תמי שור פק"ס פורעת חוק מלשכת רווחה גבעתיים קושרת כתרים לראשה לאחר שגרמה נזקים נוראיים למשפחה שנדרש תסקיר עבורה

Spread the love

תמי שור עובדת סוציאלית מאדירה ומהללת את עצמה ושמה בתסקיר לבית המשפט, שם נדרשה לכתוב על משפחה עם הוראות ספציפיות מבית המשפט.

קראנו ונדהמנו. מדובר בפקידת סעד עם בעיות אישיות רציניות, המתעללת במשפחות וילדים במשך 27 שנים באין מפריע.

כך היא מתארת את עצמה בתסקיר הזוי ומופרך שהוגש לביהמ"ש לענייני משפחה. תמי שור כתבה את הציטוט במקור – ללא פסיקים וללא נקודות:

"הנני פקידת סעד לסדרי דין וראש צוות לסדרי דין ומדריכה ומטפלת משפחתית מוסמכת בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית בהתמחות משפחה ובוגרת לימודי פסיכותרפיה בביה"ס לרפואה באוניברסיטה ת"א יש לי את הידע המקצועי הנדרש לרבות ניסיון של שנים. אני מ- 1993 פקידת סעד לסדרי דין ומ- 1988 עובדת סוציאלית ומטפלת משפחתית בתחנה לייעוץ בנישואין. יש לי את הניסיון והידע המקצועי…".

על מנת לא לחשוף את המשפחה עצרנו את הציטוט הארוך-ארוך המשתרע על 3 עמודים, שם עפה פקידת הסעד על עצמה ומציגה את עצמה כבעלת יכולות-על. תמי שור משבחת את עבודתה "המקצועית" ודורשת מבית המשפט לכפות טיפולים כפיתיים נגד ההורים, ואף להטיל עליהם סנקציות כספיות כדי לצוות עליהם לעשות את דבריה.

f77d6-d79ed7a9d7a8d793d794d7a8d795d795d797d794d7a1d79ed79c-d7a2d791d795d793d7aad7a7d795d793d7a9

פקידת הסעד נדרשה להוציא תסקיר ספציפי על המשפחה לא על עצמה. במשך 27 שנים היא מתעללת במשפחות ומשוויצה בכך.  תמי שור כפתה את עצמה על המשפחה ודרשה מהם טיפולים מיותרים שלא נדרשו ע"י ביהמ"ש כנגד רצון המשפחה, ורוצה להפוך את המשפחה לעבד של משרד הרווחה. תמי שור מנציחה את הנזקקות ומייצרת לעצמה עבודה למשך שנים רבות.

מקצוע העבודה הסוציאלית פשט את הרגל והוא מיותר לחלוטין.  כל כסף שיש באוצר המדינה למען רווחה טוב ייעשה אם יינתן ישירות לנזקקים כתלושי סעד או תוספות לקצבאות המל"ל.  את הפקולטות הבזויות להוראת עבודה סוציאלית יש לסגור.  אין בהן צורך.  לא צריך לחטוף ילדים מהורים עניים כי במחצית או שליש הכסף אפשר לשקם את ההורים עצמם.  כמו כן הפקולטות האלה נהפכו מוקדי שנאה מגדרית כלפי גברים, ומשם יוצאים מאמרים וכתבי שיטנה שטניים נגד גברים.

צאו לכם פרזיטים בזויים ומיצאו לכם עבודה המכבדת את בעליה.  העבודה הסוציאלית איננה עבודת קודש.  זוהי עבודת אלילים.  העובדים הסוציאלים אינם סוכנים של שינוי וסעד.  הם שוטרים לכל דבר.  שוטרים 'חברתיים' עם סמכויות שיטור, והם שנואים על המטופלים שלהם.

עובדה בכל שנות המדינה העוני רק גובר והעו"ס לא יכולים לזקוף לזכותם שום הישגים בצמצום מעגל העוני, חוץ מאשר יצירת ג'ובים לפרזיטיות, ולשיילוקים המנהלים פנימיות ומוסדות.

מקצוע העבודה הסוציאלית מיותר, בזוי ושנוא

העובדים הסוציאליים טוענים שהם עמוסים בעבודה ואין מספיק תקנים.  בכל שנה הם מבקשים תוספת תקנים, כדי לפרוש "חסותם" על יותר ויותר משפחות, יחידים וילדים.  לרכישת סימפטיה מהציבור, העו"ס מפיצים את השקרים הבאים: שהם עצמם, כביכול, "נזקקים", שתפקידם הוא, כביכול, "להעצים" את יחידי החברה הנזקקים להעצמה, שכבודם נמדד, כביכול, בגובה שכרם, שהם מרסנים אלימות ומשקמים פורעי חוק.  בפועל העו"ס הם מעל החוק, היות ויש להם חסינות כמעט גורפת, וזאת על אף הנזק הרב שהם גורמים, שלא היה קיים לפני "התערבותם הטיפולית".

את העו"ס מכשירים להאמין שהמטופלים זקוקים להתערבות טיפולית כפוייה, וללא הטיפולים שלהם, העולם יתדרדר והמצב יהיה רע.

בקיצור, העו"ס מאמינים שהם המשיחים החדשים שיצילו את העולם מעצמו.

"מקצוע" העבודה הסוציאלית הגיע אל העולם בעקבות בעיות סוציו-אקונומיות קריטיות אשר מקורן בחוסר הסתגלותם של בני אדם רבים באירופה ל"מהפכה התעשייתית".  במערכת הסוציו-אקונומית ובביטוייה החקיקתיים בישראל של המאה ה-21, מקצוע זה, כמכלול, מיותר לחלוטין ואף מזיק: את נושא שיקום האסירים, יכולים לבצע מדריכים המתמחים בכך ללא כל צורך בתואר אקדמי לכל מדריך. 

הוא הדין בדיוק באשר לשיקום נוער עברייני (אין לשכוח כי כיום, בישראל, מחויב כל נער לשהות במסגרת חינוכית פורמאלית מוכרת עד תום כיתה י"ב). 

הוא הדין באשר להעצמת רבדים סוציו-אקונומיים הזקוקים להעצמה (ללא הבדל מגדרי). 

הוא הדין באשר לשיקום חולים, קשישים ונכים. 

גם בדיני אישות אין כל צורך בפקידות סעד ועובדים סוציאליים.  מדוע הסדרי ראייה, שהם אותה ההיפוך של המשמורת, אבל נחותים ממנו בעוצמת הקשר עם הילדים, מופנים להכרעתה של פקידת סעד?  מדוע בית המשפט איננו שומע ראיות בלי פק"ס?

פתרון ה"זבנג" בתחום הזוגי

מיותרותו המובהקת של "מקצוע" זה, ונזקיו המהותיים והרבים כל-כך, הם בתחום יחסי זוגות בינם לבין עצמם, ובין כל אחד מהם לבין ילדיהם. בתחום זה העובדים הסוציאליים נוטים לפתרונות של "זבנג וגמרנו",  אשר טיבם וטבעם, מעצם היותם "זבנג", הם: העצמת אחת (בדרך-כלל) מבני הזוג אגב גריסתו לחלוטין של בן-זוגה, כאשר הנזקים לילדי בני הזוג נתפשים בעיניהן – כ"רע הכרחי" או ה"רע במיעוטו".

כל עוד בני הזוג חיים במסגרת זוגית, הם נוהגים לשתף ביניהם פעולה לביסוסה, קידומה, העצמתה, פיתוחה והעשרתה של המסגרת המשפחתית אותה הקימו אגב שימור זוגיותם. הגבר, ברובם המכריע של המקרים, הוא המפרנס העיקרי. אולם, כאשר היחסים נשברים, באה פקידת הסעד, כותבת תסקיר, ושומטת שטיח מתחת לרגליו של מי מן הצדדים, תוך התעלמות גורפת מכל היגיון של אחד מההורים בבניית המשפחה עד כה.

העו"ס פורעי החוק האמיתיים

ניסיונות לשינוי מצב זה העלו עד כה חרס. בתי המשפט, אינם עושים כל מלאכה שיפוטית מינימאלית בהקשרים אלו, ומאשרים כחותמת גומי את תוצרי עבודתה של פקידת הסעד,  אשר למעשה, בהיעדר כל הכשרה וכשדעתה מוטית מראש לרעת מי מהצדדים, מתיימרת לבצע את עבודתו של בית המשפט.  כך  מעמיקים את התהום אליה הושלך צד אחד.  הורה המנסה להתמודד התמודדות מינימאלית עם תכניו של תסקיר, זוכה לתיוג נוסף:  מי שמבזבז את זמנו השיפוטי ה"יקר" של בית המשפט.

חלקן של העובדות הסוציאליות במצב האמור הוא מכריע.  הן אלו שעל פיהן יקום וייפול דבר למרות מראית העין שהן כאילו  רק "ממליצות". מאבקן על העלאת שכרן מדגיש, בין כל היתר, את השקרים הבאים: כביכול, הן עצמן "נזקקות"; תפקידן הוא – כביכול – "להעצים" את יחידי החברה הנזקקים להעצמה; כבודן – קיומו או היעדרו – נמדד, כביכול, בגובה שכרן; הן מרסנות אלימות ומשקמות פורעי חוק.

במהלך מאבקן על שכרן נחשפנו לטיעוניהן השקריים האמורים, אחד לאחד, הן בתגובותיהן שלהן עצמן והן מניתוח נתוני שכרן, כדלהלן: שכרן משולם להם בגין שעות עבודה ספורות אשר לרוב אינן עוברות את מה שנמדד כשלושת-רבעי משרה; לעניין השלמת הכנסה: זו משולמת להן לפנים משורת הדין אגב בדיקת זכאותן לקיום מינימלי של מי שאיננו נמנע כליל מעבודה. לעניין אלימותן: כולנו נחשפנו בתכני תגובותיהן לתכני כתבות מוזמנות מטעמן ברשת חובקת עולם (רשת האינטרנט, www), להיקפה הנרחב של אלימותן הרבה, ובכללה: השפלת מתנגדי מאבק השכר שלהן, תיוגם כ"אלימים", תיוגם כ"זקוקים לטיפול", תיוגם כ"מי שהתבלבלו בנטילת כדורים" (כך, לשונן שלהן), היותם זוכים לייעוץ של עובדת (אחת, לפחות) של העיתון ידיעות אחרונות. כפי שראינו במהלך מאמר זה, עובדים סוציאליים דווקא מחלישים את יחידי החברה.

שיא שפלותן של פקידות הסעד הוא בטיעון לפיו "ניתוק הורה מילדיו ייטיב עם הילד באופן יחסי בהשוואה לאי-ניתוק". 

אין שקר מובהק מזה.  דימויו העצמי של ילד להורה אשר תויג כ"בלתי ראוי לתוארו כהורה" נמצא בתהום תחתיות.

הרי הילד מודע לעובדה לפיה ביולוגית, מחצית הקוד הגנטי שבו, בילד, מקורו באביו והמחצית השניה באימו.  מכאן שהליקוי המיוחס לאחד מההורים, אמור לזרום בעורקיו של הילד או הילדה.   בנוסף, לגדול ללא דמות הורה בכלל, או בצילה של דמות הורה מושחרת, גורם מעצם יצירתו, נזקים לנפשו ולגיבוש אישיותו של אותו ילד.

על כן ל"מקצוע" העבודה הסוציאלית אין זכות קיום, ודאי לא במתכונתו הנוכחית, בחברה הישראלית של המאה ה-21.  ממילא, אין כל הצדקה להגדיל את מצבת כוח האדם של העובדים הסוציאליים ובוודאי שלא להעלות, חלילה וחס וחלילה, את שכרו של מי מהם.

ג'וליה טל

ג'וליה טל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.