משרד הרווחה חוטף ילדי עולים מביתם ומשפחתם בדרכי רמיה על פי מסמך כנסת ישראל מנובמבר 2005

Spread the love

משרד הרווחה חוטף ילדי עולים מביתם ומשפחתם בדרכי רמיה על פי מסמך כנסת ישראל מנובמבר 2005

 נובמבר 2005 – מתוך מסמך רקע של הכנסת – הוצאת ילדי עולים מן הבית בידי שירותי הרווחה (קובץ PDF) (הוגש לוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות).

המחלוקת בדבר הוצאת ילדים מן הבית כאמור, את פקידי הסעד ממנה בית-המשפט, ובסמכותם להמליץ לבית-המשפט על הוצאת ילד מן הבית במקרה שבו השתכנעו כי טובתו מחייבת זאת. על תפקודם של פקידי הסעד בכל מקרה של החלטה להוציא ילד מן הבית בלא הסכמת ההורים (לפי חוק הנוער) נמתחת ביקורת קשה. להלן הטענות העיקריות:

פקידות סעד חוטפות ילדים מבתיהם בשרירות לב – סמכויות גדולות מדי מרוכזות בידי פקידי הסעד, וידם "קלה מדי" בהחלטה להוציא ילדים מן הבית ולהכריז על ילדים בני-אימוץ.

פקידות הסעד פוגעות בשכבות החלשות – הנפגעים העיקריים ממצב זה הם מהשכבות החלשות, כמו עולים חדשים, שנוסף על קשיי הקליטה האחרים יש להם בעיות תקשורת עם עובדים סוציאליים שאינם יודעים את שפתם ומייצגים מנטליות ותרבות שונות משלהם.


סעד משפטי המציב את האזרח בנחיתות מול פקידות הסעד – חוסר ייצוג הולם להורים בהליך המשפטי: לשכבות החלשות, כמו משפחות העולים, אין יכולת כלכלית להשיג לעצמם סיוע משפטי הולם. כאמור, מי שידו אינה משגת שכירת שירותי עורך-דין זכאי לסעד משפטי מן המדינה; את המדינה – כלומר את הצד שכנגד – מייצג בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה.

ההורה, שלא תמיד יודע על זכותו להיות מיוצג, והוא נעדר מיומנות בניהול השיח המשפטי, נמצא בעמדת נחיתות בהליך המשפטי לעומת המדינה, וגם הסעד המשפטי המתקבל מן המדינה אינו שווה ערך לייצוג עמדת המדינה.

בישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות ב 13-21 במרס 2002 אמר השופט אלון גילון:

"בהרבה מאוד מהמקרים ההורים לא מיוצגים. הם מגיעים לבית-המשפט אחרי שהוציאו את הקטין. כעבור שבעה ימים חייבים להגיע לבית-המשפט. במקרה שיש ייצוג מתנהל דיון, כמו כל דיון אחר. השופט שומע את שני הצדדים ונותן את ההחלטה שלו, אבל יש הרבה מאוד מקרים שההורים לא מיוצגים, ופה נוצרת בעיה.

בית-המשפט בחלק מהמקרים מפנה אליו [אל עורך-דין] לסיוע משפטי, אבל גם השבעה ימים האלה הם לא מספיק זמן לסיוע המשפטי כדי להתארגן וגם למנות מישהו וגם ללמוד את התסקיר כדי להופיע בדיון הראשון מוכנים.

יכול מאוד להיות שצריך להתקין באיזשהו מקום תקנה שתחייב שהורים שלא מיוצגים יקבלו סיוע משפטי.

ייתכן שצריך להתקין תקנה שחייבת להיות חובת ייצוג. אין דבר כזה שההורים לא נמצאים. הדיון מתקיים במעמד שני הצדדים.

אמרתי שלא תמיד ההורים מיוצגים, ורצוי בתיקים כאלה שיהיה ייצוג. שומעים את ההורים, אבל אני לא כל כך בטוח שההורים יודעים לקרוא את התסקיר, ולכן אני חושב שחייבת להיות חובת ייצוג. נכון שלשופטים קשה כשההורים לא מיוצגים והם מופיעים בפני נציגי משרד העבודה והרווחה, ואז בית-המשפט מנסה להיות "עורך-הדין" שלהם, אבל זה קשה, ולכן אני חוזר עוד פעם על מה שאמרתי בהתחלה: ייתכן שצריך לשקול שבדיונים האלה שני הצדדים יהיו חייבים להיות מיוצגים".

למעשה בכל המקרים שבהם המשיב מקבל סעד משפטי בהתדיינות מול המדינה הוא נמצא בעמדת נחיתות. ידוע שעורכי- דין ממונים מקבלים שכר זעום כשהם מתמודדים מול הנציגות הממוסדת של היועץ המשפטי לממשלה. במצב זה נדרשת מעורכי-הדין הממונים הקרבה של ממש כדי לנהל מערכה משפטית שנכלל בה ערעור לערכאות גבוהות יותר וכו'. מן הבחינה הזאת מצבם של הורים המשיבים על טענת העדר מסוגלות הורית אינו שונה ממצבם של משיבים על טענות אחרות של המדינה כלפיהם. המקור: מילי מאסס, "על התערבות המדינה בקשר בין ילדים והוריהם – המקרה של אימוץ כפוי .616– בשל העדר 'מסוגלות הורית'", מאזני משפט ד', 2005 , עמ' 58.

פקידות הסעד גורמות נזקים בלתי הפיכים למשפחות – במקרים רבים הוצאת ילדים מן הבית נעשית בשגגה, ואז, גם אם הילד יוחזר למשפחתו אחרי תקופה, הנזק שנגרם לו ולמשפחה כולה הוא בלתי הפיך.

פקידות הסעד מסמנות משפחות ומפרקות אותן – לעתים הוצאת ילד אחד מן הבית מביאה בעקבותיה, אוטומטית, את הוצאת הילדים האחרים, בלא בדיקת כל מקרה לגופו. לעתים המשפחה מבקשת את עזרת שירותי הרווחה בנושא אחר ולפתע מתחילים להוציא את ילדיה מן הבית.

ניתוק הילד בפתאומיות ממשפחתו תוך גרימת נזקים – ילדים משלמים מחיר כבד כשהם ניתקים מהוריהם בפתאומיות, גם במקרים שבהם המדינה קובעת שנשקפת להם סכנה מיידית בשל אחריותם הלקויה של ההורים. הקשר של ילד להוריו מורכב הרבה יותר מההגדרה החד-משמעית שגלומה בניתוק מוחלט ביניהם. ההכרעה בין הכאב שכרוך בניתוק הילד מהוריו ומזהותו המולדת לבין הצורך בהגנה עליו מחייבת שיקול דעת והקפדה רבה.

פקידות הסעד פועלות ללא ראיות בדלתיים סגורות ומסתירות מידע חיוני מההורים – חוסר שקיפות והעדר ביקורת חיצונית על פעולות העובדים הסוציאליים (למשל: ועדות ההחלטה לא נתנו למשפחות לעיין בפרוטוקול שלהן).

השירות למען הילד – קרקע פוריה לשחיתות והרס משפחות חלשות – בעיית ניגוד עניינים: "השירות למען הילד", שהוא השירות היחיד בארץ אשר עוסק באימוץ, הוא בבחינת כתובת יחידה לשתי קבוצות אוכלוסייה שהאינטרסים שלהן מנוגדים. מצד אחד קבוצת ההורים המולידים, אשר נלחמת על זכותה לגדל את ילדיה, ומצד שני קבוצת המועמדים, אשר משתוקקים לאמץ ילד. האיפיונים של שתי הקבוצות שונים – ככלל, קבוצת המועמדים לאמץ היא משכבה חברתית מבוססת יותר מקבוצת ההורים המולידים, ועל כן היא חזקה יותר מבחינה חברתית ויש לה לובי חזק.

להלן קטע מפרוטוקול ישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות מיום 20 במאי 2003 בנושא זה:

"מילי מאסס: בחוק האימוץ 1981 נוסף סעיף 12 ג' שמאפשר לפקיד סעד לחוק האימוץ לקחת ילד מן המשפחה ולקבל על זה אישור בית-משפט רטרואקטיבי לאחר 14 יום. הגישה לילד הזה, להוריו ולמשפחה שבה הוא נמצא היא בלעדית לפקידי האימוץ.
"יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות שאול יהלום:  בואי נבדיל בין פקיד סעד לצורך חוק האימוץ, שמוסמך להחליט אם הילד צריך לצאת מהמשפחה, לבין השירות לאימוץ [השירות למען הילד], שנמצא בקשר עם הקבוצה רבת ההשפעה והביקוש.

"מילי מאסס: לא לא, אין הבחנה. זה אותם אנשים, זו אותה קבוצה. השירות לאימוץ עונה על הצרכים של שתי הקבוצות האלה, מטפל בשתי הקבוצות האלה, שיש ביניהן ניגוד אינטרסים".

[youtube=http://youtu.be/VT2RnqXpYXA]

קישורים:

ג'וליה טל

ג'וליה טל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.