לשכת רווחה חיפה מונעת מאם את זכויותיה ההוריות לרבות ובעיקר הזכות הבסיסית להתראות עם ילדיה

Spread the love

מתוך סטטוס בפייסבוק שפרסמה האם ו' ק' מחיפה:

"הצילו! הילדים שלי חיים? שמישהו יענה לי!"

ו' ק' היא אם למופת אשה משכילה, עובדת באוניברסיטת חיפה אשר כל "חטאה" הוא שהתחתנה עם הגבר הלא נכון. בין האם לבין גרושה אין כל קשר ואין כל תקשורת שהיא.

פקידות הסעד מלשכת רווחה חיפה, במקום לסייע בידי האם שספגה אלימות מגרושה פעלו בצורה הפוכה ומיהרו לתת את "הפתרון הסופי" – הוצאת ילדיה של האם ו' ממשמורתה והפקעת האפוטרופוסות על ילדיה לטובת המדינה.

אתמול בלילה היו אזעקות וטילים בצפון. הודיעו על 2 ילדים אשר תיאורם תואם את תיאור ילדיה של האם כנפגעים.

אז מה יכולה לעשות האם במצב זה?

לבכות ולבקש רחמים על ילדיה כשהיא פונה, שוב, למשרד הרווחה שקיבל סמכויות לפי סעיפים 19 ו- 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות לקבוע את הסדרי הקשר בין האם לילדיה הקטינים. במכתבה למשרד הרווחה היא מלינה על שלילת כל זכויותיה ההוריות, לרבות ובעיקר הזכות הבסיסית להתראות עם ילדיה. כל עניין הקשור לילדיה נמנע מאת האם.

האם ו' ק' מחיפה וילדיה במרכז קשר איתם היא מתראה פעם בשבועיים למשך שעה ולעיתים גם פגישה זו מבוטלת על ידי לשכת רווחה חיפה
האם ו' ק' מחיפה וילדיה במרכז קשר איתם היא מתראה פעם בשבועיים למשך שעה ולעיתים גם פגישה זו מבוטלת על ידי לשכת רווחה חיפה

לתפארת רווחת ישראל, להלן הפוסט של האם ו' ק'  שפורסם בפייסבוק לחבריה:

"אתמול בלילה נודע לי על נפילת קטיושה באזור הגליל המערבי ועל שני תינוקות פצועים קל שהובאו לביה"ח בנהריה. מיותר לתאר את המצב הנפשי בו נכנסתי.

הרי שני הנסיכים שלי נמצאים אי שם באזור הגליל ועל פי התיאור המאופק הם התאימו בהחלט לילדיי.

אין לי כתובת ואין לי טלפון של ה"משפחה" החסויה, אין לי כתובות אחרות לפנות על מנת לברר לשלומם של ילדיי היקרים.

התקשרתי למד"א – מהם קיבלתי מס' טלפון של ביה"ח בנהריה, התקשרתי למיון – לאחר מאבק קצר – של אי רצון למסור מידע לאמא, נתתי מספרי תעודת זהות ונאמר לי כי "בינתיים לא הגיעו למיון".

לבקשתי להבהיר באיזו מקום הייתה נפילה ושאר פרטים מסוג זה – הציעו לי לפנות למשטרת נהריה.

פניתי למשטרת נהריה. החבר'יה היו חמודים וגם המומים מתוכן בקשתי – פרצתי בבכי ואמרתי שלמשפחות חיילים מגיע לקבל הודעה כלשהי. במקרה היה בידי מידע על שם היישוב בו נמצאים ילדיי והשוטרים הרגיעו אותי בכך ששם, כנראה, לא הייתה נפילה.

התקשרתי לפיקוד העורף ואחרי התפרצות בבכי והסבר כי לא נותנים לי מידע לא על התינוקות ולא על מקום הימצאותם ולא על מקום הירי המדויק – הרגיעו אותי בכך שאמרו באזור ההוא בכלל לא הייתה אזעקה. כמובן עלו להם די סימני שאלה, איך אפשר שאין קשר בין אמא לבין ילדיה שנמצאים ב"משפחה חסויה.

אני בכיתי כל כך שעד עכשיו עיניי נראות כאילו אחרי כמה בוקסים שחטפתי – כמו אישה מוכה."

נשאלת השאלה, עד מתי יעלוזו הרשעים?

ג'וליה טל

ג'וליה טל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.