מבקר המדינה: משרד הרווחה מפקיר ילדים לאי ביטחון תזונתי ורעב
מבקר המדינה: משרד הרווחה מפקיר ילדים לאי ביטחון תזונתי ורעב
דוח מבקר המדינה – משרד הרווחה מפקיר ילדים לאי ביטחון תזונתי- אפריל 2014 – קובץ PDF
[youtube=http://youtu.be/-b6plEk4ct4]
אפריל 2014 – דוח מבקר המדינה על פעולות הממשלה לקידום הביטחון התזונתי קובע כי משרד הרווחה מפקיר ילדים לאי ביטחון תזונתי ורעב. מדובר כחלק ממהלך כולל לסחר בילדים ע"י רשויות הרווחה אשר חלקו כתב מבקר המדינה על ועדות ההחלטה ברשויות המקומיות הפועלות בדלתיים סגורות ללא ראיות ללא סדרי דין, אינן מעוגנות בחוק ומקבלות סמכויות סטטוטוריות מבתי משפט לענייני משפחה או נוער.
משרד הרווחה הסוחר מזה עשרות שנים בילדים קשישים וחוסים אינו דואג לשום סיוע לאזרח זאת כדי להפילו לעוני ודלות ולסחור בו ובמשפחתו.
- היעדר מדיניות: משרד הרווחה עדיין לא קבע מדיניות לטיפול בנושא. המועצה הארצית לביטחון תזונתי, שאמורה לייעץ לשר הרווחה בנושא התכנסה לראשונה רק בינואר 2013, כמעט שנה אחרי שהייתה אמורה להתכנס והיא מצויה בראשית עבודתה. כמו כן לא נמצא כי משרד הרווחה נתן למועצה אמצעים להפעלתה. יש לראות ליקויים אלה בחומרה.
- התמיכה בעמותות המזון: משרד הרווחה השאיר את מרבית הסיוע למדווחים על אי ביטחון תזונתי למגזר השלישי – עמותות מזון. מדובר בכלי שאינו אפקטיבי דיו. חלק הארי של התמיכה המתקבלת מעמותות המזון מיועד לסלי מזון לפסח, דהיינו לטובת סיוע סמלי למועד חד פעמי. עמותות המזון הן שקובעות באילו מקומות יסייעו כאשר אין הן פועלות לפי קריטריונים אחידים וברורים.
אחת האוכלוסיות שבהם בולטת תופעת אי הביטחון התזונתי היא האוכלוסייה הערבית, שבקרבה לא פועלות עמותות לסיוע במתן מזון. - פעולות השלטון המקומי: בהיעדר מדיניות רווחה הטיפול "גולגל" לשלטון המקומי, שלעיתים האמצעים העומדים לרשותו גם הם מוגבלים והתוצאה שגם השלטון המקומי מסתמך על תרומות של עמותות (בעיקר ה"קרן לידידות").
דברי פתיחה של מבקר המדינה יוסף חיים שפירא, שופט (בדימ'):
עוני אינו גזרת גורל. לצד האחריות המוטלת על האדם לדאוג לצרכים הבסיסיים שלו ושל בני משפחתו לשם קיומם בכבוד, מוטלת על המדינה חובה משמעותית להבטיח מינימום של קיום אנושי בכבוד לבני החברה.
חובתה זו של המדינה נגזרת ממארג הדינים הפנימי ובראשם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וכן מחובותיה של המדינה הנובעות מהדין הבין-לאומי.
דינים אלה מחייבים את רשויות השלטון להגשים את כבוד האדם באשר הוא אדם. חייבים אנו לזכור ולשנן את דבריו של השופט יצחק זמיר: "אסור שזכויות האדם ישמשו רק את האדם השבע, צריך שכל אדם יהיה שבע, כדי שיוכל ליהנות, למעשה ולא רק להלכה, מזכויות האדם" .
בפרשה אחרת קבע בית המשפט העליון כי "הזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד מצויה בליבו ובגרעינו של כבוד האדם. חיים בחרפת רעב, ללא קורת גג, תוך חיפוש מתמיד מנין יבוא עזרו של אדם, אינם חיים בכבוד. מינימום של קיום בכבוד הוא תנאי לא רק לשמירה ולהגנה על הכבוד האנושי, אלא גם למיצוי יתר זכויות האדם. אין כל פואטיקה בחיים בעוני ובמחסור. ללא תנאים חומריים מינימליים, אין לאדם יכולת ליצור, לשאוף, לבחור את בחירותיו ולממש את חירויותיו" . חברה אשר אינה דואגת לענייה ולמעוטי היכולת החיים בקרבה אינה פוגעת רק בכבודם ובזכויותיהם, אלא פוגעת גם בדמותה שלה. מדינה אשר לא מבטיחה כראוי את זכותם לחיים במינימום של כבוד אנושי מְפֵרה את חובתה כלפי כלל החברה לכבד את זכויות היסוד של האדם באשר הוא האדם.
שמירה על זכויות הנזקקים ודלי האמצעים והבטחת קיומם בכבוד הן נורמות מוסריות ומשפטיות אשר מדינה יהודית ודמוקרטית מצוּוָה לקיים. המסורת היהודית מלמדת אותנו זאת:
"לא תאמץ את לבבך ולא תקפֹּץ את ידך מאחיך האביון. כי פָתֹחַ תפתח את ידך לו, והעבט תעביטנו די מחסֹרו אשר יחסר לו" .
החובה במסורת היהודית לדאוג לעני לא הייתה רק חובתו של הפרט הבודד; על הציבור כולו הוטלה החובה לספק תנאי מחיה בסיסיים לדלי האמצעים, והיא מומנה מתשלומי מס חובה שנגבו מכל תושבי העיר בכל שבוע על ידי "גבאי צדקה", והם היו "נותנין לכל עני ועני מזונות המספיקין לשבעת ימים".
הנה כי כן, המסורת היהודית ויסודות הדמוקרטיה המודרנית מטילים על מדינת ישראל את החובה להגשים את זכותו של כל אדם לחיים בכבוד אנושי בסיסי. לצערנו הרב, הנתונים מלמדים כי בפועל קבוצות אוכלוסייה גדולות במדינת ישראל חיות בעוני ומחסור. אך לפני זמן לא רב פרסם המוסד לביטוח לאומי את דוח ממדי העוני והפערים החברתיים אשר ממנו עולה תמונה מדאיגה ביותר בדבר המצוקה הכלכלית והפערים החברתיים במדינת ישראל, גם בהשוואה בין-לאומית. על המדינה לעשות כל מאמץ על מנת לסייע לנזקקים לפרוץ את מעגל העוני ולהשתלב בשוק העבודה, ולעזור לאלה מהם שידם אינה משגת, להתקיים בכבוד באמצעות מערכת הרווחה והתמיכה שתפקידה לשמש "רשת מגן" למעוטי היכולת.
כפי שציינתי בכמה הזדמנויות מאז כניסתי לתפקיד, אני רואה במוסד מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור מגן זכויות האדם במדינת ישראל ובייחוד מגן זכויות האוכלוסיות החלשות.
במסגרת מדיניותי זו ידגיש משרד מבקר המדינה בדוחותיו כי החובות הנגזרות מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו והאמנות הבין-לאומיות המחייבות את מדינת ישראל אינן אך אידאל נשגב או מטרה נעלה; מדובר בזכויות חוקתיות ובהתחייבויות בין-לאומיות המטילות חובות משפטיות. זו מציאות נורמטיבית אשר יש בצדה השלכות אופרטיביות על תפקודן של רשויות השלטון.
דוח זה, העוסק באחד מצורכי הקיום הבסיסיים ביותר, הוא המשך ישיר של מדיניותי בדבר ההגנה על זכויות האוכלוסיות החלשות במדינת ישראל. הממצאים העולים מהדוח הם קשים ביותר ומלמדים כי במובנים רבים המדינה לא עמדה במחויבותה לקדם את הביטחון התזונתי של תושביה וטרם גיבשה מדיניות ממשלתית כוללת המגובה במשאבים הראויים להתמודדות יעילה עם התופעה של אי-ביטחון תזונתי. כפי שמצוין בדוח, פעולות הממשלה לטיפול בנושא הביטחון התזונתי עד מועד סיום הביקורת – הקצאת משאבים ממשלתיים בסכומים נמוכים והמשך הישענות על משאבי המגזר השלישי כגורם המממן את הפתרונות למשפחות המצויות באי-ביטחון תזונתי – מצביעות על מחויבות ממשלתית קטנה עד מאוד לטיפול ראוי בנושא קידום הביטחון התזונתי.
יודגש כי חדלונה של הממשלה בתחום קידום הביטחון התזונתי גורם לפגיעה דווקא באוכלוסיות הנזקקות ביותר.
מסקר שערך המוסד לביטוח לאומי עולה כי אחת האוכלוסיות שבהן בולטת תופעת אי-הביטחון התזונתי היא האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל, שבה שיעור המשפחות שדיווחו כי חוו אי-ביטחון תזונתי היה קרוב למחצית מהמשפחות (46.9%), מהן דיווחו 30% כי הן סובלות מאי-ביטחון תזונתי ניכר.
המדינה לא גיבשה מדיניות כוללת להתמודדות עם תופעת חוסר הביטחון התזונתי, ויישום המדיניות הקיימת של תמיכה בעמותות מזון מעלה ספק אם מערך התמיכות הממשלתי תורם תרומה של ממש לשיפור הביטחון התזונתי בקרב מגזרים ויישובים שבהם בעיית אי-הביטחון התזונתי היא חריפה, ובפרט בחברה הערבית. כמו כן, היעדרה של מדיניות כוללת בתחום הנזקקות למזון מותירה את גורמי הרווחה בשלטון המקומי ללא הכוונה ראויה, וכל רשות פועלת על פי תפיסתה ובהתאם לכלים העומדים לרשותה, וככל שישנם כאלה – רובם ככולם מקורם במגזר השלישי. מציאות זו גורמת לטיפול שאינו שוויוני בנזקקים ביישובים השונים בארץ, תוך הסתמכות על טוב לבם של תורמים ומתנדבי עמותות הסיוע והמזון.
הלב דואב כאשר קוראים על משפחה עם ילדים שהמקרר בביתה ריק ממוצרי מזון או על משפחה שסיפרה כי לא רכשה פירות וירקות מפאת מצוקה כלכלית, כפי שמפורט בדוגמאות המובאות בדוח. מדינה יהודית ודמוקרטית אינה יכולה להשלים עם מציאות שבה מאות אלפים מתושביה מדווחים על אי-ביטחון תזונתי.
גיבוש מדיניות ממשלתית כוללת והקצאת משאבים סבירים בדרך נבונה יכולים לתרום לצמצומה של תופעה חמורה זו. על כן, אני רוצה גם לציין לחיוב כי מתשובות הגופים הרלוונטיים למשרד מבקר המדינה עולה כי לאחרונה הקצתה הממשלה כ-200 מיליון ש"ח לנושא הביטחון התזונתי ובימים אלה היא מגבשת תכנית פעולה בנושא זה. מדובר בצעדים חשובים לקידום הביטחון התזונתי, אף שבוצעו באיחור ניכר. עם זאת, מבחנה של הממשלה יהיה באופן מימוש אחריותה לקידום הביטחון התזונתי ובכלל זה ליווי צעדים אלה במדיניות ממשלתית כוללת ובמחויבות תקציבית רב-שנתית, כי "כשעל הפרק ניצבת תביעה למימוש זכות-יסוד… משקלם היחסי של השיקולים התקציביים אינו יכול להיות גדול. שכן: 'הרטוריקה של זכויות אדם צריכה להיות מכוסה במציאות המעמידה זכויות אלו בראש סולם העדיפויות הלאומי. הגנה על זכויות אדם עולה כסף, וחברה המכבדת זכויות אדם צריכה להיות נכונה לשאת במעמסה הכספית'" .
במסגרת זו על הממשלה לבחון את מקורותיה התקציביים, שמטבע הדברים הם מוגבלים, וכן את האילוצים השונים, ולאתר את מקורות המימון הראויים לקידום הביטחון התזונתי במדינת ישראל.
