עדותו המחרידה של י' בן 16.5 ללא רבב בגופו או בנפשו כלוא באשפוז כפוי 3 חודשים בבית חולים פסיכיאטרי איתנים – פק"ס ליאת אשורי: "לא מוצאים לו מסגרת וטרם נערך לו אבחון"
*** עדכון הפוסט שפורסם ביום 20/12/14.
היום 23/12/14 התקיים דיון של הקטין בפני סגן הנשיא השופט משה דרורי בביהמ"ש המחוזי בירושלים.
שרית אשורי, פקידת הסעד העידה:
"אני סבורה שאין להחזיר את הילד לאמא שלו אפילו ליום אחד אלא להשאיר אותו באיתנים. גורמי הטיפול בבית החולים לא יכלו לאבחן אותו כי הוא לא שיתף פעולה, בין היתר בגלל ההסטה של האמא. אנו יודעים שהיא מסיטה אותו והיא העיזה להעלות לאתר אינטרנט מכתב שהוא כתב לבית משפט העליון, עם השם שלו ושמות של אחרים שיושבים באולם הזה".
אין שום מניעה בחוק לפרסם את שמה של פקידת הסעד שגרמה לאשפוזו הכפוי שלא כדין של הקטין, והפרה את זכויותיו בצורה מזעזעת לצורך סחר בילדים.
פקידת הסעד שרית אשורי ביצעה מחטף, שלא צלח, ולמרות שידעה שהוגש ערעור, היא פנתה שוב לשופט שמעון לייבו חותמת הגומי שלה בביהמ"ש השלום, כדי למנוע את הערעור במחוזי.
פקידת הסעד שרית אשורי שיבשה מהלכי משפט וניסתה להטות את הדין במרמה והונאה כשטובת הקטין כלל אינה עומדת לנגד עיניה. יותר מתמוהה התנהגותה הבריונית והאלימה כלפי הקטין.
השופט דרורי פסק:
"בדיון היום הוברר, כי לאחר הגשת הערעור ולאחר שהוגשו עיקרי הטיעון, הייתה פנייה נוספת של פקידת הסעד לבית המשפט לנוער בירושלים, וכב' השופט שמעון ליבו החליט כי יקבע דיון במעמד הצדדים ליום 25.12.14.
בדיון היום (23/12/14) שמעתי ברוב קשב את דברי הקטין עצמו. במהלך הדיון היום, שמעתי גם את דברי האם (המערערת 1) שביקשה כי הקטין ישוב אליה.
ברצוני להדגיש כי הערעור עצמו מעלה שאלות עקרוניות, כולל בדיקה פרטנית מדוע נעשו פעולות כאלו ואחרות ללא הצדקה כלפי הקטין.
מכל מקום, ברצוני להבהיר, ולכן יש חשיבות לצורך המשך חייו של הנער, כי אין להטיל על הנער סטיגמה כלשהי של מי שסובל מבעיות פסיכיאטריות כלשהן.
אני תקווה, כי על אף סגת חייו הלא פשוטה של הקטין, שחלקה בא לידי ביטוי גם במכתבים שכתב, נמצאים אנו עתה בתחילת דרך חדשה.
במהלך הדיון היום, הזכיר עו"ד xxx המייצג את האמא, כי לא ניתנה לו הזדמנות לטעון בבית המשפט לנוער. מאחר ועכשיו יש ייצוג, זכאי עו"ד xx, לאחר הצגת ייפוי כוח בכתב מהאם, להופיע בבית משפט לנוער ולטעון את כל טענותיו בשמה של האם. בעניין זה, אני מורה למזכירות בית משפט זה, ובית משפט לנוער, לאפשר לעו"ד xx לצלם את כל החומר מהתיק.
סוף דבר:
א. האשפוז הפסיכיאטרי – ייפסק מיידית.
ב. מכאן ייצא הנער ל"xxx", שם יהיה ביומיים הקרובים. לגבי המשך מקום מגוריו של הקטין, יחליט בית משפט לנוער ביום 25.12.14 או בכל ישיבה נדחית אחרת.
במהלך הקראת פסק דין זה שמעתי שתקופת הנזקקות מסתיימת ביום 20.2.15, דהיינו מספר ימים אחרי הגיעו לגיל 17. חזקה על בית משפט לנוער שישקול בכובד ראש, ולאחר שמיעת הקטין, האם יש מקום להשארתו בסטטוס זה של קטין נזקק לאחר גיל זה, או שמא רשויות הרווחה לא יבקשו כלל הארכת נזקקות.
כל צד יישא בהוצאותיו".
הפוסט המקורי פורסם ביום 20/12/14:
את סיפורו של הקטין י' פרסמנו בתאריך 14/12/14 תחת הכתבה: "השופט שמעון לייבו ביהמ"ש לנוער ירושלים – אשפוז כפוי לקטין שזרק חפץ על מדריכה ושאינו חולה במחלת נפש מהסיבה כי לא נמצאה לו מסגרת עונשית טיפולית". בכתבה פורט בהרחבה, כי השופט שמעון לייבו, נזף בקטין "שאינו מבין את המצב לאשורו" ונזף בפקידת הסעד שרית אשורי, על "שאין הצעה קונקרטית למסגרת".
ברם, הקטין ממשיך להיות כלוא באשפוז כפוי מזה שלושה חודשים בניגוד לחוק, ללא שעבר אבחון.
נעילתו של י' במוסד סגור, נועדה להשתיק אותו ולמנוע ממנו לספר כיצד הפרקליטים ליזו וולפוס ושגיא אופיר מפרקליטות מחוז ירושלים, איימו עליו לתת עדות שקר נגד אביו בבית המשפט. הקטין שלח הודעה על חזרה מהודאה בעדותו ופירט את האיומים הברוטליים וההפחדות שנקטו נגדו הפרקליטים, אולם בית המשפט לא פעל להוסיף את הבקשה לחזרה בהודאת הקטין.
הקטין נמצא כיום באשפוז כפוי וסכנת חיים מרחפת מעל ראשו. פרקליטות המדינה כמו גם פקידת הסעד מעדיפים שהקטין ימות, מאשר יספר את הפשעים שחוללה המדינה לילד המחונן שבגיל 16 עבר בהצלחה בחינות בגרות באנגלית ומתמטיקה, והוא מתבלט בתחום האומנות כרקדן ונגן על כלי נגינה שונים לרבות פסנתר.
המכתב המלא שמור במערכת. לצורך הגנה על זהותו של הקטין הושמטו פרטים מזהים.
לכבוד
בית משפט עליון
אני, י' בן 16 וחצי ת.ז. xxx, ברצוני להתלונן על כל מה שפגעו בי במשך השלוש וחצי שנים האחרונות: המשטרה, הרווחה, פנימייה ועוד.
הוציאו אותנו מהבית, הפרידו בינינו (י' הופרד מאחיו).
בהילולה של רבי נחמן הודדענקר, נסענו לקבר שלו בטבריה להתפלל ובחזור לקראת היציאה מבית הקברות עלינו על הרכב, ופתאום נשמע רעש חזק מאחור על הרכב, כי המשטרה דפקו עליו.
עצרו את אבא שלי, שמו עליו אזיקים והכניסו אותו לניידת. עיכבו אותנו עד מאוחר.
בלילה ליד הניידת שבה הוא ישב, דאגנו לשלומו וחששנו שלא נראה אותו יותר, ואפילו שהשוטרים אסרו להתקרב אליו, עקפתי אותם ודפקתי על החלון להגיד לו שלום, והוא עושה לי שלום בחזרה. שרנו כל האחים נ-נח בתפילה לשלומו ולשלום כולם. היינו רק הבנים ביחד וגם לא כולם, ואת שאר המשפחה גם הוציאו מהבית.
התברר שהעיכוב היה בגלל שהמשטרה של טבריה חיכו שיגיעו ניידות מירושלים לאסוף אותנו וכשהגיעו נסעו בניידות לירושלים לתחנת המשטרה במגרש הרוסים.
הגענו למגרש הרוסים בסביבות שלוש וחצי לפנות בוקר. את אבא שלי הכניסו למעצר ומאז לא ראיתי אותו יותר.
חקרו אותנו ולאחר מכן הכניסו אותי ואת אח שלי xxx למרכז חירום "מבטח עוז" שברמת שלמה, ושם נפגשתי עם אמא פעם בשבועיים בפיקוח שם.
המדריכים עלו לי "אחיזות" כואבות במשך שעות. כלומר, תופסים לי ידיים במשך שעתיים על הרצפה כשהידיים משולבות כמו X תופסים לי את שני הידיים צמוד עד שאני "נרגע". עשו לי את זה בדרך אלימה וגם המדריך מוטי מלכה, הפיל אותי בבעיטה לרצפה ואחז אותי. עשו לנו גם שיחות וטיפול הרסני.
מהמשטרה חקר אותנו חוקר ילדים בשם מיכה הרן, ששיקר לנו בחקירה ואמר לנו: "נכון שנפגעתם. נכון שאבא שלך היה כך וכך, ורצה שאאשר לו דברים", וגם איים שאם לא אשתף פעולה אצטרך להיחקר עם מכות בידי חוקרי המשטרה.
לאחר ארבעה חודשים של סבל וגם דאגה לשלום כל המשפחה, כי ידעתי שכולם סובלים לאחר פירוק הבית, העבירו אותי משם לפנימיית "בית חגי", ואני חשבתי שאולי יהיה לי טוב ושאוכל סוף סוף להיות בקשר עם המשפחה ושיתנו לי יציאות לאמא, אבל כשהתקבלתי הבנתי שטעיתי, ורק סגרו אותי יותר, ואחרי קצת זמן לקחו לי את הפלאפון וכל דרך להיות בקשר עם אמא שלי והמשפחה ובלי פגישות.
פגעו בי גם הצוות וגם הנערים במכות, השפלות, ובסחיטות כסף. באחד המקרים כשיצאנו, אני והמדריך xxx ועוד נער. חנינו בגן החיות התנ"כי בירושלים, על מנת לאסוף את המדריכה ושם המדריך הרים עלי ידיים והרביץ לי ברכב, וכן היו עוד כמה וכמה פעמים שהרביץ לי בפנימייה, בעט בחפץ לעברי, דחף אותי ועוד, וכשהייתי במקלחת הוא חיבק אותי מאחורה.
את הכסף שבשבילו עבדתי בפינת חי למשך תקופה מאוד ארוכה לא שילמו לי, ורק כשאיימתי בתלונה ועשיתי בלאגן שילמו לי וגם גנבו ממני כסף הנערים והצוות.
עשו לי גם טיפול הרסני שגרם לי הרבה כאב והרס, שהרס לי את כל העולם הפנימי.
ד"ר ויינשטיין הפסיכיאטר של בית חגי, שיחק לי עם כדורים פסיכיאטריים ובכלל לא הקשיב לי ושמע רק לשרית ורד העובדת הסוציאלית שטענה נגדי דברים שקריים. יומיים לאחר העדות הוא הפסיק לי את הכדורים.
יש עוד דברים שעברתי בפנימיית בית חגי, סבל. אבל הדברים הקשים ביותר שעברתי זה שהכריחו אותי באיומים להעיד נגד אבא שלי ונתנו לי כדורים פסיכיאטריים. על אף שהבטיחו לי שאחרי החקירות עם חוקר הילדים מיכה הרן, הכל יסתיים.
כשהיינו עוד בבית עם המשפחה, בחמישה החודשים האחרונים שלפני המעצר של אבא שלי, הייתי בן 13 וחגגו לי בר מצווה. חבר של אבא שלי שאמר שהוא סופר סת"ם, הכין עבורי את התפילים. הבת שלו הייתה בת 7 שנים והיינו חברים, וכשאבא שלי גילה שהוא כומר מיסיונר שמתחפש למפיץ דת, הם רבו ונחתך הקשר ביניהם ומאז לא יכולתי לראות אותה יותר.
שגיא אופיר וליזו וולפוס התובעים מהפרקליטות נגד אבא שלי, אמרו לי לפני העדויות: "תגיד שאנסת, לא נעמיד אותך לדין. מה איכפת לך גם אם זה שקר", גם אמרו שהעדות שלי לא תצא אמינה במידה ויוכיחו ההגנה שכן אנסתי. והוסיפו שגם אח שלך אמר ולא עשינו לו כלום.
רצו שאשקר על מנת שאוכל להכניס את אבי לכלא ולהשיג את שמם. שיתפתי פעולה ושיקרתי.
רק בדבר אחד לא הסכמתי לשקר: להגיד שאנסתי. גם ליזו וולפוס עודדה אותי שאני יכול להיות העו"ד הכי טוב בשביל להוריד מעצמי את הלחץ שעשו לי שגיא אופיר וליזו וולפוס, וכדי שלא אצטרך לשקר שאנסתי, סיפרתי מציאות אחרת: אמרתי שאבא היה אחראי על הכל, על כל הדברים, ובכלל שיקרתי.
– עמוד 3 הושמט. מכיל פרטים חסויים שעלולים לזהות את הקטין. –
לא היה משנה להם כל כך כי כבר העדתי ונגמרו שלבי העדויות וזה כבר לא יזיק לעדויות, ושלחו אותי לבדיקה ב-xxxx. שמחתי שסוף סוף הצלחתי לצאת משם, כי רק רציתי לצאת משם בכל דרך והצלחתי, ולכן שמחתי, אבל נפלתי לגיהינום חדש, שם נתנו לי כדורים והכניסו אותי סתם לחדר 'הרגעה', כשהתנגדתי פעם אחת לכדור, הביאו לי את זה בזריקה בישבן ובדרך אלימה תפסו לי את הידיים והרגליים בכוח, ודפקו לי את הראש במיטת הברזל שזרקו אותי עליה. גם בנוסף לזה גם שם שיקרו לי מהפנימייה, בעיקר העובדת הסוציאלית שרית ורד, שאמא רוצה לפגוע בי, ושכנעו אותי שלא אפגוש אותה. מה שעשו והצליחו דרך שקרים ומניפולציות כל השנים שהייתי שם.
בנוסף, מהפנימייה , באו אלי גם המדריכים ושרית ורד העו"סית כדי לחזק את המחשבות האובדניות שלי, כי העדיפו אותי בקבר. ממש כך.
הרגשתי כי פחדו שאתלונן עליהם, ובפרט כששמעו גם מהבית חולים שיש לי מטען גדול עליהם, ושאני לא רוצה לחזור לשם.
רק בסוף, אחרי שבאו ושכנעו אותי הרבה עם שקרים וממתקים ועוד, נתתי בהם אמון וחזרתי לפנימייה. שוב התעללו בי ואפילו שגם ידעו שסבלתי בבית החולים כי שיתפתי אותם בזה, כדי לאיים אלי שיחזירו אותי לשם ופעם אחת ניסו להחזיר אותי לשם וברחתי.
חזרתי באותו יום לפנימייה בתקווה שיניחו לי עם הבית חולים הפסיכיאטרי, כי חשבתי שאם אחזור, אפתור בעצם את הבעיה שהם חשדו בי שאברח מהפנימייה בתקווה שיניחו לי. בפרט כי ידעו שלא יוכלו להכניס אותי כשהרופאה ד"ר מרינה, המליצה עלי טוב.
לאחר מכן, ביום גזר הדין של אבא שלי, לא הסכימו שאלך לשם, הסירוב שלהם הראה לי שלא איכפת להם ממני ושיקרו לי שרוצים בטובתי, כי לעדויות נגד אבא שלי והנאשמים הסכימו שאלך, ומה קרה הפעם שלא הסכימו?
אני הייתי סקרן לדעת מה קורה עם גזר הדין. היו לי רגשות מעורבים, שמצד אחד היה חשוב לי לדעת מה קורה ומה יקרה עם אבא שלי ודאגתי, ומצד שני היה חשוב לי לדעת שהצלחתי להציל את המשפחה בזה שישב בכלא כמו שהסבירו לי ושיקרו לי.
ברחתי בלילה. יצאתי בלי כלום. רק עם עצמי וכסף לאוטובוס. הייתי בתחנה מרכזית, חיכיתי לאוטובוס ונסעתי. כיוון שהיה קר בחוץ אז היה לי רעיון להיות בכותל המערבי ושמה התפללתי שיהיה טוב. ביום נסעתי לבית המשפט המחוזי ופגשתי בחוץ את אמא שלי ואת אחותי, בפעם הראשונה לאחר תקופה ארוכה כל כך.
מחוץ לבית המשפט פגשתי גם את עוה"ד שגיא אופיר וליזו וולפוס, והם אמרו לי שאתעלם מאמא ומכל הנשים.
בגזר הדין שלא בצדק אבא שלי קיבל 26 שנים.
