? ושאלה אחת אחרונה (בינתיים): כמה בעלי דירות לא ראויות למגורים מרוויחים מהמצב הבלתי נסבל הזה? דיור הוא זכות יסוד, וכמו שקיים סל בריאות על מנת לשמור על בריאותנו, כך גם נדרש "סל דיור" המכיל מגוון פתרונות – דיור ציבורי, דיור בהישג יד, סיוע בשכר דירה ממשי, פיקוח על שכר הדירה ועל הדירות להשכרה, תכנון חברתי ועוד – שמתאימים לצרכים של כל מחוסרי הדיור.