עו"ד סוזי עוזסיני ארנייה – גירושין, משטרה, רווחה ותקשורת – מציאות ושקר
עו"ד סוזי עוזסיני ארנייה – גירושין, משטרה, רווחה ותקשורת – מציאות ושקר
[youtube=http://youtu.be/fVvxJnXy_sc]
עו"ד סוזי עוזסיני ארנייה – יום עיון מס' 5 בנושא "בחסות האפלה בית המשפט לענייני משפחה" – 23 במרץ 2014, בית ברודט לתרבות יהודית.
הכנס בחסות ארגון בראשות אמיר שיפרמן – א' זה אבא, הקואליציה למען הילדים והמשפחה.
אני אדון הערב ביחסי הגומלין המורכבים והסימביוטיים שבין גירושין, משטרה, תקשורת ורווחה. נקודות ההשקה והתפר שבין כל אחד ממרכיבים אלו הינן רבות וקשורות ראשית כל, בצורך הקיים לשיתוף פעולה הדדי בין אותן מערכות ציבוריות הקשורות בטבורן אחת לשניה באותן סיטואציות בהן בני זוג מחליטים לפרק את התא הזוגי והמשפחתי, ובקשר הבסיסי החולש על אותן מערכות ציבוריות בעיצומם של הליך גירושין. מטבע הדברים עסקינן בבית המשפט לענייני משפחה, בית המשפט הדן בהליכים פליליים, המשטרה, פקידי הסעד השונים ואנשי התקשורת.
אז מצד אחד הצורך לשיתוף פעולה בין כל בעלי המקצוע האלה הוא הכרחי, אולם מצד שני קורה שיותר מידי ידיים בוחשות בצלחת, כל אחד חושב שהוא מבין יותר טוב מהאחר והתוצאות הן הסלמה של המצב, הסתבכויות, עומס, המתנה של גורם אחד לגורם אחר שיאמר את דברו, וכך נוצר מצב שמרוב בוחשים בצלחת, הצדדים מקבלים פתרונות זמניים בשיטת פלסטר זמני, ותהליך הגירושין יכול להימשך שנים על גבי שנים בעוד הרשויות ובעלי המקצוע מגלגלים אחריות מאחד לשני. במציאות החוקית של היום עם חזקת הגיל הרך והדין הדתי במזונות, זה כמעט תמיד לרעת הגבר.
במקום לשמוע ראיות או לשמוע מההורים ישירות, שופט משפחה מזמין תסקיר מעו"ס. רק לשם דוגמא המתנה לחקירה של פקידת סעד יכולה לקחת חצי שנה, ובזמן זה האבא לא רואה את ילדיו, או בקושי רואה את ילדיו. את זה למשל ניתן לפתור באמצעות טופס הרצאת פרטים ייעודי למשמורת, ומשמורת משותפת זמנית. כלומר במקום לערב פקידת סעד בכל מקרה, שתשמע סיפורים ותעלה על הכתב, הצדדים יכתבו מה שיש להם לומר ישירות לשופט, והשופט ישמע ראיות בהקדם האפשרי.
כמו שפקידות הסעד גורמות לסחבת, כאשר בתי המשפט מגלגלים אליהן את תפקיד ההכרעה, כך גם במישור הפלילי אני כסנגורית פלילית רואה כיצד בתלונות אלימות במשפחה, המשטרה והפרקליטות מגלגלות את ההכרעה לבית המשפט באמצעות כתבי אישום, שבהרבה מקרים אין מקום להגישם.
מנקודת מבטה של סניגורית פלילית, הבעיה המרכזית ביחסי הגומלין בין כל הרשויות ובעלי המקצוע הללו באה לידי ביטוי, ראשית, בהיבט של "האוטמטיזם של החשיבה (או חשיבה על אוטומט מה שנקרא "אוטומטיזם" בה נגועים , פעמים רבות, פקידי הסעד מטעם הרווחה, החוקרים במשטרה, התובעים במדור תביעות של המשטרה והפרקליטות, הכתבים ואפילו העיתונאים, אשר ניזונים ממצוקות בעלי הדין אותם הם מסקרים.
התנהלותם של גורמים אלו במערכות השונות הללו מובילה פעמים רבות לקלות בלתי נסבלת של לחיצה על ההדק הפלילי, וזה כמובן פוגע בעיקר בגברים. ההנחה המושרשת , אחרי שנים של פרופגנדה מגדרית בלתי פוסקת הינה בדרך כלל, של "גבר חזק מול אישה חלשה", ועל כן יש להגן על האישה מפני "הגבר המאיים והכוחני".
יש מקרים בהם יש צורך ליתן לאשה ולילדים הגנה מצד המשטרה כמו גם הגנה משפטית ראויה, ואין ספק שנשים אלה מקבלות את ההגנה מהמשטרה, ובלשכות לסיוע משפטי של משרד המשפטים הן מקבלות ייצוג בחינם אם הן מצהירות על עצמן כנפגעות אלימות גם ללא מבחן זכאות כלכלי. ולפעמים מייעצים להם לעשות את זה רק לצורך קבלת ייצוד בגירושין בחינם.
אלא מאי?
אנו עדים בשנים האחרונות ליותר ויותר מקרים בהם נוכחנו לדעת על ריבוי תלונות שווא מצידן של נשים כלפי גברים דווקא בשבוע-שבועיים שבהן הן מגישות תביעות גירושין, משמורת מזונות וחלוקת רכוש – ואלה תלונות טקטיות מובהקות אשר נועדו, למעשה, להתיש את הצד שכנגד בהליכי גירושין.
[youtube=http://youtu.be/Xaxqo9QXk2k]
ברצוני לציין כי תלונות שווא שכאלה מוגשות גם ע"י גברים כנגד נשים אולם נמצא כי תלונות רבות כאלה מוגשות על ידי נשים. לטעמי זה די שקוף שאם גבר ללא עבר פלילי וללא תלונות קודמות במשטרה מוזמן לחקירה במשטרה, ומייד ממטירים עליו את כל התביעות במשפחה, הרי שזוהי תלונה טקטית שמאפשרת לאישה לנקות את חשבונות הבנק, להעלים מסמכים ולגרום לגבר להתגונן מפניה כשהוא מחוץ לביית, וצריך לענות לבקשת מזונות זמניים תוך 10 ימים, ואפילו אין לו גישה למסמכים שלו, או לכסף שלו.
אותן תלונות שווא במשטרה שהן בדרך כלל בסמוך להגשת התביעות לגירושין מתגלות כחסרות כל בסיס ראייתי ואף יתרה מכך, הראיות מעידות על היות התלונות תלונות זדון שקריות המונעות ממניעים פסולים כגון נקמנות, תאוות בצע, רצון לקבוע עובדות בשטח ולקבל משמורת יחידנית על ילדים וכהנה וכהנה, אינטרסים נסתרים ובלתי רלוונטיים לתלונה שהוגשה בפועל. הרבה פעמים הן מקבלות את העצות האלה מקליניקות שונות שבהן נותנים ייצוג חינם רק למי שמתלוננת על אלימות, מעורכי הדין, מפקידות הסעד שממתיקות סוד, ואפילו מחברות שכבר עשו את המסלול ויצאו ללא פגע. נוצר מצב שמי שלא מתלוננת מרגישה פריירית, שהיא מחמיצה משהו.
לעיתים אותן תלונות מוצאות מהקשרן או שהינן לחלוטין בלתי פרופורציונאליות לאירוע שאירע בפועל, כלומר האישה מנפחת דברים או זוטי זוטות, ולעיתים זו פרובוקציה מכוונת. כאן נכנסים לתמונה כל אותם אנשי תקשורת, הצמאה לסיפורים עסיסיים, נוטפי דם וארס, במיוחד עת שמדובר באנשי ציבור וידוענים, ואז במדיה ממהרים להדביק כותרות דרמטיות המתנוססות באותיות קידוש לבנה במהדורת החדשות המרכזית או בכותרת הראשית של עיתוני הבוקר, כאשר מושא הכתבה לא יכול בכלל להגיב, או שאפילו לא טורחים לנסות לקבל עמדה מבאי הכוח.
במהלך עבודתי כסנגורית נתקלתי לא פעם בתלונות אשר נתגלו בדיעבד ככוזבות שהוגשו כאמצעי לחץ אסטרטגי וטקטי במהלך הליך גירושין, ותוצאתן היתה בסמוך להגשתן כמעט תמיד אחת: הגבר הורחק באופן אוטומטי מהבית, כלומר לא רק מן האשה אלא מילדיו וביתו הפרטי, מהרכוש ומהמסמכים שהוא זקוק להם, ולפעמים גם מהראיות המזכות (האליבי) ונפתח כנגדו הליך פלילי אשר נמשך זמן רב ומתבסס לא פעם אך על אותה תלונה ואותה עדות שמסרה האשה כנגדו בתחנת המשטרה. במהלך זמן זה פילו אם הוא במעצר בית (במקרה הטוב) הרי שהוא מאבד את מקור פרנסתו (אם כי במקביל הוא כמובן ממשיך להיות מחויב בתשלום מזונות), נוצר מטבע הדברים נתק בינו לבין ילדיו אשר כמובן סובלים מהסתה בלתי פוסקת מצד האשה המתלוננת, לעיתים גם בשמם ושלא על דעתם או הבנתם המובנית.
פעמים רבות אותו גבר שהינו עדיין רק בסטטוס של חשוד בלבד, מחויב לראות את ילדיו במרכז קשר – תחת עיניהם המפקחת ובהשגחתם של פקידי סעד, בטרם הסתיים בירור ראייתי משפטי מקיף. זה מתחבר למה שאמרתי בהתחלה שרשות אחת מתלה את הפעולות שלה בתוצאות של רשות אחרות, כלומר בית המשפט למשפחה משעה את הסדרי הראייה עד להתבהרות התמונה בתיק הפלילי, וכמובן שזה גורר תגובת שרשרת כי הדברים יצוינו בפרוטרוט בתסקיר פקידת הסעד, שאינה כפופה לדיני ראיות, והיא כך יכולה לתת גושפנקא לכל עדות שמיעה מכל סוג שנכנסת לבית המשפט בדלת הקדמית. דבר זה צורם מאוד לסנגורים פליליים אשר מורגלים בכך שבית המשפט אמור להקפיד על כשרותו וקבילותו של כל פריט מידע וכל ראייה.
כך נוצר יתרון אסטרטגי בהליך הגירושים למי שהגיש או הגישה את אותה תלונה, ואני מודעת לכך ששוטרים רבים מסרבים לקבל תלונות לרישום מגברים נגד נשותיהן. הן עושות זאת, תוך כדי נסיון לקבלת תשלומי מזונות, רכוש או חזקה על הילדים במה שאני קוראת לו ה"מסלול המהיר אל הכסף". Jackpot אני חייבת לציין, בצער, שבמקרים רבים כל המהלך הזה הינו בגיבוי ותיזמור של חברים וחברות למקצוע מתחום המשפחה, שהרבה פעמים יש להם אינטרס כלכלי בתוצאה כי הם עובדים על אחוזים או בונוסים, או מעוניינים בכינוס הדירה המשפחתית.
אני חושבת שבתחנת המשטרה צריך לעשות הרבה יותר מאשר לכתוב "כמו תוכי" את מה שהמתלוננת אומרת. בהנחה שמדובר בתלונה ראשונה על גבר ללא שום תלונת אלמ"ב קודמת, זה צריך להדליק נורה אדומה שיש דברים בגו, במיוחד אם אין עדים, ראיות קונקרטיות לנזק גופני, או שזה מילה נגד מילה. ההמלצה הראשונה שלי היא לשאול את המתלוננת אם בכוונתה להגיש תביעת גירושין תוך 60 יום. כמו כן לשאול אותה אם התייעצה עם עו"ד או אנשים אחרים, מה הומלץ לה, ואם מישהו אמר לה לגשת למשטרה, או שבאה מיוזמתה, או באופן ספונטני. יש להזהיר אותה שהיא עשויה להיקרא לפוליגרף בימים הקרובים ולהחתים אותה על נכונות להיבדק תחת אזהרה שאם תמצא דוברת שקר, תלונתה תיסגר, ואולי אף תועמד לדין על השחתת משאבי המשטרה.
כפי שבית המשפט מטיל הוצאות על מי שמשחית את זמנו, גם במשטרה צריכים להבהיר למתלוננים השונים שזו לא "תוכנית כבקשתך", ואי אפשר לנצל את הרצון הטוב של השוטרים ע"ח הטיפול בשאר תופעות העבריינות.
כמו כן, אני ממליצה להוציא מכל מתלונן או מתלוננת בנסיבות של נורה אדומה (כלומר שיש אינדיקציות לתלונה טקטית) כמה שיותר פרטים על מי, מה ואיך קרה מה שנטען שקרה. יש לאתגר את המתלוננת ולעשות סימולציה של חקירה נגדית, שהרי בין כה וכה בסופו של דבר אמורה להיות חקירה נגדית, בסטנדרט של מעבר לספק סביר, ולכן חשוב ללכוד את רסיסי האמת בזמן אמת.
חשוב לציין כי נוכחנו כסנגורים להיווכח כי בשנים האחרונות קיימת מודעות רבה של גורמי התביעה בערים מסוימות לקבל את האפשרות שתלונות שווא כאלו מוגשות מטעמים אסטרטגיים וטקטיים בלבד, והדבר בא לידי ביטוי בנכונות מצידם להגיע להסדרים נוחים ומקלים במקרים מן הסוג הזה, לאחר הבנה שאותם כתבי האישום שהוגשו הינם למעשה כתבי אישום מנופחים. אלא שהסדר או עסקת טיעון הם לא זיכוי, והסדר נותר ככתם על מצחו של אותו אדם. בדרך כלל ההסדרים הללו נעשים כבר תוך כדי המשפט הפלילי עצמו בחלוף חודשים רבים ויותר מאז האירוע הנטען, ובכל הזמן הזה התוצאה מבחינת הגבר הינה עגומה, דרמתית ומצערת, כי במקביל בתיק הגירושין נצברים חובות, ונקבעות עובדות בשטח שקשה להופכן אחרי כל כך הרבה זמן.
כמובן שאיני מכחישה שישנם גם גברים המגישים תלונות סרק ושווא כנגד בנות זוגם לשעבר, כפי שאיני מכחישה שהמציאות מעידה על מקרים שנופלים לתיאור הקלאסי של אלימות גבר כלפי אישה ובפרט כשמדובר באלימות קשה ועבירות מין. אולם לדעתי ניתן, אפשרי ורצוי לסנן את המוץ מן התבן, כלומר לסנן את מתלוננות הטקטייות ממתלוננות אותנטיות. אסור לתת לסטטיסטיקה וסטראוטיפים מגדריים בנוגע לעבירות אלמ"ב ומין להכתיב את התוצאה מראש, בבחינת אמת מוחלטת ואבסולוטית, בכל מקרה ומקרה. לטעמי אין לתת לסטטיסטיקה להוביל לפענוחם של תיקי אלמ"ב. אני יודעת שבכנסת מוציאים כל שנה דו"ח סטטיסטי על אלימות כלפי נשים, אבל מנגד הסטטיסטיקה לגבי אלימות כלפי גברים פשוט לא מפורסמת.
כמו כן אני סבורה שצריכה להיות מודעות כלל מערכתית – ציבורית, הן מצד המשטרה וגורמי התביעה והפרקליטות והן מצד גורמי התקשורת החורצים פעמים רבות דינו של אדם בטרם עת, לנתונים אלו בדבר תלונות שווא ולקיומן של אפשרויות אחרות.
לא יתכן שבמדינה דמוקרטית המושתתת על ערכים של שוויון, חופש, חירות, אמת וצדק – התוצאה תהיה שבשל כעסן ומרמורן של נשים כלפי אותם גברים אשר בחרו מבחירה אישית ולגיטימית לסיים את קשר הנישואין עימן, ימצאו עצמם אותם גברים פעם אחר פעם בסיטואציה שבהן נטל הראייה מתהפך ונופל על כתפיהם בבחינת "לך תוכיח שאין לך אחות"! אומר אפילו יותר מזה: אישה לא חייבת להיות כעוסה או מרירה כדי להגיש תלונה. זה יכול לקרות גם משיקולים פיננסים נטו ובקור רוח.
כך למשל במקרים של אנשים נורמטיביים, ללא אירועים ותלונות קודמות, כאשר הסימנים בזירה מצביעים על יותר מאפשרות אחת – אין חובה לעצור דווקא את הגבר. אין חובה להרחיק דווקא את הגבר. כאן אני רוצה לציין שאני לא רואה כל פסול בהתקנת מצלמות בבית. יש טענה שהמצלמות האלה פוגעות בפרטיות של בן הזוג השני. אני חושבת שעצם הידיעה על קיומן תימנע פרובוקציות ותאפשר ניהול משק בית באורח סביר עד שיירגעו הרוחות, או עד שייפרדו דרכיהם כך או אחרת. קשה לי לראות איך אפשר לקשור גורל עם מישהו ובד בבד לעמוד על זכות לפרטיות ושמירת סודות. זה סותר את מהות הזוגיות.
בפועל, זה מה שקורה היום ואני סבורה שבעניין זה המשטרה והתביעה עובדים "על אוטומט", ועת שמדובר באנשי ציבור וידוענים, גם התקשורת פועלת פעמים רבות על אוטומט בהכרזתה של מסקנות מכריעות לכאורה, ומזיקות, בקולי קולות בגין אותה התנהגות שטרם נבחנה לגופה, וזאת תחת הכותרת הלכאורה לגיטימית של "זכות הציבור לדעת". בכך יוצרת התקשורת עיוות, אי צדק וחוסר שוויון לרעת אותם גברים שהופכים לא רק לקרבנות של אותה אישה נקמנית או תאוות בצע, אלא לקרבנות של המערכת הציבורית כולה המצטיירת כצמאת דם על גבם של מי שטרם הוכרע דינם באופן ברור וצודק.
דוגמא נוספת לאוטומטיזם של התביעה הינה הנחיה 2.5 של פרקליטות המדינה, אותה ניסחה מי שהיתה פרקליטת המדינה דאז, היום שופטת בית המשפט העליון הגב' עדנה ארבל ב 2004. לא ידוע לי שיש להנחיה זו אח ורע בעולם. הנחיה זו עוסקת במדיניות העמדה לדין של עד במשפט או מתלונן אשר חזר בו במשפט מעדותו במשטרה, אבל היא מתפרשת במשטרה ובפרקליטות כפטור גורף למתלוננות אלמ"ב ומין.
ככלל, ניתן להעמיד עד שמשקר למשטרה לדין בהתאם להוראות סעיף 240 ו – 243 לחוק העונשין. ההנחיה מפרטת מהם סוגי השיקולים שצריכים להנחות העמדה לדין במקרה כזה. סעיפים 9 ו – 10 לאותה הנחיה עוסקים בעדים ומתלוננים שחזרו בהם מעדותם, בעבירות מין ואלימות. בסעיף 10 להנחיה נקבע כי:
"רק במקרים נדירים ביותר יש מקום לניהול הליכים פליליים נגד העד במקרה זה ובוודאי שאין לעוצרו לצרכי חקירה. מובן כי עדיין יש מקום לנהל חקירה שתחשוף האם הודח הקורבן לחזור בו מעדותו במשטרה, ואם כן מי האחראי לכך".
הנחיה זו יוצרת למעשה מצב בלתי נסבל שלעולם לא יוגש כתב אישום כנגד מתלוננת שחזרה בה מעדותה, גם במקרים בהם ברור כי החזרה בה אינה נובעת מלחץ שהופעל עליה, אלא פשוט ממקום מצפוני משום ששיקרה. ויודגש: ברור לחלוטין שאם הופעל על מתלוננת לחץ לחזור בה מעדותה יש להעמיד לדין את האחראי לכך. אבל אם לא הופעל לחץ? אם היא שיקרה במשטרה? אין מעמידים לדין!? הייתכן?
ההנחיה למעשה מעניקה למתלוננות שקריות (ולמתלוננים שקריים גם כמובן) חסינות מפני העמדה לדין. אין שום מחיר לשקר. אין שום שטר ששוברו בצידו. כאשר מתלוננת יודעת שלעולם לא תיחקר ובוודאי שלא תועמד לדין, וזה נותן תמריץ חזק להגיש תלונות שווא שכן במקרה זה השקר משתלם.
אני סבורה שההנחיה איננה מידתית ומהווה מראה נוספת לאוטומטיזם בו נגועה המערכת הציבורית. לכל הפחות אני מוכנה לומר שאם אולי ההנחייה הייתה רלבנטית איכשהו לפי 10 שנים, כיום היא מחטיאה את מטרתה, כי מרוב שימוש לרעה, האימון במתלוננות האותנטיות קטן.
אין ספק: הדחה של עד צריכה להיחקר וצריך להעמיד לדין את האחראי להדחה. אך במקרה שלא היתה הדחה, במקרה שהיה שקר מפגיע של המתלוננת, מדוע שלא תישא בתוצאות מעשיה? מדוע שלא תעמוד לדין? אני מאמינה שמבצע אחד בו יבחנו כל התיקים שנסגרו בשנה שנתיים האחרונות מחדש, ותועמדנה לדין כל מי שבשיקול דעת מקצועי ניצלה לרעה את שירותי המשטרה, יגרום לסינון טבעי של מתלוננות הכזב.
כמו שאמרתי, לטעמי יש קשר טמא בין המשטרה והתקשורת. אלה שני גופים שניזונים זה מזה על חשבון העובדה שהחשוד מושתק מלהגיב. המשטרה מזינה את העיתונות להאדרה עצמית של המדליף, והעיתונות ניזונה מסיפורים צהובים. החשוד לעומת זאת אם יפתח פיו עלול למצוא עצמו מואשם בשיבוש חקירה. נקודה נוספת שאני רוצה להצביע עליה הינה מושתקותו של החשוד בהליך הפלילי לעומת הקשר הטמא שבין המשטרה לעיתונות. אני רוצה ולציין שאין לי שום טענה בהקשר זה לעיתונאים. הם צריכים לפרסם את המידע שהם מקבלים ואין להם בעניין הזה שום חובה שהיא פרט לחובותיהם כלפי המקורות ולחוק האוסר איסור פירסום זהותם של חשודים.
אבל יש לי בהיבט זה טרוניות חריפות כלפי המשטרה. אני סבורה שהמשטרה ובעיקר בכיריה מנצלים לרעה את העיתונאים ומדליפים להם פרטים ופרטי-פרטים מתוך חומרי החקירה החסויים. בתמורה העיתונאים "מצ'פרים" את אותם קצינים/אנשי משטרה, בכך שהם מקבלים פידבקים חיוביים ודיווח אוהד על פעולותיהם באופן פומבי ומוצהר וזוכים לרוח גבית במסגרת המאבקים הפנים-משטרתיים על קידום ותהילה.
יש לא מעט "עיתונאי חצר" ידועים וידוע כי קצין כזה או אחר מדליף לאותו עיתונאי חצר ואותו עיתונאי, בתמורה, מפאר בעיתונות את מעלליו של אותו קצין משטרה/ חוקר/תחנת משטרה ספציפית. זה לא סוד.
במקרים רבים הדלפות אלה מתוך חדרי החקירה פוגעות בחשוד כיוון שמצטייר רק צד אחד של התמונה והחשוד מושתק ואין לו למעשה שום אפשרות להביא את גירסתו המלאה לציבור מפאת החשש לשיבוש הליכי חקירה. החשוד עסוק במאבק המשפטי והחקירתי, אשר עולים לו ממון ואנרגיה רבים ומותיר אותו לעיתים חסר יכולת להתמודד עם הפומביות התקשורתיות, והפן התקשורתי מקבל רק כיסוי חד צדדי ולקוי כך שפניו של החשוד מושחרות בעיני הציבור השלם ונוצרת התחושה הציבורית שמה שפורסם הינו מבוסס ואמת,שהרי "אין עשן בלי אש" .
אני חושבת שיש שימוש יתר במנגנון שיבוש החקירה. הרבה פעמים זו רק דרך לחסום מהחשוד גישה לראיות מזכות, לאליבי, לאיסוף ראיות מזכות בזירה, ולעדים פוטנציאלים להגנה. דומיניק שטראוס כהאן למשל, אם היה נתבע בישראל לא היה יכול להגיע אל הראיות שזיכו אותו כאן בגלל שימוש היתר ב"שיבוש חקירה".
אני גם חושבת שנעשה שימוש יתר במעצר לצורכי חקירה על בסיס חשד ערטילאי לשיבוש חקירה, במיוחד בתיקי משפחה שבהם לבני המשפחה יש סיבות שונות להיפגש או לתקשר זה עם זה, למשל בקשר לילדים הניצבים בתווך.
אם כן, עסקינן ביחסי ציבור על חשבון זכויות חשודים. כך נחרצים גורלות של אנשים בתקשורת במסלול אינסטנט "משטרה-תקשורת", במקום להשקיע את העבודה הנדרשת באיסוף ראיות להתרחשות עבירה ולהוכחתה במסלול הרגיל "משטרה-בית משפט".
ההדלפות הבלתי פוסקות הללו כזרם שוטף, גורמות עיוות דין לחשוד, ומעבר לכך הרי שהם פוגעות גם במשטרה עצמה. תראו למשל את פרשת הבר-נוער. לאחר הפיענוח התקשורתי ההרואי, כביכול, המשטרה רצה ובחרה לעשות מסיבת עיתונאים מדלת אל דלת כשהמשטרה מתגאה בפיצוח וכשלבסוף הבלוף התפוצץ לה תוך זמן קצר בפנים, עת הסתבר שעד המדינה לא אמין, והמשטרה לא טרחה לחפש את הראיות המזכות בווצאפ עליהן דיבר החשוד פליסיאן. תחשבו מה דבר כזה עושה לתדמיתה של המשטרה שמתגאה, מספרת משוויצה בקולי קולות ועל גב דפי העיתונים כולם, ולבסוף הכל מתמוטט כמגדל קלפים שקרס, ואז הפרקליטות מתפארת באנושיות מדומה המיוחסת ליכולת לסגור את התיק מבלי להודות בטעות ולומר I’m sorry.
יוצא שהמשטרה נראית כמו "השוטר אזולאי" וכל זאת בשל נסיונות לרתום את העגלה לפני הסוסים תוך רצון להתפאר בפני הציבור וזאת פעמים רבות על חשבון זכויותיהם של חשודים ועצורים כך בפרשות רצח, כך בפרשות הטרדה מינית, וכך גם בתיקי אלימות במשפחה.
ברשותכם אני אעבור להטרדות המיניות, כאשר פרשה רודפת פרשה. גם הדלפת פרשיות עימנואל רוזן, שרון גל (כתב הכלכלי של ערוץ 10), אייל גולן וירון ברלד, אשר הסתיימו בסגירת התיק כנגדם בעילה של חוסר ראיות, לא הוסיפו מכובדות לתדמית המשטרה. בפרשיות רבות שכאלו ידם של העיתונאים ואנשי התקשורת תרמה לצליבתם של אותם דמויות ציבוריות, ידוענים ואמנים שנצלבו בעיניהם של הציבור, בטרם הובררו העובדות לאשורן תוך גרימת נזק נפשי, כלכלי ומשפחתי לאותם פרטים שהתקשורת מוצאת עניין בהם, נזק שהינו פעמים רבות נזק בלתי הפיך. פעם המשטרה הייתה עושה "מצעד בושה" Walk of Shame לחשוד כאשר מצעידים אותו עם אזיקים מול המצלמות. היום המשטרה איבדה את הבושה ומדליפה ישירות מחדר החקירות, עוד לפני ההצעדה הראוותנית.
דוגמא נוספת לתאוות הפרסום המעבירה את המשטרה על דעתה, היא הנושא של המלצות משטרה בתום תיקי חקירה. המשטרה נוהגת עד היום, בעיקר בתיקים תקשורתיים, לדווח כי סיכום החקירה הינו כי היא ממליצה להעמיד את החשוד לדין.
על פי הנחיה מס' 4.1003 שהוציא היועץ המשפטי לממשלה ("קווים מנחים לגורמי האכיפה בדבר פירסומים בחקירות") אסור למשטרה להביע דעה בתקשורת באשר לאשמתו של החשוד או לפרסם את סיכום תיק החקירה, למעט במקרים של חקירות שיש בהן עניין ציבורי מיוחד ששם נדרשת הסכמת פרקליט המדינה או היועץ המשפטי לממשלה לכך. כמו כן צריך לתת לחשוד הודעה מוקדמת על הכוונה לפרסם. על אף האמור, המשטרה עדיין ממשיכה לפרסם המלצותיה, באופן שיטתי ופסול, ללא קבלת הסכמה מוקדמת של הנ"ל, ובוודאי ללא הסכמה של החשוד. דוגמת פרשת עמנואל רוזן (המשטרה סברה שיש להעמיד אותו לדין, פירסמה זאת, אך הפרקליטות סברה ההיפך, והתיק נסגר מחוסר ראיות). ואני שואלת מה מניע את המשטרה לפרסם המלצות כאלה בניגוד לעמדת היועץ המשפטי אם לא אותה תאוות פרסום.
הנה כי כן: אנו הסנגורים ראינו די הרבה פעמים כי המשטרה בדרך כלל, ממליצה להעמיד לדין, בין השאר מטעמי כסת"ח וניפוח תקנים ויעדים, ואילו כשמגיע התיק לפרקליטות, זו, לעיתים, ממליצה דוקא את ההיפך, כלומר לסגור את התיק – והרי זו דוגמא נוספת לאותו אוטומטיזם של מחשבה ופעולה מצד המשטרה שמותירות כתם שחור ברישומו של החשוד.
אני סבורה כי יש לאסור על המשטרה להתראיין על דרך קיום מסיבות עיתונאים דוגמת פרשת בר נוער, או לפרסם פרטים כלשהם בתקשורת מתוך תיקים בהם מתנהלת חקירה פלילית אקטיבית. זה גם לא מצטלם טוב. זה נראה סובייטי ומאולץ. המשטרה צריכה להסתפק בהודעת דובר פורמאלית ויבשה כגון "החקירה בעיצומה או החקירה בעניין כלשהו נסתיימה ואם הפרשה פוענחה והמשטרה סבורה שיש בסיס לכך להודיע כי התיק הועבר לפרקליטות". זאת ותו לא!
כאן נכנס תפקידה החיוני של מח"ש, אשר חייבת להקפיד ולחקור לעומק כל אימת שהדלפות מתבצעות ממקורות פנים משטרתיים, ולכל הפחות לדאוג להעמיד לדין משמעתי את אותם שוטרים שמדליפים חומרים מתוק תיקי חקירה, בגין עבירת הפרת אמונים והתנהלות פסולה. עצימת העיניים השיטתית הזו שבה נוקטת מח"ש לא יכולה להימשך.
אני רוצה להזכיר שכאשר המדינה רצתה לגלות מי הדליף את הממצאים מתיק החקירה נגד אריק שרון בפרשת האי היווני היא הפעילה את כל האמצעים הדרושים, כולל חקירת שב"כ, ובדיקת פוליגרף לכל המעורבים בתיק, עד אשר מצאה כי המדובר היה באחת הפרקליטות שטיפלו בתיק. אותה פרקליטה הועמדה לדין ושירותה בפרקליטות הופסק. משמע – כשרוצים לחקור עושים כן וללא כל רחמים.
הקשר הפסול הזה, שבין משטרה לבין עיתונאים חייב להיפסק, לא רק מן הטעם של הפגיעה בחשודים אלא גם מהטעם של הנזק התדמיתי שנגרם למשטרה כאחת מן הזרועות הממשלתיות שהציבור אמון עליהן ותקינות של רשות מנהלתית מן החשובות במדינה.
שמעתם לפני את עוה"ד פיני פישלר המלומד, המכהן כיום כיו"ר ועדת המשטרה של הלשכה, ושירת בעבר כקצין חקירות ביאח"ה, מוציא מידי חודש בחודשו דו"ח בצורת חוברת אודות אי תקינותן של הדלפות משטרתיות המודלפות באופן מתמשך ובלתי מבוקר – דבר אשר מטבע הדברים פוגע באופן נחרץ בזכויותיהם של אזרחים נחקרים ומשפחותיהם. חורה לי שאת הביקורת על המשטרה צריכים לעשות אנשים פרטיים על חשבון זמנם הפרטי. נתון נוסף אשר נבדק על ידו הינו כי המשטרה סוגרת, לא פעם, תיקי חקירה בעילות סרק ועושה זאת לצרכי סטטיסטיקה בלבד, ומקום שחובה עליה לחקור ולנסות לרדת לחקר האמת – היא אינה עושה כן, היא נמנעת מלחקור, מתרשלת במילוי תפקידה ונמצא כי לעיתים אף מתנהלת על דרך של "המטרה מקדשת את האמצעים" – דבר היוצר עיוות ראייתי של חומר החקירה ובכלל זה חומר הראיות המונח בפניה. בדרך זו מוכתמים עשרות אלפי נשים וגברים ברישומים פנים משטרתיים ורישומים פליליים כפרי יעדים סטטיסטיים.
התנהלות זו אף יוצרת הכתמתם של אותם אנשים במאגרים ממשלתיים באמצעות טביעות אצבע ותמונות אלבום, ופוגעת להם ביכולת להתפרנס.
בעבודתי אני רואה שגם כתבי האישום המגיעים בסופו של דבר לפתחם של בתי המשפט מצד גורמי התביעה הינם פעמים רבות מופרזים בשל עיוות עובדתי, וזאת במטרה ליצור נקודת אחיזה נוקשה יותר כנקודת התחלה בניהול מו"מ להסדר. כלומר התביעה הרבה פעמים מנפחת את כתבי האישום, לצורכי מו"מ על הסדר טיעון שבו היא כביכול יורדת מהאילן הגבוה, ולא נאלצת להוכיח את יסודות העבירה.
המסר שלי הינו ברור, חד וקולע – חובה עלינו, לא רק אנו הסנגורים, אלא כל מי שנוטל חלק במערכת הציבורית, ואמון על אמון הציבור במערכות הציבוריות בהן עסקינן, בין אם זהו חוקר במשטרה, תובע, שופט, פקיד סעד או קצין מבחן, לשמש כשומרי סף של תקינות המערכות ולפעול כנגד גילויה של שחיתות מנהלתית מכל מין וסוג שהוא בתוכן. להוסיף מסקנות על בלימת תלונות השווא, ביטול הנחיה 2.5 וההנחיות הפנימיות של המשטרה וההייחסות המגדרית לאלמ"ב.
קישורים:
