ילדים במשפחות אומנה טרף קל – א.ב בת 10 הוצאה מרשות הוריה והועברה למשפחה אומנת שם נאנסה על ידי אבי המשפחה. תקיפה מינית התעללות פיזית והפיכת ילדי האומנה למשרתי הבית הן תופעות מתרחבות
א.ב, בת 10, הוצאה מרשות הוריה והועברה למשפחה אומנת. חצי שנה מאוחר יותר, אנס אותה אבי המשפחה האומנת.
ר.כ, בת 14, הוצאה מביתה בעקבות תקיפה מינית של אביה ונמסרה למשפחה אומנת. חודש מאוחר יותר נאנסה ע"י בן המשפחה.
תקיפה מינית, התעללות פיסית והפיכת ילדי האומנה למשרתי הבית הן תופעות מתרחבות. למשרד הרווחה אין קריטריונים ברורים לבחירת המשפחות האומנות, ובמקרים רבים הוא מנתק כל קשר עימן, מלבד התשלום עבור החזקת הילד. כל האמת על משפחות אומנה.
העובדות המוצגות כאן הן כתב אישום חמור נגד משרד הרווחה ואופן טיפולו בילדים החיים במשפחות אומנה. הן גם כתב אישום נגד הרשות המחוקקת, שלמרות פניות חוזרות ונשנות של כל הגופים המטפלים במצוקות קשות של ילדים אלה, לא מצאו לנכון עד היום לחוקק חוק ברור, המסדיר את נושא האומנה על כל היבטיו.
השורות האלו נוגעות רק בקצהו של קרחון ענק שסופו להתנפץ לרסיסים חדים היישר בפרצופם של אלה שיקבלו על עצמם את תיק הרווחה בממשלה החדשה.
הסיפורים שיובאו כאן, כולם אמיתיים, אינם לבעלי קיבות רגישות. קשה להאמין שזה קורה. שר הרווחה החדש יכנס למערכת אימים המשוועת לטיפול מיידי, שבה ילדים קטנים צועקים מכאב.
א.ב, בת 10, הועברה לפני שנה יחד עם שני אחיה הקטנים למשפחת אומנה במרכז הארץ. הוריה של הילדה נמצאו על ידי משרד הרווחה לא מתאימים לטפל בילדיהם. בצו של בית משפט הוצאו הילדים מחזקת הוריהם למשפחה אומנת, אחת מרבות הפונות למשרד הרווחה בבקשה לקבל ילדים לאומנה.
חצי שנה מאוחר יותר, בחופשת הפסח, הגיעה הילדה עם אחיה לבית סבתה. עבר יום ועוד יום, והסבתא של א.ב. הרגישה כי משהו קורה לילדה. היא סירבה לאכול, ישבה מבוהלת בפינה, כמעט ולא דיברה.
לסבתא לא היה ברור מה בדיוק קורה. במשרד הרווחה הסבירו לה שהילדה היתה בדיכאון.
ההסברים הגיעו אחרי שהסבתא הצליחה לדובב את א.ב, שסיפרה לסבתא בשפה של ילדה קטנה, שהאבא החדש שלה עושה לה דברים רעים וכואבים בפיפי.
כאן הסבתא כבר לא סמכה על העובדת הסוציאלית. איך אפשר לסמוך על מי שמוציא ילד מגוב אריות אחד, ושולח אותו היישר לגוב אריות אחר, גרוע ממנו? אחרי שהבינה מה קורה לנכדתה, היא מיהרה למשטרה. למזלה, הקצין התורן במטה המשטרה היה אדם רגיש. למקום הוזעקה מיד חוקרת נוער. רק אחרי שדיברה עם הילדה וקיבלה פרטים מדוייקים, העבירה את הסיפור למשרד הרווחה. עכשיו הם מיהרו לפעול. הוציאו את הילדה ואת אחיה הקטנים מרשות המשפחה האומנת, והעבירו אותם למשפחה אחרת. לאב האומן נפתח תיק פלילי, אך באוקטובר 1991 החליטה הפרקליטות שלא להעמיד את התוקף לדין. מאוחר יותר שינתה הפרקליטות את עמדתה. כרגע האב האומן עומד לדין.
אילו היו בודקים במשרד הרווחה, אילו מישהו שם היה טורח ללחוץ כמה לחיצות על המקלדת של המחשב, היו מבינים כי משהו לא טוב כבר קרה בעבר עם משפחת האומנה הזו.
בעבר היא כבר שימשה כמשפחה אומנת לילד וילדה. כשהיו הילדים הללו בני 15, הם הועברו לפתע לפנימיות. הסיבה לכך שהילדים הוצאו בחיפזון כזה מבית המשפחה, לוטה עד היום בערפל כבד.
"אולי הוצאת הילדים הקודמים קשורה למעשים שנעשו ל- א.ב", אומר ד"ר יצחק קדמן מהעמותה לשלום הילד.
"עובדה שהזוג סירב להשתתף בכל טיפול או לקבל ייעוץ בקשר לטיפול בילדים, שירות שניתן באופן מקובל למשפחות אומנה.
יותר מזה, בתקופה שבה שהו הילדה ואחיה בבית המשפחה, ביקרה אותם סטודנטית לעבודה סוציאלית, שדיווחה כי המשפחה אינה מתאימה לשמש כמשפחה אומנת, אבל כלום לא נעשה".
לא רק במקרה של א.ב לא נעשה דבר. ישנם עשרות סיפורים מזוויעים על התעללות בילדי אומנה. כאן ועכשיו, בישראל של 1992. מתקבל הרושם שהוצאת הילדים בחיפזון ובדממה מהבית היא דרך הטיפול האופיינית.
מעט מדי, מאוחר מדי. ואף אחד לא מסיק מסקנות ומפיק לקחים.
תדמית הקורבן
המקרה של ר.כ, בת 14, מוגדר על ידי סיגל חיימוב, מאגודת אל"י כמקרה שבו המציאות עולה על כל דמיון.
לפני פחות משנה הוצאה הילדה מביתה, לאחר שאביה תקף אותה מינית. היא הועברה לפנימיה בדרום. לפני כשלושה חודשים היא ברחה מהפנימיה וסיפרה כי המדריך אנס אותה. העובדת הסוציאלית שבדקה את העניין מצאה את סיפורה אמיתי. מעבר לטיפול במדריך התוקף, הוחלט כי הילדה תועבר לתקופה מסויימת לבית משפחה אומנת.
"לפני פחות מחודש איישתי את קו החירום של האגודה", מספרת חיימוב.
"בערך ב- 10 בלילה התקשרה ילדה מבוהלת. היא סיפרה שהיא מדברת מטלפון ציבורי, ושברחה מבית משפחה אומנת לאחר שבן המשפחה, בן 17, אנס אותה".
בשבוע הקרוב תעבור ר.כ. הפלה.
איש אינו יכול לקבוע בוודאות ממי נכנסה להריון, מהמדריך בפנימיה או מבן המשפחה האומנת. סיפור אמיתי, פה אצלנו. ישראל הנאורה 92'.
איך קרה ש-ר.כ נאנסה פעם אחר פעם במקומות שבהם היו אמורים לטפל בה? "הסיבה לכך פשוטה ביותר", מסבירה ד"ר חניתה צימרין מאל"י.
"אחת הבעיות העיקריות של הקורבן המוצא מהבית, היא הפיכתו לטרף קל.
מוציאים ילד מהבית כדי להגן עליו, ולמעשה הופכים אותו לטרף. ילד שכזה מפתח דימוי עצמי ירוד, וחושב שהוציאו אותו מהבית בגלל שהוא לא שווה. יחד עם זאת הוא בונה לעצמו גישה פטאליסטית לחיים – מה שקורה זה הגורל. שני אלה, יחד עם רגשות האשם אצל הילד, מעבירים אותו למצב קלאסי של קורבן".
צריך, אם כן, לברר האם המדינה, שממהרת להוציא ילדים מחזקת הוריהם הטבעיים בשל החלטה כי אינם מתאימים לטפל בילדיהם, עושה די כדי להגן עליהם בעתיד ולבדוק אם המשפחה האומנת מתאימה לטפל בהם. מן הדוגמאות הבודדות המובאות כאן, נראה שהתשובה היא שלילית.
אין חקיקה מתאימה
בארץ אין כל חקיקה בנושא חובותיהן וזכויותיהן של משפחות אומנה. גרוע מזה, אין כמעט קריטריונים ברורים לפיהם נבחרות המשפחות. נכון, יש משפחות לא מעטות שלוקחות ילדים מתוך אידיאליזם טהור, כאלה שרואות בעניין שליחות. אבל הן, מסתבר, מהוות אחוז קטן.
לדברי ד"ר יצחק קדמן, רוב המשפחות פונות למשרד הרווחה בשביל הכסף שמקבלים עבור הילד.
"הנושא של בחירת משפחות האומנה הוא פרוץ ובלתי ברור לחלוטין", אומר ד"ר יצחק קדמן.
"בעוד שבפנימיות מסודרים כ- 15,000 ילדים, הרי שרק כ- 2,000 ילדים מסודרים במשפחות אומנה. לא כל המשפחות שלוקחות ילדים גם פוגעות בהם, אבל בפירוש ישנן משפחות כאלה.
לצערי, רבות המשפחות הלוקחות ילדים מהסיבה הכספית. לא שהתשלום גבוה, אבל הוא מהווה תוספת חשובה למשפחה".
אולי זו הסיבה שרבות מהמשפחות האומנות נמצאות על קו התפר של המצב הכלכלי שקוראים לו "קו העוני".
י.ל, בת 13, חייתה עם משפחה אומנת במשך יותר משנה. בחודש ספטמבר התברר שאבי המשפחה האומנת תקף אותה מינית. למרות כוונת העובדת הסוציאלית להוציא אותה מהמשפחה, ביקשה המשפחה האומנת של י.ל, שיתירו לה להישאר.
רק במהלך חקירת האירועים, שנה אחרי שמשרד הרווחה העביר את י.ל. לאותה משפחה, מצאו סוף סוף במשרד הרווחה את הנתונים שסיפרו את סיפורו של האומן. כבר משנת 1979 נרשמו בתיקו במשטרה עבירות פליליות של מעשי אלימות ועבירות מין. עניין זה לא נבדק לפני שנשלחה הילדה למשפחה.
אחר כך התברר שמצבה של המשפחה האומנת קשה מאוד, והילדה לא נחשבה בעיניהם לילדה במצוקה שמחפשת משפחה טובה ואוהבת אלא בעיני המשפחה האומנת, הילדה נחשבה כמקור פרנסה, וככזו – דמה היה מותר.
בחקירותיה הסבירה אם המשפחה האומנת כי ידעה מה קורה בין בעלה לילדה, אבל לא יכלה לעשות כלום. "זה היה או היא או אני. לי אין כוח. אני לא בריאה ועברתי מספיק. אז פשוט שתקתי. ריחמתי עליה ושתקתי". הסבירה. לשאלה מדוע לא פנתה לעובדת הסוציאלית באיזור מגוריה, ענתה כי כשהילדה הגיעה מעיר אחרת, הפסיקה העובדת הסוציאלית מאותו איזור להתערב.
במשרד הרווחה עוצמים עיניים
מכתבה של עובדת מאזור הצפון שנשלח למועצה לשלום הילד, שופך אור על הנתק הנורא בין הגורמים בתוך המסגרת המטפלת בילדים.
"מצאתי משפחות אומנות שבמשך ארבע שנים לא נכנס אליהן עובד סוציאלי לשם פיקוח, ולא לשם טיפול, ייעוץ או הכוונה, חלקן של המשפחות האומנות עשו זאת מתוך מניע כספי בלבד, ללא שום התייחסות אנושית בסיסית. הקשר היחיד של כל המשפחות האומנות באיזור עם משרד הרווחה, היה באמצעות תשלומי דמי האחזקה בלבד. הילדים סודרו במשפחות על ידי עובדים סוציאליים מאיזורים שונים, שסיימו את תפקידם ברגע שלמשפחה האומנת לא הייתה תלונה כלשהי על הילד…".
משרד הרווחה מסתבר, מטה אוזן קשבת רק אם המשפחה האומנת מתלוננת. רק במקרה כזה ממהרים לפעול. אם הילד מתלונן – יוק.
"במקרים רבים מעדיפים במשרד הרווחה לעצום עין מתלונות ילדים אלה".
"נוצר הרושם כי במשרד מעדיפים להיות בקשר עם משפחות שלא גורמות להם בעיות, על פני משפחות משכילות, שמצטיירות במשרד הרווחה כחקרניות מדי", אומר עובד סוציאלי בכיר, שנלחם את מלחמת הילדים.
"זו בפירוש לא הבעיה של העובדים בשטח. הם עושים עבודת טומאה. אבל מדיניות המשרד יצרה מצב שהוא בלתי נסבל. יד ימין לא רק שלא יודעת מה עושה יד שמאל, היא מתעלמת ממנה לחלוטין. כאשר העובדים בשטח פונים לעזרה לסמכויות העליונות, הם מרגישים כאשמים על שהעזו בכלל להעלות בעיה.
מנווטי משרד הרווחה חושבים שמה שלא מדברים עליו, לא קיים. חייבים לנער את המערכת".
ילדים הופכים למשרתים
אלה מהילדים שמצליחים לעבור את הלילות בשלום, בלי לפחוד שיבוא אחד הגברים במשפחה ויגע בהם פה ושם, הופכים במקרים רבים למשרתי הבית.
בתחילת השבוע שעבר פנתה אשה שהזדהתה בשמה המלא, לקו החם של אל"י. היא סיפרה כי שכנתה אספה לביתה ילדה שהיתה באומנה אצל חבריה, והפכה אותה למשרתת.
הילדה בת ה- 12 הפסיקה לעניין את המשפחה האומנת, שהודיעה לילדה על הכוונה לזרוק אותה.
הילדה ביקשה מחברתם לעבור אליה. האשה הסכימה, ומזה שלושה חודשים הילדה נעולה בבית ומכינה קפה לקליינטיות של האשה, העובדת בביתה כקוסמטיקאית.
"מאז שהילה אצלה, היא פיטרה את העובדת שלה. הילדה הזו מזכירה סיפורים של צ'ארלס דיקנס", סיפרה השכנה.
גם כשמישהו מתלונן, לא תמיד אפשר להגיע לעובד הישיר שאחראי על הילד", מסביר יצחק קדמן. "לעיתים, בשל הנתק בין מחוזות הרווחה השונים, לא יודעים מאיזו עיר הילד הגיע, ומי היה העובד הסוציאלי האחרון שטיפל בו. כאילו זה ילד אבוד. עד שלא תהיה חקיקה ברורה בנושא, משפחות רציניות לא יקחו ילדים, עובדים סוציאליים ימשיכו לעבוד בתיסכול, והילדים עצמם ייפגעו נפשית ואולי פיזית, ללא תקנה".
נשמע מופרך? העובדות מדברות בעד עצמן.
ד.ש, בת ה- 12 הועברה למשפחה אומנת בצפון. באחת מפגישותיה עם קרובת משפחה, סיפרה לה הילדה שהיא מנוצלת במשפחה כמשרתת, וכי אבי המשפחה גם מנסה להתעסק איתה.
קרובת המשפחה המתגוררת בעצמה בצפון, פנתה לעובדת הסוציאלית, שאותה הכירה. לדבריה, הסבירה לה העובדת הסוציאלית כי הנושא כולו אינו באחריותה, אך כטובה אישית היא מוכנה לנסות ולבדוק את המקרה. כשחזרה מביקור הבית אצל המשפחה האומנת, היתה מזועזעת לחלוטין.
היא סיפרה לקרובת המשפחה שהמצב אפילו גרוע יותר מכפי שזו תיארה לעצמה, אך לה אין סמכות להתערב.
מספרת קרובת המשפחה:
"היא הרי בסך הכל תינוקת. במשפחה האומנת התייחסו אליה כאילו שהיא איזה סבל ששוקל מאה קילו. לפחות שמונה עשרה שעות ביממה, היא היתה צריכה לעסוק בעבודות בית, לסחוב חבילות כבדות מהשוק, לשטוף חלונות, לבשל, לגהץ, ועוד".
ד"ר חניתה צימרין: "לידי גרה משפחה שבמשך שנתיים לקחה לסופי שבוע ילדה מפנימיה באיזור. בשלב מסויים החליטה המשפחה לקחת אליה את הילדה, כמשפחה אומנת.
הם קיבלו אישור מהפנימיה, והילדה היתה מאושרת. זוהי משפחה מקסימה, אמידה ותומכת.
באחת מהשיחות שלנו, שאלתי את השכנה אם עובד סוציאלי מבקר את הילדה, והיא ענתה לי בטבעיות שהם בכלל לא יודעים שהילדה אצלה. משרד הרווחה חשב שהילדה עדיין בפנימיה.
הפנימיה לא דיווחה והעובד הסוציאלי ממחוז מגוריה המקורי של הילדה ניתק מגע ברגע שהועברה לפנימיה.
"זה סיפור עם סוף טוב, אבל מי יודע כמה ילדים כאלה נמצאים, מבלי שאיש מהאחראים יודע על כך, בכל מיני משפחות. חלקן אולי טובות, אבל חלקן ודאי דומות למשפחות שעליהן שמענו, שבהן הילדים הופכים קורבנות לניצול וזוכים ליחס מחפיר".
ילדים במשפחת אומנה טרף קל – חלק ב' – שרית רום, העולם הזה 22.7.92, קובץ pdf
בעקבות כתבת התחקיר "טרף קל" על משפחות אומנות, פנו למערכת אנשים ששהו בילדותם במשפחות אומנה, וביקשו לספר את סיפורם האישי.
"מה שהיה בכתבה שלכם בשבוע שעבר הוא רק קצה הקרחון", סיפרה נערה אחת. "בגיל 15 נאנסתי והאם האומנת האשימה אותי וקראה לי 'זונה'. בני המשפחה היו אוכלים בשר וירקות על מפה יפה, ולנו נתנו בצד לחם וביצה".
מן העבר השני, מספרת אם, ששני ילדיה הוצאו מחזקתה לבתי משפחות אומנה, על מאבקה להחזיר את ילדיה הביתה
"עכשיו, כשהשתחררתי סוף סוף מהכלוב שהייתי כלואה בו מגיל 3 וחצי, וקראתי את הכתבה על משפחות אומנה, הרגשתי שאני מוכרחה לשתף עוד אנשים במה שקרה לי", מספרת בהתרגשות יעל (שם בדוי).
"סיימתי צבא לפני חודשיים, ועכשיו יצאתי לחיים. רק בתקופה של גיל 17-18 היה לי מזל להיות במשפחה אומנת טובה. כל שאר המשפחות, והייתי אצל ארבע, היו איומות".
יעל הוצאה מביתה שבדרום הארץ כשהיתה בת 3 וחצי, ביחד עם אחותה הצעירה ממנה בשנה.
בשלב הראשון הועברו השתיים למוסד נווה טף של ויצו"ו, שנסגר לפני כמה שנים.
כעבור שנתיים הועברו למוסד אחר, ברחובות. אז הוחלט להעבירן למשפחה אומנת.
ארבע משפחות כאלה עברה יעל בחייה הקצרים. לפי סיפוריה, שלוש מהן כלל לא היו ראויות לשמש כמשפחות אומנה, וזאת בלשון המעטה. בימי ילדותה במוסד היא נזכרת בחלחלה: "אני לא זוכרת למה הרביצו לי, את הסיבות כבר שכחתי, אבל אני בפירוש זוכרת שקיבלתי מכות, והרבה. כך היה גם במוסד השני שאליו הועברנו. תמיד היו מכות וצעקות.
כשהייתי בת 7 העבירו אותנו למשפחה אומנת, שהיו בה עוד ארבעה ילדי אומנה ושני ילדים של המשפחה.
זה היה זוועה.
הם הפכו אותי לכיבשה השחורה של הבית. כל הזמן אמרו לי שאני אפס, שאני לא שווה כלום. כשהם היו אוכלים ארוחות ערב בסלון, ארוחה של דגים ובשר עם מפה וכלים יפים, הושיבו אותנו, ששת ילדי האומנה, בצד. לנו נתנו לאכול ביצה ופרוסת לחם.
"ההורים האומנים כל הזמן עשו בינינו אפליות. לאלה שהיו ילדים נוחים, נתנו לאכול 'מעדן חלב'. לי, עד גיל 17, אף פעם לא נתנו. פעם האם האומנת משכה ילדה בת 4 בשערות לאורך המדרגות, אני ראיתי את זה, והאם איימה עלי לא לספר. כשבאה העובדת הסוציאלית לביקור, האם האומנת אמרה לה בנוכחות הילדה: 'היא נפלה במדרגות'. אז אני אמרתי שראיתי אותה מושכת אותה בשערות למטה במדרגות. האם האומנת אמרה לעובדת הסוציאלית: 'היא סתם מפנטזת, היא בכלל שקרנית חולנית'.
העובדת הסוציאלית לא התייחסה לדברים שלי או של הילדה הקטנה. הם תמיד התייחסו אלינו כאילו שאנחנו מדמיינות דברים.
"כשהיינו מתלוננים אצל העובדת הסוציאלית, היא תמיד היתה אומרת: 'לא יכול להיות, הם כל כך נחמדים ואוהבים אתכם'".
אחר כך בכל זאת פיטרו את המשפחה האומנת וקיבלנו משפחה חדשה. האב האומן דווקא היה נחמד, אבל האמא היתה זוועתית. בכל פעם שהיינו מקבלים תקציב לבגדים, היא היתה לוקחת את כל הכסף וקונה לעצמה בגדים. לנו קנו רק שתי חולצות, ופעם בשנה – זוג נעליים. וזה היה תקציב בכלל לא קטן.
"גם אצלם היה מטבח מופרד. הם בחיים לא נתנו לנו לשתות קולה או לאכול דברים מתוקים. לפעמים היינו מתגנבים בלילה ולוקחים מהמטבח 'מעדן חלב' או שותים קצת קולה. אחר כך, בבוקר, היינו צריכים לשקר לאם האומנת ולהגיש שבכלל לא היינו במטבח. הם ממש לימדו אותנו לשקר. אצלם בבית גם לא כיבסו ביחד את הכביסה. פעם שמעתי את האם האומנת מספרת בטלפון לחברה שלה, שאנחנו מגעילים אותה. את הכביסה שלנו היינו צריכים לכבס לבד, לפי תורנות".
"המשפחה הכי נוראית, ממשיכה יעל, היתה המשפחה שאליה שלחו אותי בין גיל 15 לגיל 17. שניהם היו ממש שונאי ילדים. היינו ארבעה ילדים, ולהם היתה בת בוגרת, שגרה איתם. היא היתה נשואה עם תינוק, ואנחנו היינו ממש המשרתים שלה.
היא שלחה אותנו לקניות, וגרה בחדר שהיה צריך להיות החדר של אחותי ושלי. אנחנו היינו בוגרות, וחילקנו חדר עם ילדה בת 5. זה היה לא נעים להסתובב עירומות ליד תינוקת.
בחיים לא היתה לי פרטיות, אף פעם. בגיל 15 נאנסתי, גם את המקרה הזה הם לא הסכימו לשמור בסוד, וסיפרו אותו לבת שלהם ולחברים שלהם.
האמא האומנת, במקום להבין אותי, התחילה לקרוא לי 'זונה'. היא כל הזמן אמרה לי שרציתי להיאנס, שבגלל שכל החברות שלי כבר שכבו עם בנים, גם אני רציתי, ונפלתי. רציתי למות. כתבתי מכתב התאבדות, אבל המורה מצאה אותו והעבירו אותי לטיפול אצל פסיכולוגית. היא היתה אישה מקסימה, היא זאת שהצילה אותי, אבל גם היא לא היתה יכולה לעשות כלום נגד המשפחה האומנת.
הדבר היחיד שיצא מזה, היה שאמרו להם להוציא מהבית את הבת שלהם. האם האומנת איימה שגם היא תעזוב, אז ויתרו לה. מאז האונס היא כל הזמן קראה לי 'זונה', ואמרה לי שזה לא פלא, כי גם אמא שלי היתה זונה.
"הם אף פעם לא באו למסיבות הסיום שלי בבית הספר. כשהאם האומנת היתה בבית החולים, אז אני, שהייתי הבוגרת, הצטרכתי לדאוג לכולם, גם לבת ולנכד שלהם. חוץ מלבשל עשיתי הכל, הייתי ממש עבד. בבוקר למדתי והוצאתי ציונים טובים, ומיד כשחזרתי הייתי צריכה לעשות עבודות בית. בי הם לא נגעו, אבל פעם הם ניסו להרביץ לאחותי, ואני הצטרכתי להגן עליה. כל הזמן הייתי צריכה לדאוג לאחותי.
כשהתגייסתי, בוטלה הזכאות שלי למשפחה אומנת. רצו למצוא לי סידור בקיבוץ אבל אני לא רציתי, אז במשך שנתיים הייתי בבסיס סגור. היה לי מזל שהיה לי מפקד טוב, ושם גם היכרתי את החבר שלי. היום אני מקווה לבנות חיים אחרים. דבר אחד בטוח, אני בחיים שלי לא אוכל לספר לילדים שלי על ילדות מאושרת. לפחות בגיל 17 קיבלתי משפחה נהדרת, שקצת החזירה לי את הביטחון".
כשסיימה יעל את שירותה הצבאי ויצאה לחיים אזרחיים, נודע לה כי מבחינת משרד הרווחה, היא כבר לא נחשבת כזכאית לעזרה. כרגע היא ובן זוגה מנסים למצוא דרך לקבל קרוואן או זכות למגורים ממשרד השיכון. למרות ילדותה הקשה, יעל אופטימית.
"עברתי כבר כל כך הרבה, והחופש הזה שלי עכשיו נותן לי להאמין שבכוחות עצמי אמצע פיתרון. לי לא יהיו ילדים במשפחות אומנות וילדים כאלה צריכים לדעת מה עבר עלי, ואני לא היחידה", היא אומרת.
* * *
"את הילדים שלי הפסדתי לפני חמש שנים. הייתי אז מכורה לסמים, אבל מאז נגמלתי. אני רוצה לקבל את הילדים שלי בחזרה ולגדל אותם", אומרת רינה י. מיפו, וממררת בבכי. בעקבות הכתבה על משפחות אומנות התקשרה רינה, בת 35 וביקשה לספר את סיפורה האישי. במאבק שהיא מנהלת נגד ההחלטה להשאיר את ילדיה מחוץ לבית. היא מרגישה שאין לה מה להפסיד. "היום, כשאני נקייה מסמים ומצאתי עבודה, אין שום סיבה שלא אקבל בחזרה את ילדיי. למה שהם יקראו לאישה אחרת 'אמא'?, היא שואלת ובוכה שוב.
ילדיה של רינה י. גרים בביתה של משפחה אומנת באיזור השרון. הבן (12) והבת (14) נמצאים כעת אצל רינה, למשך חופשת הקיץ. "אני לא מתכוונת להחזיר אותם בעוד חודש, כמו שאמרו לי. אם אני טובה להיות איתם חודש וחצי, אני טובה להיות איתם תמיד.
עובדה, בשנה שעברה אפילו לחופש לא נתנו לי אותם, והשנה החליטו שאני מסוגלת להיות איתם", היא אומרת. "בשנים האלה הם החליפו שתי משפחות, כשהם באים הביתה לחופש היו נדבקים אלי בבכי ושואלים אותי איך אני נותנת להם ללכת. נקרעתי מבפנים, אבל ידעתי בעצמי שכל עוד אני משתמשת בסמים, הם לא יכולים לגדול אצלי".
לפני כמה חודשים, לאחר חופשת חנוכה, כשהוחזרו ילדיה למשפחה האומנת, ניסתה רינה להתאבד, וחתכה את ורידי ידיה. אחר כך הבינה שבדרך הזו תרחיק מעצמה את הסיכוי לזכות בחזרה בילדיה ומיהרה לקבל עזרה. "אני נמצאת כבר ארבעה חודשים בשיחות אצל פסיכולוגית. אני מוכנה לשלם את הכסף ששילמתי לסמים על טיפולים, שיהפכו אותי לאמא טובה. אלה הילדים שלי", היא אומרת ופוכרת את אצבעותיה.
"בשנת 73' היכרתי את הגרוש שלי אב הילדים, שהיה נשוי באותה התקופה ושיקר אותי שיתגרש ויתחתן איתי. הוא היה מזריק ואני הייתי תמימה, חשבתי שאני אצליח להוציא אותו מזה. במקום להוציא אותו נפלתי בעצמי. מפעם לפעם הוא היה נעצר על גניבות וישב בבית סוהר. באחת הפעמים שהשתחרר, הוא קיבל גט מאשתו והתחתנו.
עד 79' החזקתי מעמד בלי סמים, באותה התקופה ילדתי את הבת שלי בחודש החמישי, בפג. היא נולדה במשקל 800 גרם והיתה בסכנת מוות. בעלי נעצר שוב, ואני החלטתי לעזוב אותו. הבנתי שהוא חי בתוך הפשע ושום דבר לא יוציא אותו מזה.
"באותה התקופה כבר הייתי חזק בסמים, והרגשתי איך הכל נהרס לי מהסמים. בינתיים נכנסתי שוב להריון. היום אני יודעת שזה היה חוסר אחריות להיות מכורה לסמים ולשחק אותה כאילו הכל בסדר. הבן נולד מכור. עזבתי את הדירה, וחזרתי עם הילדים לגור אצל ההורים שלי ביפו. נכון, אלה לא היו החיים הכי טובים לילדים שלי, לגדול עם אמא נרקומנית, אבל אמא שלי דאגה להם וגידלה אותם יפה. היה לנו חדר משלנו, תמיד היה אוכל בבית והרבה אהבה.
את הפגישה ערכנו בבית הוריה. בדירה המטופחת שורר נקיון מופתי. חדר מסודר ובו מיטת קומותיים עבור הילדים, משמש עד היום את ילדיה של רינה כשהם מגיעים לחופשות. שני הוריה עובדים, והיום גם רינה עובדת בעבודה קבועה, כמוכרת בחנות. כבר כמעט שנתיים לא נגעה בסם. כשהיתה מכורה לסמים, הבינה כי אין לה ברירה אלא לוותר על אחזקת ילדיה. "לא היו לי אשליות", היא נאנחת. "בטח שהיה עדיף להם לא לראות את אמא שלהם רצה פעמיים ביום לפרדס אבו סיף ביפו כדי לקנות מנה ועוד אחת". לדבריה, היום השתנה הכל. היא מצביעה על חדר הילדים ועל המקרר העמוס, ומתארת איך ילדיה היו מגיעים לחופשה ומתנפלים על האוכל.
רינה: "בהתחלה חשבתי שיותר טוב להם לגדול עם אמא ואבא נורמליים. מהר מאוד הבנתי שמה שהם מקבלים במשפחה אומנת, זה לא דבר שלא קיבלו אותו אצלי. לפני שהם הועברו למשפחה, קנינו להם הרבה בגדים חדשים ונעליים. בחופשה הראשונה שלהם, אחרי פחות מחודש – זה היה בסוכות – הם הגיעו עם בגדים אחרים ונעליים ישנות. שאלתי אותם מה קרה לבגדים שלהם, והם לא ענו. רק לקראת סוף החופשה סיפרה לי הילדה בפחד, ש'הדודה' לקחה לה את הנעליים ונתנה לה נעליים אחרות. התקשרתי לעובדת הסוציאלית, שהבטיחה לי לבדוק. שום דבר לא קרה.
"מאוחר יותר הילדים סיפרו לי שלא נותנים להם מספיק אוכל, סיפרו לשנותנים להם לאכול שאריות. אז התפרצתי לעובדת הסוציאלית, ובאמת, לא עבר זמן והילדים הועברו למשפחה אחרת. רק אחרי שעברו למשפחה חדשה, התחילו הילדים לספר לי איך הפכו אותם בבית הראשון, שבו היו עוד ארבעה ילדים של המשפחה, למשרתים.
הילדה סיפרה איך היתה צריכה לנקות ולשרת את כולם, אפילו את הילדים של המשפחה, שהיו יותר צעירים ממנה. אפילו הם היו נותנים לה פקודות. כל הזמן איימו עליהם שאם הם לא יעשו מה שאומרים להם, יזרקו אותם לרחוב.
"אז לא הבנתי, אבל הילד שלי היה מרטיב בלילה גם כשכבר היה בן 10. אני הייתי בתוך הסמים, ולא ראיתי מה קורה סביבי. לפעמים, כשהיה לי קצת כסף, הייתי נותנת להם שיקנו לעצמם משהו. כשבאו לביקור ושאלתי מה קנו, הם לא ענו לי. אחר כך סיפרו לי שכמעט ולא נתנו להם לצאת מהבית, וכמה פעמים לקחו להם את הכסף. הילד סיפר שפעם אמר לו האב האומן: 'אתה יודע כמה אתם עולים לנו? תביא את הכסף אם אתה רוצה לאכול'.
"כשקראתי את הכתבה, התחלתי להזיע. כבר שנה שאני דורשת שיחזירו לי את הילדים. פתאום אני חושבת, שאולי קורים להם דברים איומים והם פשוט לא משתפים אותי. מי יודע אם מה שסיפרו לי שעשו להם הוא כל האמת. אני מוכרחה לקבל אותם בחזרה. שום משפחה אומנת לא יכולה להיות בית אמיתי", מסיימת רינה.
העובדת הסוציאלית, המטפלת במשפחה, הגיבה על הדברים ואמרה שהמקרה נבדק.
לדבריה, "אם נמצא שרינה י. אכן שיקמה את חייה, נעזור לה לקבל את הילדים ולגדל אותם. אנחנו חושבים על טובת הילדים. במצב שבו היתה קודם, לא היתה לה כל אפשרות לגדל אותם". לגבי המשפחה האומנת, הודתה ש"אכן היו מספר בעיות עם המשפחה הראשונה", אך הוסיפה ש"כיום נמצאים הילדים במשפחה טובה".
