שופט המשפחה אלון גביזון נגד לשכת רווחה באר-שבע ביקשו להוציא 3 קטינים למרכז חירום בעמותת "בית לכל ילד" בעלות 51 אלף ש"ח לחודש במקום לטפל בילדים בקהילה תנ"ז 56500-05-16 ותנ"ז 2178-04-16
קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/p3VHfi-UQ
השופט אלון גביזון מסתיר מאיתנו את שם פקידת הסעד הנאלחת מבאר-שבע, סוחרת ילדים שביקשה לנתק שלושה ילדים בני 4, 7 ו- 8 שנים מההורים שלהם במרכז חירום לתקופה בלתי מוגבלת, בעלות חודשית של 51,000 ש"ח בחודש, במקום לטפל בילדים בקהילה.
בארץ יש אויב לא פחות גרוע ואכזרי החמאס, משרד הרווחה על שלל עובדיו, פקידות הסעד, העובדות הסוציאליות וכל מי שניזון מהם, מאבחנים, מטפלים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, בעלי פנימיות, עמותות אומנה, עמותות חלוקת מזון, ועוד כל מיני טפילים למיניהם. כולם ביחד עוסקים יומם ולילה בצייד אחר "לקוחות רווחה" כדי להצדיק את משכורות העתק שלהם. הגיע הזמן לסגור את הברזים, ולהפסיק לחלוב את האוכלוסייה הכי חלשה בישראל. מיליארדי שקלים יתפנו והעם יוכל לנשום אנחת רווחה. לאישוש דברים אלו, קראו תחקיר של משה הרוש "פנים אמיתיות": פנים אמיתיות זעקת ילדי חטופי הרווחה תעשיית הסחר בילדים
תקציבי הרווחה זורמים לעובדי הרווחה לא לנזקקי הרווחה
השופט אלון גביזון, מצטט מתוך מהשיר של להקת מוניקה סקס, את המשפט "החוק היבש לא נרטב אף פעם, אפילו לא מדמעה של ילד" (רוני אלוני סדובניק תתמוגג מנחת מהשיר הזה). אפילו ביישובים מבוססים שאין בהם עניים פותחים לשכות רווחה כדי להפוך את הזוגות המתגרשים מטופלי רווחה בעל כורחם. הלשכות הללו ריקות מפונים. היום כבר הסוד ידוע. אף אחד לא מעיז לבקש עזרה וסעד מעובדת סוציאלית. כולם יודעים שעובדת סוציאלית או פקידת סעד גורמות רק נזק, וכאשר אחת כזו מתלבשת על החיים של האזרח, שום דבר טוב לא ייצא מזה. דינו של אותו אזרח נחרץ להיות מטופל במשך שנים ארוכות ללא שום יכולת להיחלץ מלפיתת החנק.
השופט גביזון נותן סקירה מייגעת ומתישה בעניין הליך הגירושין השגרתי של בני זוג להם 3 ילדים קטנים. לשני ההורים טענות אחד לשני של הפעלת אלימות כלפי הילדים ושניהם מגישים תלונות הדדיות במשטרה.
המשפחה ושלושת ילדיה מקבלים עונש: טיפולים סוציאליים המתמשכים כבר 7 חודשים במרכז חירום לסחר בילדים "בית לכל ילד" בבאר-שבע, שם מרוויחים מנהלי העמותה משכורות של כ- 50 אלף ש"ח בחודש על גב המשפחה האומללה. מרכז החירום מצידו, כותב הררי שקרים והכפשות על ההורים, כדי להמשיך ולכבול את המשפחה האומללה לטיפולים אינסופיים שכאמור כשלו כשלון חרוץ, בתום 7 חודשים של טיפול. שימו לב לכמות הפרזיטים המרוויחים על חשבון הילדים:
מאיר אלמליח, יו"ר ועד המנהל; מיכאל חן, חבר ועד המנהל; רות לובנטל, חברת ועד המנהל; ענת שגב, חברת ועד המנהל; מיכאל אברמוביץ, חבר ועד המנהל; עו"ד עדי הרר, חבר ועד המנהל; דבורה פריד; אבי רמות; משה שיפמן.
צוות מרכז החירום:
פאינה ליפשיץ, מנהלת המרכז; ציפי אדי, רכזת מנהלית; אושרת בר-און, אם בית;לירן זיתוני, עו"ס;איתמר ירון, פסיכולוג; אסף יוגב, עו"ס; דינה טייטלבאום, עו"ס; מריאנה דובציס, עו"ס; שי בורדה, עו"ס; שלומית עמיר, מטפלת בתנועה.
איזה ילד יישאר שפוי עם כל-כך הרבה מטפלים הטוחנים לו את השכל? חברי הצוות משקרים וכותבים על האבא שלא שיתף פעולה ולא כיבד את ההסכמים עם גורמי טיפול. מדובר בהסכמים חד צדדיים, שכן ההסכם נכפה על ההורים, מהמילה כפיה.
השופט אלון גביזון במקום להרגיע את האש, שופך שמן למדורה, ושולח את ההורים לבצע אבחון "מסוגלות הורית" כדי לרושש את ההורים עוד יותר ממה שכבר אין להם, ומסכסך בין בני הזוג. במקום לתת להורים ולילדיהם אוויר לנשימה, להירגע ולהשלים בכיף עם הליך הגירושין, מגיעים עשרות עובדות סוציאליות שמתנפלות על המשפחה, מציקות לה, קובעים אפוטרופוא לדין שגם היא מתפרנסת כל חודש סך של 3300 ש"ח בלי לעבוד, על חשבון שלושת הילדים של ההורים. מה הפלא שעוד דורית לופו, האפוטרופוא לדין רוצה שהילדים יהיו נזקקים עד גיל 18, כדי שתהיה לה הכנסה קבועה ובטוחה על חשבון גב הילדים?
בעמוד 2 להחלטה, השופט גביזון חושף את שמו של הקטין יצחק, וכך מסופר:
ההורים נפרדו, והבעל עבר להתגורר בבית של אמא שלו ובהמשך התגורר בסוכה שבנה לו בחצר, בעוד שהאישה והילדים התגוררו בדירתם. בחודש נובמבר 2015 הבעל הגיש תלנה במשטרה נגד האמא שהיא מרביצה לילד בן 7 השנים, וכתוצאה מכך היא הורחקה מהילדים, והבעל חזר להתגורר בבית שלהם.
האישה שכרה דירה בבאר-שבע, בסיוע גורמי רווחה.
בינתיים ההורים הגיעו להסדר ביניהם בדבר זמני השהות של הילדים, אבל בבית הספר דיווחו שהילדים לא מגיעים לבית הספר באופן סדיר כשהם אצל האבא.
החל מחודש נובמבר 2015, מאז שהורחקה האמא מילדיה, הילדים קיבלו טיפולים במרכז החירום לסחר בילדים "בית לכל ילד".
השופט כותב שבחודש מרץ 2016 נתקבלו דיווחים על אלימות של ההורים כלפי הילדים. מי דיווח? השופט לא כותב. בינתיים, הזוג ממשיך להתקוטט בינו לבינו ומוצאים לשניהם צווי הטרדה מאיימת הדדיים, לא להתקרב אחד לשני.
ביום 17/5/16 השופט מורה כי הקטינים ישהו בבית האם עד להחלטה אחרת. זאת אומרת, שהאמא הפסיקה להיות "מסוכנת" לילדים שלה. כנראה שגם מעולם לא הייתה, וכל הדיווחים השקריים של העו"ס ומרכז החירום, מדמיונם הקודח, כדי להמשיך ולהתפרנס מהילדים.
האפוטרופא לדין, עו"ד דורית לופו, מתנהגת כמו עובדת סוציאלית, ודורשת גם היא להוציא את הילדים למרכז החירום. פקידת הסעד והאפוטרופא לדין מסכימים ביניהם שהילדים צריכים טיפול בילדים של יותר משעה בשבוע, ולכן דורשים להוציא את הילדים ממשמורת ההורים למרכז החירום.
השופט גביזון לאחר ששוחח עם הילדים (ראו סעיף 11 להחלטה) אומר, כי הילדים למרות גילם הצעיר מודעים לחלק מהקשיים שלהם ובחוויתם האישית מרכז החירום נתפס כעונש.
"סבורני כי הוצאתם של הקטינים ממשמורת הוריהם ומסביבתם הטבעית לצורך קבלת הטיפול האמור הינו צעד קיצוני ודרסטי , בשלב זה, העשוי לפגוע בנפשם הרכה ואינו מידתי בשים לב לחלופות אחרות הקיימות ואשר יש ליצור ( כפי שיובהר להלן ).
הוצאת קטינים ממשמורת, אף אם המדובר בזמן מוגבל, ייעשה, כאמור, רק מקום שקיים צורך חיוני מיידי, וכאשר לא ניתן לנקוט ולקבל מענה ע"י אמצעים חלופיים מתונים יותר.
משיחתי עם הקטינים התרשמתי כי ניתוק הקטינים מסביבתם הטבעית עלול לגרום להם נזק נפשי קשה, עד כדי שיתכן שהנזק שיגרם כתוצאה מהוצאתם ממשמורת יעלה על התועלת שבטיפול אותו יקבלו הקטינים במרכז החירום. כאמור , סבורני כי ניתן לסייע לקטינים שבפני בחלופות אחרות.
על כן, מצאתי לקבוע כי על גורמי הטיפול לדאוג למתן טיפול אינטנסיבי לקטינים במסגרת הקהילה, בטרם נקיטת סעד קיצוני זה של הוצאה ממשמורת."
בהמשך יוצא המרצע מהשק, ואנו מבינים כי השופט אלון גביזון, גם הוא סבור שהעו"ס מבצעת מלאכת קודש כשהו מחמיא לה ומדגיש את הסעיף בהחלטה: "יודגש כי אין לבית המשפט כל טענה כלפי התנהלותה של העו"ס לחוק הנוער ( ההיפך הוא הנכון ), שכן התרשמתי כי היא פועלת מתוך שליחות, רגישות, דאגה כנה ואכפתיות כלפי הקטינים שבפני. אולם, ככל הנראה, ידיה כבולות נוכח שתי החלופות לטיפול הקיימות כיום ( ועל כך אני מלין )."
על כך נאמר: "פתי יאמין לכל דבר".
רוב הציבור לא יודע את זה, עבודה סוציאלית בישראל אין פירושה "עזרה לנזקק". להיפך, עבודה סוציאלית ו"שירותי רווחה" בישראל פירושם שמירה על החברה מפני מי שנזקק לשירותי הרווחה.
במילים אחרות, העובדות הסוציאליות לא נדרשות לתרום לרווחת האזרח, כי הן בעצם שוטרות קהילתיות ללא מדים. אלו שוטרות סוציאליות, שאין להן לא מח"ש, אין להן קוד אתי, ואין שום וועדת משמעת לעו"ס. כך יש להבין איך קורה שאימא שניגשת לעובדת סוציאלית ומבקשת תמיכה כספית, אפילו כדי לקנות עגלת ילדים, ותוך חודש חודשיים מזמינים אותה לוועדה, תוקפים אותה שהיא נכשלה בהורותה, ומוציאים לה את הילדים למרכז חירום, עד שהיא תוכיח שיש לה כסף, דירה, ואמצעים כלכליים כדי להחזיר את הילדים, והילדים האלה לעולם לא חוזרים. כאמור, הטענה היא שהרווחה מגנה על הילדים מפני אימא "רעה". מרוב "רצון להגן", ההתערבות של הרווחה היא שיוצרת את הסכנה עליה הן מתריעות.
כך למשל אבא שיבקש מעובדת סוציאלית שתעזור לו לשכנע את גרושתו להראות לו את הילדים, יגלה שלמחרת, העו"ס הלכה למשטרה והתלוננה על אותו אבא שהוא איים עליה ועל הגרושה, ושהוא עלול להזיק לילדים כדי לנקום באישה. העו"ס תעליל על הגבר שהוא התגרה מינית בזמן שרחץ את הילדים שלו (זה היה סימן ההיכר של העו"ס הראשית לשעבר ללסדרי דין, סימונה שטיינמץ: המצאת עלילות פדופיליות לגברים).
אז, העו"ס דוחפות את האבא למרכז קשר, משפילות אותו, מעלילות עליו, כותבות עליו השמצות (שרובן ממוחזרות) ואחר כך הן מתפלאות איך קורה שנשיאת בית המשפט העליון לשעבר דורית בייניש חטפה נעל באף, או שאבא אחר דחף את ילדיו מהגג. מרוב "רצון להגן", ההתערבות של הרווחה היא שיוצרת את הסכנה עליה הן מתריעות.
הפיתרון היחיד שיש לעובדים הסוציאליים להציע כל דבר זה "טיפול נפשי". נניח שמגיעה אימא ומבקשת עזרה כספית. היא לא תקבל שקל אחד, אבל יפתח לה תיק, וידרשו ממנה להשתתף לקבל "טיפולים נפשיים". כנ"ל גם אבות בגירושין, הם ישלחו לאבחון שיעלה 30,000 ₪ על חשבון ההורה, והם יידרשו לעבור "טיפול". הומלסים יידרשו לעבור "טיפול". מחוסרי עבודה יידרשו לעבור "טיפול". אזרח המצוי חושב שהמילה "טיפול" פירושה שתופרים לנזקק חבילת סיוע כלשהי.
למעשה שולחים את ה"נזקק" אל מטפלים ומאבחנים למיניהם, אשר משמשים עט להשכיר, רק כדי להצדיק את המשך ההתעסקות באותו תיק, ובנקיטת הליכים נוספים, ישיבות נוספות, הגשת תלונות במשטרה, וכל מה שאפשר כדי להסלים את התיק, ולייצר עוד ועוד פרנסה (והצדקה) לעו"ס, לבעלי המקצוע, ולעמותות שעובדות איתן. פשיטת הרגל המוסרית של ערוץ 2: לוקחים כסף מעמותת "עלם …, הילה טנא גלעד: דיווחים שקריים לאו"ם על נתוני הוצאת ילדים מהבית.
כאמור, העובדות הסוציאליות הן פרזיטיות. נשים שלא הצליחו למצוא לעצמן מקצוע מכובד התורם למשק. באינטרנט ניתן לראות אותן מתגאות באין ספור ימי כיף, ימי רכיבה על סוסים, שייט על אבובים ומסיבות בלשכות הרווחה. הן מסיימות לעבוד ב 2 בצהריים, ומקבלות כסף על שעות כוננות "בלי לדפוק שעון". כדי להנציח את הפרזיטיות הזו הן מאוגדות בהסתדרות, ובעקיפין במפלגת העבודה של בוז'י הרצוג ומירב מיכאלי. ההסתדרות דואגת להן לייצוג משפטי, כדי לתבוע הורים שמפרסמים מידע על עובדות סוציאליות פושעות, וגם לתבוע כלי תקשורת במועצת העיתונות בגין "סיקור לא מאוזן".
לעובדות הסוציאליות יש יחצ"ן קבוע בעלות של 100,000 ₪ בחודש, דוד גולן יחסי ציבור, אשר מייצר פרופוגנדת שקרים בלתי פוסקת: "העו"ס עושות 'עבודת קודש', העו"ס חוד החנית של החברה הישראלית", "העו"ס מגנים על ילדים מפני הורים", "העו"ס לא מתוגמלות". למרות שתיקי הרווחה אמורים להיות חסויים, העו"ס מגלות ליחצנים שלהם פרטים אינטימיים מתיקי משפחה והיחצ"ן דוד גולן מדליף לתקשורת.
עד ממש לפני כשנה, גם כל כתבי הרווחה בישראל היו משתפ"ים של יח"צני הרווחה. כמעט ולא היו בישראל כתבי רווחה עצמאים. רובם היו מקבלים הודעות לתקשורת מיחסי הציבור של דוד גולן, ומעתיקים אותן מילה במילה ישירות לעיתונות, כאילו אלה כתבות שהם עצמם כתבו. רק לאחרונה החלו ניצנים של עיתונות חוקרת כלפי משרד הרווחה, בערוץ 10 על ידי התחקירן המהולל משה הרוש, בסדרת כתבות על פשעי הסחר בילדים.
סוף דבר
התוצאות של התערבויות העובדות הסוציאליות בחברה הן הרסניות. עשרות אלפי הורים שמנותקים מילדיהם. אבות שמתאבדים. ילדים שגדלים בפנימיות שם הם נחשפים לאלימות, ריתוקים, חדרים מרופדים, משמעת, אונס ע"י צוות, סמים והפקרות מינית. בגיל 18 משרד הרווחה מתנער מהם, אבל אין להם כלום בחיים, אפילו לא בית. הם מצטרפים למעגל הפשע והזנות, וכך מתחיל דור חדש שמספק פרנסה לעובדות הסוציאליות.
מה שמדינת ישראל זקוקה לו זה סגירת לשכות הרווחה, והגדלת הקצבאות ישירות להורים. ככל שהקצבאות למשפחות יהיו גדולות יותר, כך יהיה לעובדות הסוציאליות פחות הזדמנויות להתעלק ולכפות עצמן על חיי אחרים, ולהציק, להזיק, ולזרוע הרס וחורבן.
הגיע הזמן לסגור את הברזים למשרד הרווחה. השחיתות והפרזיטיות שם הגיעו לשיאים מרקיעי שחקים.
ולקינוח, איך אפשר שלא? מאחר והשופט אלון גביזון התחיל, אנו מסיימים, קבלו את השיר של מוניקה סקס.
שוב, אני פשוט מזועזעת ממה שאני קוראת באתר הזה
אני ממליצה לך, אם אפשר להעביר את המסר הזה לאי מייל של שופטים, במיוחד שופטים בבית משפט לנוער ובית משפט לענייני משפחה, שיחשבו פעמיים לפני שהם רואים כל מילה של עובדת סוציאלית כקדושה
אפשר לשלוח להם אפילו באופן אנונימי באי מייל
אפשר לשלוח להם גם בדואר רשום , במיוחד לשופטים היושבים בבימ,ש לענייני משפחה
כמי שעבדה פעם בבית משפט, אני יכולה לומר לך ששופטים מקבלים הרבה מכתבים
רק צריך לדאוג שיהיה לזה לוגו מכובד כזה ,כדי שהמכתב אכן יגיע אליהם , כמו עמותות ששולחות חומרים וכו' וגם כתבי עת מסויימים ששולחים להם חומרים
אולי כך ייפקחו להם העיניים