פקידת הסעד אמרה, תחתמי פה ופה – מלכה, תושבת צפון הארץ, לא העלתה בדעתה שפנייתה לרשויות הרווחה שיסייעו לה בטיפול בשלושת ילדיה תביא ללקיחתם ולמסירתם לאימוץ. עתה היא מואשמת בחטיפתם. דוח מבקר המדינה מהשבוע מותח ביקורת על תפקודם של שירותי האימוץ
חודשיים אחרי היטלטלה מלכה (שם בדוי) בין יישובים ברחבי הארץ, ממעטת לאכול ומרבה לעשן. בידיה תצלומיהם של שלושת ילדיה הקטנים, הסתובבה בקניונים, בבתי ספר, פנתה לעוברי אורח ברחוב, נקשה על דלתות בדירות מגורים ושאלה אנשים אם ראו את הילדים.
"אמרו לי שהילדים בארץ, ושהם ביחד אצל אותה משפחה. זו ארץ קטנה, האמנתי שאמצא אותם", הסבירה.
לפני כארבע שנים חתמה מלכה המתגוררת ביישוב בצפון הארץ, על טופס הסכמה לוויתור על שלושת ילדיה הצעירים למען אימוצם. מאז נלקחו ממנה הילדים, תחילה למשפחה אומנת ואחר כך למשפחה מאמצת. כנהוג במקרים אלה, פקידת הסעד לחוק האימוץ חתמה על הצהרה שלפיה הבהירה לאם את משמעות הסכמתה.
על פי גרסת האם, היא הוחתמה ברמייה. לדבריה, נמסר לה שהיא חותמת על הסכמה לוויתור זמני על קיצבאות הילדים לשם מסירתם, לזמן קצוב, למשפחת אומנה.
רק חודשים אחדים לאחר חתימתה , התברר לה כי ויתרה כליל על ילדיה. אף שבאותה עת הם עדיין לא אומצו, לא הופסקו הליכי האימוץ, ומלכה יצאה למאבק.
היא מצאה את ילדיה ויצרה קשר עמם, ואף לקחה אותם מבית המשפחה המאמצת לביתה. משום כך הוגש נגדה כתב אישום שעל פיו היא חטפה את הילדים ממשמורת.
בשבוע הבא יתקיים בבית המשפט המחוזי בחיפה דיון שני בתיק. מלכה כופרת באשמה. לדברי בא כוחה, עו"ד אייל אורטל, היא שוקלת לפנות ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה שיחקור חשדות לעבירות פליליות שעשו פקידות סעד והשירות למען הילד שבמשרד הרווחה.
מלכה, בת 41, תווי פניה נאים ומודגשים, לבושה בפשטות, בחולצה לבנה ובנעלי התעמלות. באחרונה התקשטה בנזם אופנתי. במעטפה ירוקה שהיא מוציאה מתיקה טמונים תצלומי הילדים ותצלומים שלה. את תצלומיה שלה היא מסווגת לתקופה שלפני הסמים: לתקופה שהיתה מכורה להוראין, בהסנפה ולא בהזרקה; ולתקופה הנקייה, מאז שנת 1992 שבה נגמלה ועד היום. "נדרתי נדר שאם אחזור לסם – אני יורה לעצמי כדור בראש", היא פוסקת.
בתיקה שמורים העתקי מכתבים לראש הממשלה, לשרת הרווחה לשעבר, אורה נמיר, לנשיא המדינה, לאגודה לזכות האזרח, לאל"י – האגודה לזכויות הילד, לשדרן יוסי סיאס. רוב התשובות שקיבלה סתמיות, בנוסח "הנושא בטיפול", אבל את קבלות הדואר הרשום לכל מכותב שמרה. בתיק גם טופס רפואי המעיד שדמה נקי מסם.
בפנקס כתובות קטן שקיבלה מתייר באחד מבתי המלון שעבדה בהם כחדרנית רשמה שמות ומספרי טלפון רבים, וכן תאריכים חשובים, כמו הימים שבהם נפגשה עם ילדיה לאחר שהוצאו מחזקתה.
בפנקס גם רשומים תקציבי שיחות שקיימה עם פקידים.
כל המסמכים והפרטים משמשים למלחמתה בממסד למען השבת ילדיה.
"לא קל ללכת נגדם, הם גדוד, אבל אני לא מפחדת", היא ומרת.
מלכה נישאה בת 17. זמן קצר לאחר שנולד בנה הבכור התגרשה. לימים נישאה שנית וילדה עוד בן. שני הבנים, האחד בן 22, לאחר שירות צבאי, והאחר בן 17 וחצי, מתגוררים עמה כיום. בעלה השני של מלכה התעלל בה נפשית ופיסית. היא שהתה במקלט לנשים מוכות אבל חזרה לבעלה, שהבטיח לשפר את התנהגותו. כשהרתה, שב להכות אותה, והתינוקת שנולדה בלידה מוקדמת מתה. בעקבות האסון התגרשה מלכה גם ממנו.
לאחר גירושיה הכירה גבר ערבי מכפר בגליל המערבי והחלה לחיות עמו ביישובה. לשניים נולדו שלושה ילדים, בת ושני בנים. בתקופה שחיו יחד התמכרה לסמים קשים. לטענתה, "אפילו בתקופה שהייתי בסמים – זה לא פגע בילדים. עסקתי בסחר סמים, היתה לי תחנה, ולילדים לא חסר כלום. הם ילדים בריאים, מושלמים, נקיים ומצוחצחים. כשהייתי באה לאסיפות הורים, המחנכת היתה אומרת שאין לה מה להגיד לי".
לדבריה, שירותי הרווחה ביישוב מגוריה ידעו שהיא מכורה לסמים, אבל איש לא התערב בחייה. הבעיות החלו דווקא כשנגמלה. כאשר שהתה במרכז גמילה טיפלה אמה בילדים. בערך באותה עת, בעודה חלשה ובתהליך שיקום, נפרדה מבן זוגה לאחר שנודע לה כי בגד בה. "הייתי במשבר עמוק. אמי עברה בדיוק ניתוחי עיניים ולא רציתי להעמיס עליה את הטיפול בילדים. ידעתי שאסור לי בשום מחיר לחזור לסם".
מלכה פנתה ביוזמתה לשירותי הרווחה ביישוב, וב- 31 במארס 1994 ביקשה למצוא לשלושת ילדיה הקטנים סידור זמני במשפחה אומנת, עד שתתאושש. בתה הגדולה היתה אז בת שמונה, בנה בן ארבע והצעיר ביותר בן שנתיים.
"העובד הסוציאלי שאל אם אני מוכנה לוותר על קיצבת הילדים שלי לטובת המשפחה האומנת. הסכמתי מיד. אחר כך הסיעו אותי לחיפה, לשירות למען משפחות אומנות. פקידת הסעד הוציאה שלושה טפסים, מילאה פרטים ואמרי לי, תחתמי פה ופה. לא ממש קראתי את הטופס, האמנתי להם.
זה היה היום השחור שלי. אם הייתי יודעת שזה טופס לאימוץ, בחיים לא הייתי חותמת.
פקידי הסעד ניצלו את החולשה שלי ואת התלות שלי בהם".
הטפסים שחתמה עליהם באותו מעמד עסקו בהסכמתה למסור את ילדיה לאימוץ.
פקיד סעד, שהוא עובד סוציאלי, מתמנה לבצע את הוראות החוק כדי להגן על אנשים שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם, כמו קטינים או חולי נפש. הוא מוסמך ליזום הליך בבית משפט כדי לכפות טיפול על קטין נזקק נגד רצונו, או בניגוד לרצון האחראי לו.
דוח מבקר המדינה שהתפסם השבוע, מותח ביקורת נגד מצב שכיח שבו נמנע מהמטופלים לעיין בחוות הדעת של העובדים הסוציאליים והם אינם מעודכנים דיים ביחס להליכים המתוכננים נגדם. "במקרים חריגים, קובע הדוח, נמצא כי פקידי סעד מסרו לבית המשפט נתונים לא מדויקים".
מעיון בתיקי אחת מלשכות הרווחה ובפרוטולים של בית משפט השלום לנוער התברר למבקרת כי
"בכל התיקים שנבדקו היו כל המשיבים (שהם לרוב הורי הקטין) ללא ייצוג משפטי".
מבקרת המדינה גם קבעה כי "בתסקירים אחרים לא דייקו פקידי הסעד בפרטים מסוימים, מהם חשובים לקבלת החלטה בעניינו של הקטין".
פקידי הסעד גם לא תמיד פירטו בתסקירים ובתיקים שניהלו בלשכות הרווחה את דרך הכנת התסקיר או את פרטי ביקורי הבית.
לאחר שחתמה מלכה על טופס הוויתור על ילדיה, הם נמסרו למשפחת אומנה עד לאיתור משפחה מאמצת. גם במעקב אחר הטיפול בילדים באומנה מצא דוח מבקר המדינה ליקויים. כך, למשל, "בבדיקה נערכה בלשכות הרווחה של ארבע רשויות מקומיות נבדקו כל התיקים של המשפחות האומנות (32), שבהן שהו 39 ילדים באומנה.
לגבי 14 ילדים לא נמצא בתיק תיעוד של ועדת החלטה בדבר השמתם באומנה". כמו כן, "לגבי כל הילדים לא נמצא דיווח על ביקורי בית של מנחי האומנה (עובדים סוציאליים) במשפחות האומנות ברציפות ובתדירות הנדרשת".
לדעת המבקרת "בהעדר התיעוד האמור נפגמת יכולת המעקב והפיקוח על התהליך הטיפולי בילדים השוהים באומנה".
ועדות החלטה, הפועלות בלשכות הרווחה, קובעות את עצם הצורך בהעברת קטין אל מחוץ לביתו ואת סוג הטיפול בו משפחת אומנה, מעון ובוודאי מסירה לאימוץ.
על פי מכתב של אלה בלאס – פקידת הסעד הראשית לחוק אימוץ ילדים ומנהלת השירות למען הילד – פקידת סעד נפגשה עם מלכה במשך דיוניה של ועדת החלטה בעניין ילדיה ושוחחה עמה על האפשרות להסכמה לאימוץ, ולבסוף ביקשה מלכה עצמה למסור את ילדיה לאימוץ.
לפי גרסתה של מלכה, היא מעולם לא הוזמנה לוועדת החלטה ולא השתתפה בה. עו"ד אורטל אמר כי עד כה לא ראה שום מסמך המוכיח שהתקיימה ועדת החלטה בעניינה.
לאחר שחתמה על טופס האימוץ נסעה מלכה לאילת והחלה לעבוד בבית מלון. לדבריה, התקשרה לעתים תכופות לשירות למען הילד, התעניינה בילדיה ונענתה: "הילדים בסדר, את תדאגי לעצמך". רק לאחר חודשים מספר, כששבה לאיתנה וביקשה להתראות עם ילדיה, נודע לה כי לא תוכל לראות אותם מאחר שהתירה לאמצם.
אז יצאה נגד רשויות הרווחה.
בנסיעותיה ברחבי הארץ הצליחה לאתר את בתה ולאחר מכן את שני בניה, בעת שהיו אצל משפחה מאמצת לתקופת ניסיון. באוגוסט 1995 – עוד לפני שהליך האימוץ הסתיים וכאשר עוד היתה אפשרות משפטית לבטל את רוע הגזירה – הוצא צו האוסר על מלכה להיפגש עם ילדיה ולהתקרב לאזור מגוריהם.
"הנימוק היה שהיא הטרידה את הילדים בכך שביקרה אותם והקשתה את השתקמותם".
לטענתו,
"לשירותי הרווחה יש שיטה שמתאימה לשנות ה- 50. אז הפקידים הרגישו בעלי בית ושליטה על אנשים חסרי אמצעים כספיים וכושר ביטוי, ויצרו מנגנון שמתאים לאותה תקופה".
כעבור חצי שנה, בפברואר 1996, הוצא צו האימוץ. באוקטובר 1997 נוצר שוב קשר טלפוני בין מלכה לילדיה והיא נסעה במונית לבית המשפחה המאמצת ואספה אותם לביתה שבצפון הארץ. אל הבית הגיעו שוטרים ועובדות סוציאליות. לדברי מלכה, "כשהילדים היו אצלי, הבן הגדול שלי, שסייע בגידולם כתינוקות, שיחק איתם. העובדות הסוציאליות שבאו אמרו לו, 'אל תשחק איתם, הם לא אחים שלך".
בהתערבות המשטרה הוחזרו הילדים לידי משפחתם המאמצת וכיום שלושתם שוהים אצלה.
"לילדים לא טוב במשפחה", טוענת מלכה. "שינו את שמותיהם בכפייה. הבת הגדולה התנגדה בתוקף לשינוי שמה והוא הושאר, אבל שמות הבנים הצעירים שונו". לדבריה, אחד מבניה נולד שנה בדיוק לאחר מות אביה ונקרא על שמו.
"אני רוצה את הילדים בחזרה", היא מדגישה. "כל עוד הנשמה בי אף אחד לא ייקח את הילדים שלי. אף אחד לא יאהב אותם כמו שאני אוהבת אותם. היום כשאני נקייה מסם – לא יעשו לי משחק כזה".
לפי כתב האישום נגד מלכה, היא הסכימה בכתב למסור את ילדיה לאימוץ וכעבור זמן קצר נעלמה והשאירה אותם ברשות הגופים המטפלים של משרד הרווחה. כשבאה לקחתם מבית המשפחה המאמצת אמרה להם "כי הם נוסעים לחמש דקות לקניון הסמוך לפגוש את סבתם".
עוד נאמר בכתב האישום שהאם "הוציאה במעשה ובפיתוי את שלושת הקטינים, שטרם מלאו להם 16 שנים, ממשמורת של המאמצים", ללא הסכמתם של אלה וללא ידיעיתם.
לאחר שמלכה לקחה את הילדים לביתה ושוחחה עימם, הגישו היא ובתה למשטרה תלונות שלפיהן המאמצת נוהגת להכות את ילדיה ולהעליב אותם. "כשבתי ביקשה ממנה עגילים, היא אמרה לה: 'תדחפי עגילים בתחת שלך'", טוענת מלכה.
על פי עדות הבת, "חוה – המאמצת, מרביצה לאחים שלי עם הידיים ונותנת להם מכות בכל מיני מקומות". לדברי הילדה, באחד המקרים הכתה המאמצת בראשו של אחיה בסיר.
בעקבות תלונות אלה ביקשה המשטרה את חוות הדעת של משר הרווחה. אותה פקידת סעד לחוק אימוץ, שהחתימה את מלכה על מסמכי האימוץ, הודיעה לפקידת הסעד המקומית כי תמליץ למשטרה שלא לפתוח בחקירה. שכן, כדבריה, "סביר שבעקבות התנהגויות מכעיסות של הילדים היו תגובות לא נשלטות של ההורים. לאו דווקא מכות, אלא גם תגובות מילוליות כועסות שהיה בהן גוון מעליב. בפירוש לא התרשמתי שמדובר בהורים שמשתמשים במכות ובאלימות באופן עקבי וזדוני".
דוח מבקר המדינה מציין מקרה דומה, שבו קטין נמסר למשפחה שביקשה לאמץ אותו ובית המשפט איפשר לאם הביולוגית להיפגש עם בנה במשרד. באחת הפגישות עם האם הראה לה הילד סימני חבלה. בית המשפט החליט להשיב את הקטין לאמו, בין השאר מכיוון שהאומנים שגידלו את הילד לא ראו שהוא חבול, וכן מאחר שהקטין העדיף להראות את הסימנים לאמו ולא לאומנים.
ממשרד הרווחה נמסר בתגובה על עניינה של מלכה כי "הנושא יתברר במשפט".
