כשלוקחים לך את הילד, ידיעות אחרונות, יפה נבו – 21.10.1998 קובץ pdf

הם אוהבים את ילדיהם, משתדלים לגדל אותם טוב ככל האפשר – אבל המדינה מחליטה להפקיע מרשותם את הילדים ולמסור אותם לאימוץ.

שני סיפורים עצובים מהחיים – כולל נימוקי השירות למען הילד, ההיבטים המשפטיים ודמעות ההורים, שרק רוצים את הילד שוב בבית

שירלי מעשנת בשרשרת (השמות בכתבה שונו). היא יושבת מקופלת על הספה הדהויה בסלון, במכנסי ג'ינס קצרים וב'חולצת בטן' המדגישים את הרזון שלה. פניה היפים נקיים מאיפור והיא בוהה בעיניה הגדולות והעצובות בעשן הסיגריה. פתאום היא מתרוממת באיטיות, ניגשת למזנון המיושן, מכניסה בידיים רועדות קלטת למכשיר הווידאו ומספרת בהתרגשות על הילד שלה, קרן האור היחידה בחייה, היחיד שגרם לה לחייך, ליהנות, לצחוק. קשה לשאת את העצב שלה. הוא בולט בכל תנועה.

כשהילד מיישיר מבט למצלמה וצוחק, שירלי פורצת בבכי ומקללת את העובדות הסוציאליות שגנבו את הילד לאימוץ, את עורך הדין מהסיוע המשפטי שלא מנע את ההליכים, את המדינה היועץ המשפטי לממשלה, שתומכת לדבריה בזונות ובנרקומנים ולא באימהות כמוה, שבסך הכל לקו בדיכאון.

"לא נולדתי עם דיכאון, תמיד הייתי ילדה טובה ותלמידה מצויינת. נכנסתי לדיכאון מאהבה נכזבת. אני רוצה את הילד שלי. הילד שלי ריפא אותי. שיתנו לי הזדמנות. אפילו רק לראות אותו, מרחוק, פעם בשנה. פשוט גנבו לי את הילד".

שירלי טוענת כי היא משלמת את מחיר החולשה שלה ושל משפחתה, הנמצאת בשולי החברה:

"במקום לשקם אחת כמוני, מכשילים אותי. אני חפה מפשע, והענישו אותי בעונש הכי חמור שיכול להיות.

בגלל שאנחנו חלשים, ולא יודעים להתבטא ולהגן על עצמנו, ואין לנו כסף לעורך דין, לקחו לי את הילד. פוסלים רק את חולי הנפש, כאילו אין לנו נפש ונשמה. אנחנו רק אנשים רגישים, זה הכל. לקחו את הילד בגיל ארבע, והיום הוא בן שבע. כשיגדל, לא יכיר בי ויחשוב שזרקתי אותו. לא משנה מה אני אספר לו, לא יעזור לי כלום".

שירלי, בת למשפחה קשת יום שלה שמונה ילדים, גדלה בפנימייה. במהלך שירותה הצבאי הכירה בחור צרפתי, התאהבה בו, ונכנסה להיריון. הבחור ניתק את הקשר איתה וחזר לצרפת, ושירלי לקתה בדיכאון ואושפזה בבית חולים פסיכיאטרי. אמה הגימלאית, שרה, מונתה כאפוטרופוס שלה ושל הילד שנולד. לפני כשלוש שנים, לאחר כמה תקופות אישפוז, הוגדר מצבה של שירלי "יציב".

היא החלה לעבוד בטיפול בקשישים והפסיקה לקבל טיפול תרופתי.

לדבריה, היה זה הילד שחיזק אותה והעניק לה שמחת חיים, אבל דווקא בשלב הזה, הילד נלקח ממנה ונמסר לאימוץ.

בהופעתה בבית המשפט, בדיון לגבי האימוץ, דרשה שירלי שהילד יוחזר לרשותה, וגם איימה לפגוע בפקידת הסעד שבהמלצתה נחטף הילד מהבית. עמדה זו לא סייעה לשירלי בהשגת מבוקשה, והשופט ציין זאת בהחלטתו.

שירלי: "כשאנשים כועסים על כך שלוקחים בשר מבשרם, מותר להם לאיים. ברור שלא התכוונתי באמת לפגוע בה. עובדה שאף פעם לא הזקתי לאף אחד בעולם". באותו יום אושפזה בכפיה שוב.

בשירותי הרווחה המשפחה מוגדרת כבעייתית. שניים משמונת אחיה מוכרים כנרקומנים, והם, כמו שירלי מתגוררים בבית. גם מאחותה הנרקומנית של שירלי נגנבה ילדה לאימוץ, מיד לאחר הלידה.

שירלי אומרת: "אחותי הבינה שהיא לא יכולה לגדל את הילדה. אם גם לי היו לוקחים את הילד מיד אחרי הלידה, אולי זה לא היה צודק, אבל המצב שלי לא היה כל כך קשה. לקחת ילד אחרי ארבע שנים זה לא הוגן".

גם השופט חיים פורת ציין בפסק הדין לגבי האימוץ שהוא אינו מבין מדוע הליכי האימוץ התעכבו זמן כה רב.

פסק הדין המתבסס כולו על חוות הדעת של עובדים סוציאליים ופסיכולוג, מתאר את הבית כ"מבולבל, שבו האנשים כולם יחד וכל אחד לחוד, מתנהגים בבילבול, בחוסר אחריות ובחוסר שיפוט". השופט קבע כי טובת הילד מחייבת למסור אותו לאימוץ "למרות שהסבתא אוהבת את הילד והילד גילה אהבה כלפי הסבתא".

הסבתא שרה לא מתמצאת במינוחים המשפטיים ולא מבינה איך זה לוקחים ילד שהיא כה אוהבת ומטפלת בו במסירות.

"מה היה חסר לו כאן? כולם אוהבים אותו, יש לו חדר, צעצועים, אוכל. הייתי יורדת איתו לגינה כל יום, שולחת אותו לגן נקי ומסודר. ואם כבר, שיקחו אותו לפנימייה, למשפחה אומנת, אבל למה לאימוץ? ואם אימוץ, שיתנו אימוץ פתוח, שנוכל לראות אותו מדי פעם".

הסבתא ערערה על ההחלטה לבית המשפט המחוזי, והגישה בקשה לשינוי צו האימוץ. היא רצתה שבית המשפט יאפשר לה ולבתה לפגוש את הילד. הבקשה והערעור נדחו. עורך הדין שייצג את האם והסבתא בערעור, סבור כי צריך היה לשנות את אופי האימוץ.

לדבריו, מצבה הבריאותי של האם השתפר פלאים, וכמו כן, הילד גדל, הקשר שלו עם המשפחה המאמצת התהדק ולכן הביקורים לא יחבלו בקשר. "אנחנו לא מבקשים לקבל את הילד בחזרה בביתו הקודם", טען בבית המשפט. "אנחנו מבקשים ביקורים בפיקוח שירותי הרווחה. יש זכות יסוד לאם הביולוגי, שהיתה חולה. אפילו לרוצחים יש זכות יסוד לראות את ילדיהם".

אווה צליק, המפקחת הארצית בשירות למען הילד, שאחראית על נושא אימוץ ילדים שאינם תינוקות, אומרת בתגובה: "זהו סיפור קשה של אם חולת נפש, שלא מסוגלת לטפל בילד שלה ולא משתפת פעולה עם בית החולים הפסיכיאטרי. ההורים שלה מבוגרים, וגם הם לא מסוגלים לטפל בילד. לא היתה שם התעללות, אבל ראינו שהבית מבולבל, בלתי יציב ועלול להזיק לבריאותו הנפשית של הילד בעתיד, כי הילד כבר החל לגלות סימני מצוקה. נתנו להם הזדמנות, הניסיון לא עלה יפה ואז התחילו דיונים לגבי האימוץ".

צליק אומרת, כי מתוך 500 ילדים בישראל שנשלחים לאימוץ מידי שנה, יש רק 80 מקרים של טעויות וכשלונות. אימוצם של 420 ילדים עולה יפה.

צליק: "אני יודעת שכל ילד הוא עולם ומלואו, אבל כשעובדים, גם טועים. אין מה לעשות".

— למה לשלוח ילדים גדולים לאימוץ סגור? למה לא אימוץ פתוח הכולל קשר עם המשפחה המקורית?

בפנימיות ובאומנות מפריעה העובדה שיש לילדים קשר עם ההורים. הילדים רוצים להשתייך. באימוץ זה טוטאלי ויש שייכות. במשפחות אומנה הילדים יותר מבולבלים, נטולי שורשים.

צליק מודה שהמדינה מעדיפה אימוץ על פני אומנה שכן משפחות אומנה שאינן מסתדרות עם הילד נוטות לוותר ולא להתמודד.

זאת בגלל האפשרות שיש להן להחזיר את הילד לשירותי הרווחה. במסגרת של אימוץ, ההורים המאמצים יודעים שאף אחד לא ייקח מהם את הילד, ולכן סבורה צליק, אחוזי ההצלחה גבוהים בהשוואה לאלה של משפחות האומנה.

באשר לאימוץ הפתוח, מדגישה צליק שהדעות חלוקות: "פסיכולוגים קליניים טוענים שילד לא מסוגל לשאת שייוכת לשתי משפחות, לשני אבות ושתי אמהות. בגלל שאנחנו דורשים את טובת הילד, אנחנו לא ממליצים על כך.

— למה לא הוצאתם את הילד מלכתחילה אם המשפחה מוכרת כבעייתת?

נתנו להם הזדמנות להוכיח את עצמם. אלה התנאים שדרש בית המשפט.

חוות דעת פסיכולוגיות שונות

שתי בנותיו של דוד הועברו למשפחת אומנה כשהגדולה היתה בת תשע והקטנה בת שנתיים.

דוד:

"חטפו את הילדות מתחת לאף שלי. ניתקו את המחצן מהחיים שלי. אני רואה את הצעצועים שלהן ובוכה. אני טוב כדי להגן על המדינה ביחידה קרבית, אבל כדי להגן על הילדים שלי אני לא טוב?"

הוא גבר בן 48, בעל הופעה מסודרת. גם ביתו נקי ומסודר, ומרוהט באופן מינימליסטי: ספה, שולחן טלוויזיה וספריה עם תמונות של הבנות וסוס עץ שנותר למזכרת. דוד שולף את האלבום המשפחתי הקצר, שתיעד כמה שנים קשות אך מאושרות, מתבונן בתמונות,] משחזרת את המצבים בהן צולמו – ודומע. אולי לא טוב לילדות שלי? איך אפשר לדעת? רק המחשבה הורגת אותי מבפנים. כשהילד הולך לאיבוד, כל המדינה על הרגליים, אבל כשלוקחים ילדים, כולם שותקים".

דוד עלה לארץ בגיל 17, למד בפנימייה והתגייס לצה"ל. אחרי השירות הכיר אישה בשידוך והתחתן איתה. רק אחרי לידת בתם הבכורה הגיע למסקנה שהשידוך לא היה מוצלח. אשתו נכנסה לדיכאון אחרי לידה, ואושפזה בבית חולים פסיכיאטרי. אחרי האשפוז היא חזרה לבית הוריה, ועול גידול הילדה ופרנסתה נפלו עליו. לאחר שלוש שנים אשתו ביקשה לחזור אליו, והוא רכש דירה וניסה לשקם את המשפחה. נולדה להם בת נוספת, אבל שוב שקעה האישה בדיכאון ואושפזה. דוד התקשה להתמודד עם אשפוזה, עם ניהול הבית ועם גידולן ופרנסתן של שתי הבנות.

על רקע המשבר, הסכים לשלוח את בנותיו למשפת אומנה, עד שיתאושש ויחזור לתיפקוד רגיל. בינתיים, החלו חיכוכים בינו לבין אשתו. הבנות נשלחו למשפחת אומנה בעלת חמישה ילדים. הבת הגדולה, שהיתה אז בת 6, התקשתה להסתגל לחיים במשפחה החדשה, והתלוננה על כך בפני הוריה הביולוגיים.

דוד:

"חשבתי שאם אתלונן בשירותי הרווחה, הם יעזרו לנו וימצאו משפחה אחרת. במקום זה, הם פתחו בהליכי אימוץ. הייתי בהלם. ביקשתי עזרה מהמדינה, ורק נפלתי לבור עמוק יותר".

דוד פותח את הקלסר עב הכרס המכיל את המסמכים הקשורים באימוץ, ומציג חוות דעת שונות של הפסיכולוגים לגביו. פסיכולוגית אחת כתבה שאישיותו גבולית ושאין בו רגש של אהבה לילדים, ופסיכולוג אחר קבע שהוא מלא אהבה לילדיו, שמנת המשכל שלו נורמלית ושהוא יכול לתפקד כהורה. ה"ויכוח" בין הפסיכולוגים משתרע על פני עשרות עמודים.

פסיכולוגית טענה שאני רוצה את הילדים כי איכפת לי מעצמי ושאני עצוב כי לקחו לי משהו ששייך לי, ולא בגלל הרגש שלי. איך היא יכולה להגיד דבר כזה? איך היא יכולה למודד את האהבה שלי? בכל פעם שילד אומר 'אבא' ברחוב אני מרגיש צביטה בלב. אני אוהב את הילדות שלי, נתתי להן כל מה שאני יכול. הייתי אבא טוב. זה פשע, לעשות לי את זה".

אווה צליק, המפקחת הארצית בשירות למען הילד, מסבירה: "המשפחה לא היתה מסוגלת לגדל את הילדות בסביבה בריאה ולהקנות להן עתיד בטוח וקבוע. הן חיו בצל אי הוודאות וכך נידונו לחיים של שינויים וחוסר עקביות. הילדות שהו באומנה לכן היה עליהן להימסר לאימוץ. כיום, הבנות הסתגלו לבית החדש שלהן".

האב הגיש ערעור על החלטת האימוץ של בית המשפט. טענתו היתה, כי האימוץ יכול היה להימנע אם שירותי הרווחה היו נערכים בהתאם ותומכים כראוי בו ובאחותו, שהסכימה לגדל את הילדים. הערעור נדחה כמו ברוב המקרים האלה, כפי שאומרת צליק.

צעד בלתי הפיך

את שירלי ודוד אף אחד לא הכין לפרידה מוחלטת מהילדים שלהם. יש בזה משהו לא הוגן ואפילו אכזרי. פתאום אתה מגלה שלוקחים לך את הילד.

צליק: אנחנו מודעים לעובדה שהקטע הכי קשה באימוץ הוא הפרידה. להורים מבהירים בשיחות את הצורך ואת החשיבות במתן ברכת הדרך לילד שהולך לאימוץ. יש כאלה שמסוגלים להיפרד היטב מהילד, למרות הכאב. אחרים אינם מסוגלים להתמודד עם הסיטואציה ולכן לא מגיעים לפגישת הפרידה מהילד. לא כל הורה עובר את ההליך הטיפולי הזה. חלק מההורים, לדעת העובדים הסוציאליים גורמים נזק רגשי לילד.

צליק אומרת שגם אם קרתה טעות באיבחון, אין הרבה ה לעשות. לכן היא ממליצה להורים שילדיהם נלקחו לאימוץ להכין עבור הילדים "ערכת זיכרון", למזכרת. כשהילד יגיע לשלב של פתיחת תיק האימוץ, הוא יוכל לקרוא את המכתבים שההורים כתבו עבורו ולדעת שהוריו לא שכחו אותו לעולם.