קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/p3VHfi-Dd

על המלחמה של פקידות הסעד בהורים הישראליים כתבנו בלא מעט כתבות. בתי המשפט אינם מוכנים לצאת בגנותן של פקידות הסעד כי מבחינתם תפקיד פקידת הסעד (לסדרי דין) הוא לבלום את ההורות, להוציא את הילדים למוסדות, למלא פנימיות  ולייצר עבודה מלאכותית יש-מאין, כדי להצדיק את פרנסתן של העו"סיות, הן מסכסות בין הגבר לאישה, אומרות לנשים להגיש תלונות כוזבות נגד בני הזוג שלהן, להתיש ולהכפיש הורים עד שהם ייתיאשו, ירימו ידיים, ויבינו שתפקיד האימהות להיות פונדקאיות של משרד הרווחה.

הפעם מדובר בגבר שהפך לאישה, ומי שניכרה את הגבר לשעבר (כיום טראנסג'נדר) מאי פלג, מהילדים היא האישה החוקית, הדס, בשותפות מלאה עם העובדות הסוציאליות שכמובן מקבלות תמיכה מלאה מכל שופטי המשפחה.

מאי פלג שאמרה שבחרה את השם "מאי" בגלל שלאביה קראו מאיר, התאבדה, וב"הארץ" מגלים לנו שזו התאבדות על רקע הניתוק מהילדים, והניתוק הוא תוצאה של חבלה יזומה ע"י פקידות הסעד.

כלומר מי שאחראי למוות המיותר הזה הן פקידות הסעד. בסופו של דבר מה שאנו רואים זה שגם גבר שמחליף את המין שלו מנותק מהילדים שלו כמו כל שאר האבות שלא חותכים את הזין, ואינם מוזרקי-אסטרוגן, גם הם מקבלים יחס משפיל מפקידות הסעד. בבחינת "גבר נשאר גבר", גם אם חתך את בולבולו.

מבחינת הפמיניסטיות מאבק של טראנסג'נדריות הוא חלק אינטגרלי ממאבק הפמיניסטיות בפטריארכיה, אבל כאן האוייבים הן פקידות הסעד, והאישה הדס.

גם בבית החולים הפסיכיאטרי מי שטיפל בטראנסית זו אישה. לכן לפמיניסטיות ולכתבי הארץ קשה לשבץ סיפור כזו בתבניות המגדריות הרגילות, כי כאן אין פטריארכיה שאפשר להאשים במוות.

כמו מאי פלג יש הרבה טראנסים שלא רואים את הילדים שלהם. את סיפורי הזוועות שלהן הן מספרות בקבוצות המאבק נגד הרווחה, ולא בקבוצות נשים, כמו "הקול הנשי".  בקבוצות המאבק נגד טרור הרווחה, אגלש"ן, זעקת האמהות, הורים שכולים לילדים חיים, כולם מקבלים את כולם בזרועות פתוחות.  גברים ונשים, וגם טראנסים, כולם שונאים את הרווחה. כולם רוצים את הרווחה מחוץ לחיים שלהם.  בהארץ, העורך הגועלי אלוף בן עדיין לא השכיל להבין את זה.

מי שיקרא מה העו"סיות, אפילו בתל אביב "הנאורה", כותבות על האבות הטראנסג'נדים בתסקירים לבתי משפט היה מתפלץ. כמויות כאלה של רשע, לכלוך וטינופת, הם מנת חלקם של גברים בדרך כלל בתיקי גירושין. רק מי שפקידת סעד כתבה עליו תסקיר יכול להבין במה מדובר, ולמה זה מוביל להתאבדות.

"אני ריקה, ריקה, ריקה לגמרי": ראיון אישי עם מאי פלג (קובי פרידמן), הטרנסג'נדרית שהתאבדה

הביטו בתמונה מצד ימין, מאי פלג עם הבת שלה ב 2012.  לפני שנה וחצי ליווה הילו גלזר את 
מאי פלג, טרנסג'נדרית שנאבקה על הזכות לפגוש את ילדיה. היא סיפרה לו שבכוונתה להתאבד, אבל מצאה גם הנאה בחייה, ונראה היה שהיא מתרחקת לאטה מהחלטה זו. לפני שבוע שמה קץ לחייה. חבריה משוכנעים שניתן היה למנוע 
את מותה. אנו מפרסמים כאן לראשונה 
את הראיון הגנוז

כתבה של הילו גלזר, הארץ

על ספינת קרטון ירוקה, עם תורן שסביבו מלופף חבל בצבעי הקשת, התנוסס דגלון לבן ועליו הכיתוב: "שוּטי אהובה". את הדגם הזה, יַלְדִּי אך מושקע, קיבלה מאי פלג במתנה מבת זוגה הטרייה פנינה (שם בדוי, כמו יתר השמות בכתבה פרט למאי), במהלך שהותן המשותפת באיתנים, בית חולים לבריאות הנפש בשיפולי ירושלים. פלג התאשפזה שם במחלקה א', הסגורה, ואילו פנינה היתה אז במחלקה ב', הפתוחה. את ספינת הקרטון הזאת הביאה פלג לפגישתנו הראשונה באיתנים. פנינה ניגשה מדי פעם, ליטפה את פלג והאכילה אותה בכדורי שוקולד. שתי נשים צעירות חבוקות על ספסל עץ שניצב על צלע הר, ביניהן ספינת קרטון ירוקה ובונבוניירה – תפאורה של פיקניק רומנטי בין ערביים. אלא שדי היה במבט חטוף בפיג'מת בית החולים של פלג, שכיסתה בקושי את פרק כף היד המחורץ שלה, כדי למקם את הסיטואציה בהקשרה הממשי.

היתה לה היסטוריה ארוכה של אשפוזים במוסדות פסיכיאטריים ("תמיד מרצון", הדגישה). הטריגר לאשפוז האחרון באיתנים, סיפרה אז, היה הנתק הכפוי מבתה ובנה, היום בני תשע ועשר, בעקבות סכסוך עם גרושתה הדס. פלג, שבימים שבהם היתה עדיין זכר נישאה להדס והקימה איתה משפחה באחת מהתנחלויות גוש עציון, טענה שמרגע שהביעה את רצונה להתחיל בתהליך לשינוי מגדרי, דהיינו לחיות כאשה, החל נגדה קמפיין שיטתי בגיבוי שירותי הרווחה ביישוב, במטרה לערער על המסוגלות ההורית שלה, וששיאו היה במניעת הקשר עם הילדים. "מבחינתי זה היה הקש ששבר את גב הגמל ומה שהבהיר לי סופית שאני לא רוצה לחיות", אמרה.

נחשפתי לסיפור שלה דרך חברת פייסבוק משותפת שפירסמה סטטוס על חברה ש"ילדיה נלקחו ממנה בגלל שהיא טרנסג'נדרית" – מסגור שהוא לכל הפחות פסקני מדי. בתיווך החברה ההיא טילפנה אלי פלג כעבור זמן קצר מהטלפון הציבורי במחלקה. היא תשמח לספר לי על קורותיה ועל המצוקה המשפחתית שאליה נקלעה, אמרה, אך לצד זאת היא מבקשת ממני שאלווה את תהליך הפרידה שלה מהעולם, כולל ההפקה הגרנדיוזית שתיכננה לאקורד הסיום.

הצעתי שניפגש למחרת, אך בלי להתחייב ל"נקודת סיום" כלשהי. היא הסכימה מיד, סדר היום במחלקה מעולם לא היה עמוס מדי. על הספסל ההוא דיברנו שלוש שעות, עד שנעשה קר. זה לא רק הילדים שנלקחו, הבהירה, אלא סך כל הטראומות שאספה במהלך הדרך. "אני טיפוס רציונלי, וכשהפער בין הסבל לבין הרצון לחיות הוא כל כך גדול, ההכרעה מובנת מאליה", אמרה. "ההתאבדות היא לא מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי להפסקת הסבל". בחלוף כמה ימים נפגשנו שוב. אותו מקום, אותו ספסל, אותה פנינה שניגשת חליפות ומלטפת. פלג נטתה אז להמשיך בתוכנית המקורית לסיים את חייה תוך זמן קצר, אך כל עוד היא מאושפזת במחלקה הסגורה ("אשפוז מרצון", הזכירה שוב) בכוונתה לשקול את הדברים לעומקם. "לא אהיה מתאבדת אימפולסיבית", הסבירה. "נתתי לעצמי חודשיים כאן, לפתוח את הראש, לחשוב על מה שאני מפסידה".

בתום החודשיים הגישה לבית החולים מכתב פורמלי שבו הודיעה שבכוונתה לסיים את האשפוז. "לא פירטתי למה, אבל הצוות ידע שאני יוצאת כדי לקחת כמה שבועות של התארגנות ולהתאבד". היא שאלה אם אוכל לאסוף אותה ביום השחרור. הסכמתי.

כאן בוודאי עולות השאלות, איך איפשרת לה צאת משם? מדוע לא דיווחת? התשובה היא שלאחר התייעצות עם עורכַי ועורכי דין מטעם העיתון אכן דיווחתי. אך מאחר שפלג היתה אדם בוגר ומצבה לא סווג כפסיכוטי (המוגדר כפגיעה בבוחן המציאות) לא היה בידי הממסד לכפות עליה אשפוז, ודאי שלא לכלוא אותה. עם זאת, כיוון שחוק טיפול בחולי נפש (1991) מאפשר גמישות מסוימת לפסיכיאטר המחוזי גם בהיעדר "התנאי הפסיכוטי", פניתי אליו בזמנו ושאלתי מדוע לא יתערב.

מלשכת הבריאות המחוזית בירושלים נמסר אז כי "חוק טיפול בחולי נפש קובע תנאים ברורים וחד משמעיים בנוגע לאשפוז כפוי, שאמורים להתקיים בו בזמן: קיום מחלת נפש במובן המשפטי של המושג (פסיכוזה) וסיכון פיזי לעצמו ולזולתו. אם אדם אינו שרוי במצב פסיכוטי, ניתן לאשפז אותו אך ורק בכפוף להסכמתו. לא ניתן להתייחס פרטנית למקרה שהובא בשל חובת הסודיות הרפואית".

ליוויתי את פלג לאורך שבועות אחדים באביב של השנה שעברה: כשהשתחררה מאיתנים, כשפיזרה את חפציה בין חברים, כשטיילה בין מצבות קרוביה לקראת האיחוד עמם וכשעילעלה ביומן וחיפשה "תאריך דד־ליין", כהגדרתה. כל הסימנים העידו שבכוונתה לממש את תוכניתה, אך בה בעת ראיתי אותה צוחקת, מתענגת על כוס שוקו, לוחשת בטלפון מילות אהבה לפנינה. באחד הסשנים הארוכים שלנו בירושלים, כשהצעתי שאולי דווקא יש לה תכלית בעולם הזה, ואפילו רצון מסוים להישאר בו, טענה שאני בכלל לא בכיוון. "אני ריקה, ריקה, ריקה לגמרי", נשבעה לי. לא האמנתי לה.

אחרי הפגישה ההיא פלג התרחקה. לא מתוך כעס. מיעטה ליצור קשר, הגיבה באיחור להודעות טקסט. לא הצקתי לה. אם אינה מעוניינת בנוכחותו של הכתב שממנו ביקשה שיתעד את ההתאבדות שלה, אולי ירדה מהרעיון. שוחחתי אז עם מישהי שעבדה איתה שאמרה שעדיף ש"מאי תתרכז עכשיו בלהבריא" – היא לא זקוקה לכתבות בעיתונים. השתכנעתי, הרפיתי. מהתבוננות מרוחקת בדמותה הפייסבוקית נראה היה שמצבה הוטב. חלפו כמה חודשים טובים, אפילו שנה. פתאום העלתה תמונה שלדית, מפחידה, שממנה ניבט רזון חולני. לא התקשרתי לדרוש בשלומה. לפני שבוע התאבדה.

עבריינות במחלקה הסגורה

העיתונות נמשכת מטבעה לדמויות שוליים ולטיפוסים שהחיים התאכזרו אליהם, לעתים עושה בהם שימוש ציני או פורטת דרכם ביעילות על בלוטת הדמע. אבל הסיפור של מאי פלג חרג מכל קלישאת גורל אכזר. הווייתה היתה תַּצְרֵף סבוך, פתלתל ומכביד, פסיפס של נקודות קיצון, כזה שתובע ממך להזדעזע פעם אחר פעם, מגביה את סף הרגש, לפעמים אפילו עד כדי קהות חושים. במשפט אחד, אפשר לומר שפלג היתה טרנסג'נדרית וביסקסואלית, שפרט לסיבוכי הנפש התמודדה עם תסמונת נדירה בשם פיברומיאלגיה (מחלה הגורמת לכאבי שרירים כרוניים); שנקלעה לחובות ולתסבוכות משפטיות מול הקרובים אליה ביותר; שעברה תקיפה מינית ברוטאלית; בעלת היסטוריה של שימוש בסמים ואלכוהול; חרדית לשעבר; מתנחלת בעבר הקרוב; אשת חיי לילה ו"בכירה בקהילה" עד ממש לא מזמן, בכובעה כיו"ר הבית הפתוח, ארגון שפועל למען הקהילה הגאה בירושלים.

בתקופה שבילינו יחד קיבל מי שניסה לשלוח לה מייל הודעה אוטומטית בזו הלשון: "לא אהיה זמינה כאן או בכל אמצעי תקשורת בשבועות הקרובים. אני מאושפזת במחלקה סגורה". האגביות המבהילה שבה היו"רית של אחד המוסדות המרכזיים בקהילה חשפה לעיני כל את דבר התמודדותה עם מחלות נפש — אז סיפרה שהיא מאובחנת כסובלת מדיכאון קליני והפרעת אישיות גבולית — לא היתה עניין חריג כשמדובר בפלג, ובוודאי לא הפתיעה את הקולגות שלה בבית הפתוח. טילפנתי בזמנו לאלינור סידי, שכיהנה אז כמנכ"ל הבית הפתוח, הדמות הביצועית הבכירה בארגון. "מעצם זה שהיו"רית שלנו היא אשה טרנסג'נדרית, שחוותה אשפוזים ושמתמודדת עם מה שהיא מתמודדת, יש משום הצהרה, שבאה לידי ביטוי גם ברמה המעשית", אמרה סידי לפני שנה וחצי, והוסיפה כי "השיח הקהילתי מאוד מתמקד בזכות לנישואים ולפונדקאות, אבל מאי נלחמה כדי לשים במרכז זכויות הרבה יותר בסיסיות כמו הזכות לבריאות ולחיים בכבוד. הניסיון האישי שלה מאפשר לה להעמיד אלטרנטיבה. היא הרימה את הכפפה ובהובלתה, למשל, הבית הפתוח גיבש נוהל להתמודדות עם איומים בהתאבדות".

"מאי היתה הטרנסית הראשונה שהיתה יו"ר ארגון מחוץ לתל אביב", הוסיף השבוע ערן גלובוס, חבר ועד בבית הפתוח. "אבל על אף הבכירות שלה, תמיד התנדבה למשימות הכי פשוטות, גם כשהיתה על קביים בגלל הפיברומיאלגיה. יום אחרי הרצח של שירה בנקי ז"ל היא התייצבה בבית הפתוח ושאלה איך אפשר לעזור. באופן טבעי, נושא התמיכה בטרנסיות היה קרוב ללבה ובפרט כשמדובר באובדניות. בהקשר הזה היא תמיד דיברה על כמה חשוב לבחור בחיים ונורא לא רצתה שייקחו ממנה דוגמה".

קבענו שאאסוף אותה מאיתנים בשעות הערב, אבל בבוקר אותו יום התקשרה מהטלפון הציבורי במחלקה וביקשה שאקדים. מחלקה א' נשים ניצבת חשופה על צלע הר איתנים, וכשמאחורי הדלתות הנעולות נשמעה צעקה קרועה, "דוקטור, אני רועדת בכל הגוף", היה נדמה כאילו גם העמק שמתחת רועד כולו. אחת המאושפזות, נערה עם עיניים מימיות ושיער חרוך, ישבה אז ברחבת הכניסה עם הוריה הדתיים והרגיעה אותם: "אל תשימו לב, היא צועקת את אותו דבר כל היום". אז נשמע זמזום, אות לפתיחת הדלתות, ופלג שעטה החוצה. נסענו לדירת חבריה בקרית יובל, שם השתכנה באופן זמני עד שתכריע – לחיים או למוות. בדרך לשם סיפרה לי על ימי איתנים. "החדרים בתפוסה מלאה, עם לפחות ארבע בנות בחדר. מן הסתם אף דלת לא ננעלת, גם לא בשירותים, אז אין שום רגע של פרטיות. בשבע יש השכמה ובשמונה ננעלים החדרים. הרעיון הוא להכין אנשים לשגרה ולמנוע מהם את האפשרות לישון במשך כל היום. יש כמה פעילויות בבוקר, אבל לא בכולן הייתי מוכנה להשתתף. הצוות כל הזמן בוחן אותך, לטוב ולרע. מי שמפספסת ארוחה או מוותרת על מקלחת — זה מוריד לה נקודות. את רוב הזמן העברתי בחשיבה, בהייה, בכי וסיגריות – פי עשרה מהכמות שאני מעשנת בחוץ. במחלקות פתוחות יש ליווי צמוד של פסיכולוגים, יש יותר פעילויות, מותר להשתמש במחשב, אבל במחלקה סגורה אין כלום".

מה שנקרא, אפשר להשתגע.

"לגמרי. לפעמים בערבים, בסביבות שמונה, הייתי נהפכת למטורפת על כל הראש. קופצת על ספסלים, בועטת בפחים, רבה עם הבנות האחרות. פשוט מתחרפנת, ואני ממש לא אלימה מטבעי. מדי פעם הצוות ביקש שאעזור למשל לקלח אשה מבוגרת, כדי שאתעל את האנרגיות לאפיקים חיוביים. המחלקה מחולקת לדיכאוניות ופסיכוטיות. עם הפסיכוטיות כמעט בלתי אפשרי לתקשר, אבל עם הדיכאוניות זה נורא כיף. יש בזה גם סכנה, כי בשיח האובדניות מחליפים כל מיני רעיונות ושיטות. זה קצת כמו בכלא, נכנסים עבריינים קטנים ויוצאים עבריינים גדולים.

"יש במחלקה גם חדר בידוד וחדר קשירה. הבידוד נחשב לסנקציה פחות חמורה, אבל אני העדפתי קשירה, כי הבידוד הפעיל אצלי טריגר טראומטי. זה חדר מרופד, ממש כמו בסרטים, שאין בו כלום. את נכנסת לשם רק עם חולצה ומכנסיים, אסור אפילו קפוצ'ון או גרביים. בחדר הקשירה יש שתי מיטות, הוא יותר גדול, יש ציור קיר יפה על התקרה וגם שעון, אפילו שהוא לא עובד בדרך כלל. התחושה יותר נוחה, אתה לא מנותק מהעולם. זמן הקשירה תלוי במצב. אם מישהי סתם צריכה להירגע מסתפקים בשעתיים, ואם ההתקף היה מלווה באלימות לפעמים קושרים לשש שעות".

היו לך ניסיונות אובדניים במחלקה?

"כן, אימפולסיביים. מצאתי חבל שכנראה נפל בטעות לאחד מאנשי הצוות ומיד החבאתי בכיס. גם שרוך מצאתי והחבאתי, שיהיה. באותו לילה קשרתי את השרוך והחבל הדוק לצוואר, איבדתי הכרה אבל בבוקר התעוררתי כשהם עדיין כרוכים. אין לי מושג למה זה לא עבד. היה לי גם ניסיון עם חבל בשירותים, אבל הידיים שלי התרפו ולא הצלחתי. אבל כשבאמת רוצים מצליחים, גם במחלקה סגורה. רציתי לחתוך את עצמי בשביל להוציא כאב ולא היה עם מה? מצאתי קליפה של גרעין שחור ועם השפיץ חתכתי וחתכתי. כנ"ל עם גרעין יבש של קלמנטינה. גם כפית חד פעמית ששברתי באמצע עשתה את העבודה. אין סוף לדרכים, את נעשית מאוד יצירתית".

לחיות כמו גבר

מאי פלג נולדה כזכר לפני 31 שנים למשפחה חרדית בשכונת סנהדריה בירושלים, בת יחידה לאמה ורביעית לאביה, שהיה אלמן ואב לשלושה מנישואיו הראשונים. כשליוויתי אותה אז דיברה בחופשיות על שמה הקודם, אך בחודשים האחרונים, מעידים חבריה, ביקשה להשאירו מאחור – ולכן אינני מזכירו כעת. היא סיפרה לי אז שחוותה סימנים ראשונים של חוסר התאמה מגדרית כבר בגיל ארבע. "לא ידעתי שיש הבדל פיזיולוגי בין נשים וגברים אבל אני זוכרת את עצמי יושבת וחושבת שהגוף שלי לא בסדר".

בכיתה א' נשלחה לבית ספר דתי לבנים וחשה שם זרות וניכור. "בגיל תשע היה המרד הראשון שלי, אני ועוד חבר לקחנו כל מיני ספרים שקשורים ליהדות ודרכנו עליהם בהפגנתיות. בערך באותה תקופה הבנתי שאני לא מאמינה באלוהים. רציתי שיסבירו לי מה זה 'אמונה', אבל אצל החרדים אסור לשאול שאלות כאלה, אז פשוט הפסקתי לשמור מצוות, אבל בסתר. מדליקה אור בשבת כשלא שמים לב, אוכלת בכיפור בלי לספר לאף אחד, ממלמלת דברים חסרי משמעות בתפילת בוקר".

לדבריה, שלחה אותות מצוקה ברורים והתחננה לצאת משם, אך אמה התעקשה שתדבק באורח החיים החרדי. "אחרי הבר־מצווה היא היתה עוקבת אחרי לבית הכנסת, וכשגילתה שהברזתי היתה משתוללת", סיפרה. פלג תיארה לי אז באריכות את היחסים ההפכפכים עם אמה, שהורעו עוד יותר מרגע שהביעה את רצונה לחיות כאשה. היא כינתה אותה אז במתכתיות "הביולוגית", וסיפרה שכעת יש לה משפחה חדשה – אח מאמץ ואם מאמצת.

כשהחלו אצל פלג השינויים הגופניים של גיל ההתבגרות המצוקה המגדרית התחדדה. "שנאתי את צמיחת השיער ואת הגוף שלי באופן כללי, עד כדי כך שאני זוכרת את עצמי יושבת בשירותים עם סכין מהסט הבשרי ומתלבטת: לחתוך או לא לחתוך? למזלי לא היה לי אומץ. עשיתי הכל כדי להסתיר את הגוף. לבריכה הייתי נכנסת עם גופייה ומכנסיים ארוכים, וכמובן במלתחות אסור היה שאף אחד יראה אותי בעירום. אבל בשונה מהתחושה שאני בת, שגרמה לי להרגיש נורא לבד בעולם, את הביסקסואליות קיבלתי בטבעיות. היה לי ברור שאני נמשכת גם לילד יפה וגם לילדה יפה".

בלחץ הוריה המשיכה ללמוד בישיבה, אך בכל פעם שהזדמן לה עלתה על אוטובוס לספרייה הלאומית בגבעת רם. "היתה שם גישה לאינטרנט, ודרך אתר תפוז הגעתי לפורום של הקהילה הגאה. לראשונה גיליתי שאני לא לבד וגם מצאתי הגדרה למה שאני מרגישה – טרנסג'נדרית. מצד שני, רוב הסיפורים היו סיפורי זוועות: נידוי משפחתי, ניתוחים כושלים, ירידה לזנות. אמרתי לעצמי: אני אעשה כל מה שאפשר כדי לדחות את הדבר המפחיד הזה".

בישיבה היתה שונה, אך אהודה. "היו זורקים לי 'יא הומו', ובאיזשהו שלב התחלתי להסביר שאני לא הומו אלא טרנסג'נדרית ביסקסואלית. היה לי את כל הפוטנציאל להפוך לילדת כאפות, אבל בגלל ששיתפתי זה כנראה הפך אותי למיוחדת".

כשהגיע הצו הראשון, ובניגוד לחבריה שקיבלו פטור אוטומטי, הודיעה שברצונה להתגייס ואפילו לקרבי ("חשבתי שזה מה שיהפוך אותי לגבר אמיתי לראשונה בחיי"). אלא שבהיותה בת יחידה נדרשה חתימתה של "הביולוגית" וזו התנגדה נחרצות.

בלית ברירה התגייסה פלג לתפקיד פקידותי. הלבוש החרדי הומר בכיפה סרוגה, וגם זו ירדה מהראש לעתים תכופות. כשיצאה שבת עשתה לעצמה מנהג לעבור עם המדים במאפיית אנג'ל. הריטואל הזה הועיד לה מפגש קבוע עם אחת המוכרות, נערה דתייה עם שיער פחם. ביום שבו תפסה הדס יוזמה והציעה להיפגש מחוץ לגבולות המאפייה קיבל הרומן תנופה. פלג והדס היו בנות 21 כשעמדו מתחת לחופה, וכעבור פחות משנה נולדה בת־אל, בתם הראשונה. "לא דיברתי עם הדס על העניין הטרנסג'נדרי אבל לא מתוך בושה, אלא כי חשבתי שמצאתי את מה שאני צריכה – התאהבות אמיתית – כדי לחיות כמו גבר".

הן הקימו את ביתן באחת מהתנחלויות גוש עציון. "תירצתי לעצמי את העניין בכך שזו התנחלות שיחסית בקונסנזוס, שזה מקום ליברלי". פלג עבדה כעיתונאית פרילנסרית, והדס כקופאית ביישוב, אבל עוד לפני שהספיקו לפתח שגרה יציבה היחסים החלו לקרטע. "רבנו על כל נושא שבעולם, על שטויות. הדס הבטיחה שהכל יהיה בסדר, אבל אני אמרתי שבמצב הזה אין שום סיכוי לילד נוסף, אנחנו צריכות קודם לפתור עניינים בינינו. סיכמנו שהיא תיקח גלולות, אבל בטווח שבין הסיכום הזה לתור אצל הרופא נשים היא נכנסה להריון נוסף". פחות משנה אחרי הולדת בת־אל נולד הבן יהודה. בערך באותה התקופה החלה פלג לסבול ממיחושים עזים בכל הגוף וכאבי ראש בלתי מוסברים שהשביתו אותה כמעט לגמרי. היא החלה בסבב רופאים קדחתני, והדיאגנוזה הסופית היתה פיברומיאלגיה, תסמונת שמקורה הפתולוגי־פיזיולוגי אינו ברור. מאחר שפיברומיאלגיה פוגעת קשות גם בכושר הריכוז, היא נאלצה לוותר על הכתיבה, וכשחשה מעט טוב יותר השיגה עבודה זמנית כאחראית על איסוף ערכות מגן בירושלים. בהמשך איישה את המוקד הטלפוני של מחלקת הביטחון בהתנחלות. בינתיים האווירה בבית המשיכה להעכיר. "היו המון מריבות, צעקות, ופניתי לרווחה ביישוב כדי שינחו אותי מה לעשות במקרה של גירושים. אז עדיין הייתי זכר והם עוד לא היו משוחדים נגדי. אני זוכרת את עצמי חוזרת הביתה בהחלטה שנפרדים, הדס בוכה, ואני נכנעת.

"ואז הגיעה הקריסה הגדולה, שנה של התקף מטורף", היא מספרת. "הייתי שולחת את הילדים לגן, אוספת אותם, ובשארית הכוחות מכינה להם אוכל ומשחקת איתם, אבל 90% מהזמן הייתי מרותקת למיטה עם כאבי תופת. בסוף התקופה, זה היה לפני שלוש שנים בערך, הגיע הניסיון האובדני הרציני הראשון. זה היה ביום שישי בערב, הייתי בחדר השינה, קשרתי את החולצה מסביב לצוואר הדוק, ישבתי וחיכיתי למוות. הרגשתי את החמצן אוזל, ומפה אני כבר לא זוכרת. הדס סיפרה שהיא נכנסה לחדר ומצאה אותי סגולה לגמרי, מעורפלת. היא התירה את הקשר, שפכה עלי מים ואז הבנתי שלא הצליח לי, אבל סירבתי בתוקף להתפנות לבית חולים.

ערן גלובוס, עדי ברקו כהן

אחרי שהתאוששתי הבנתי שיש לי שתי ברירות: אשפוז או ניסיון התאבדות נוסף. הגעתי למסקנה שלהתאבד תמיד אפשר ושאני רוצה לתת צ'אנס, להשקיע, גם אם זה יהיה אשפוז ארוך יחסית. שם, במחלקה בעין כרם, נפל לי האסימון. כשמישהי הגיעה לבקר את אחת המאושפזות, סיפרתי לה את סיפור חיי על רגל אחת, ובין היתר עלה הנושא המגדרי. היא היתה אשה דתייה, רחוקה מאוד מהעולם שלי, שאמרה לי משהו פשוט מאוד: 'אם את רוצה לחיות בשביל הילדים, את חייבת לחיות קודם בשביל עצמך'. כבר שמעתי את הקלישאה הזאת מיליון פעם אבל כנראה שהייתי צריכה את הפעם המיליון ואחת. החלטתי שאני מתחילה עם התהליך ולמחרת התקשרתי להדס והודעתי לה. די מהר היא החליטה שמבחינתה לא בא בחשבון שנישאר ביחד. הבנתי אותה כמובן. האשפוז ארך שבועיים, התאזנתי, וסיכמנו שבאופן פורמלי אנחנו נפרדות, אף שברמה המעשית המשכנו לחיות כזוג".

27 שנים של מוות

עוד לפני השינוי הפיזי החלה פלג בשינוי חיצוני הדרגתי. "התחלתי ללבוש בגדי יוניסקס עם נטייה לנשי, ועם הזמן הפסקתי לשלב פריטים גבריים. לייזר בכל הגוף עשיתי כבר כמה שנים קודם. השינוי העיקרי היה שהתחלתי להזדהות כאשה. אם מישהו היה אומר לי: 'אתה נורא עדין', הייתי מתקנת: 'זה לא אתה אלא את', ומבקשת שיקראו לי מעכשיו מאי".

איך הגיבו האנשים בהתנחלות?

"רובם לא ממש הבינו. הקרובים שאלו וקיבלו תשובות ישירות, והשאר לא הגיבו. בשלב יותר מתקדם הגיעו הרכילויות אבל זה לא הזיז לי".

ומה לגבי הדס?

"כשהתחלתי להיות מעורה בקהילה ופגשתי טרנסג'נדרים שהסיפור שלהם אופטימי, לפעמים גם הדס הצטרפה. אירחנו אצלנו בבית, היא התעניינה והיתה יחסית פתוחה ומקבלת. בשלב יותר מתקדם, בעיקר אחרי שהתחלתי טיפול הורמונלי והגוף התחיל לשנות צורה, ההתנהלות בבית היתה רגילה אבל היא נמנעה מלהיראות לידי בציבור ואמרה שאני עושה לה בושות. כשהייתי מביאה אליה את הילדים לעבודה היא היתה מבקשת שאשאיר אותם בכניסה ולא אכנס".

איך סיפרתן לילדים?

"באופן הכי גלוי ופתוח. הסברנו שיש בנים שנולדים בנים ובנות שנולדות בנות וטוב להם עם זה, ויש כאלה שלא מרגישים בנוח. אז הולכים לרופא, לוקחים תרופות ולאט לאט הגוף מסתדר. הסברנו שזה המצב שלי, שאני אשתנה בהדרגה, וגם הודענו שיש לי שם חדש. כשזה הסתיים הם מיד רצו לשכנה וסיפרו לה: 'עכשיו יש לנו שתי אמהות, אמא הדס ואמא מאי'".

הפרידה היתה תהליך טבעי. "הסיכום היה שהם אצלי חצי שבוע ובכל סוף שבוע שני ובהתאמה גם ההוצאות משותפות, הכל שווה בשווה. הסכמנו למכור את הבית ולהתחלק בסכום חצי־חצי. גם ברבנות הכל הלך חלק. תוך חצי שעה יצאנו גרושות".

מאי פלג, 2015מתוך אלבום פרטי

הדס נשארה בהתנחלות עם הילדים, ופלג עזבה לדירת שותפים בקטמון שהיתה סוג של קומונה קווירית־פמיניסטית. כעבור כמה חודשים טסה לתאילנד ועברה את הניתוח להתאמה מגדרית. "זה היה חלום שהתגשם", אמרה אף שלא תלתה בו את כל תקוותיה. "יצאתי מנקודת הנחה שזה אפילו יהפוך את הדיכאון שלי למכביד יותר, אפילו ברמה ההורמונלית ובגלל ההתמודדות עם היחס של הסביבה. אבל התחושה היתה שגם אם אמות למחרת, זה היה שווה. זאת אני, לא היתה לי ברירה אחרת. היו אנשים שאמרו לי: 'בשנתיים האחרונות, מאז שעברת את התהליך, את נראית ממש טוב'. אז נכון שחשתי הקלה גדולה, אבל זה לא אומר שהצלקות שצברתי כל החיים מגלידות. 27 שנים הייתי אדם מת, ואני ממשיכה לסחוב אותו איתי".

פלג החלה לגלות מעורבות גוברת בהתנדבות למען הקהילה הגאה בירושלים. היא השתלבה בבית הפתוח (בשמו המלא: הבית הפתוח בירושלים לגאווה ולסובלנות) כחברת ועד, עד שב-2013 נבחרה ליו"ר, תפקיד שביצעה בהתנדבות. כמו כן הקימה קבוצת תמיכה לטרנסג'נדרים, היתה פעילה מרכזית ב"דגל לבן" להעלאת מודעות לנפגעי נפש והבעלים של הפאב הגאה "המקווה". אבל בעוד שפלג הידקה את החיבור לקהילה, חלה נסיגה ניכרת בקשר שלה עם ילדיה. היא האשימה בכך את "האקסית", כלומר את הדס.

בתקופה שבילינו יחד גוללה פלג מסכת שלמה, סדורה ומלאת דוגמאות תומכות, בבואה לתאר כיצד הדס הרחיקה ממנה את ילדיה, הסיתה אותם נגדה, עד שחסמה כל אפשרות למפגש ביניהם – וזאת, לכאורה, בשל ההסתייגות מאורח החיים החדש שלה. התקשרתי אז להדס והצעתי לה להשמיע את גרסתה. "כבחורה דתייה אני טוענת שהכל מידי הקדוש ברוך הוא", אמרה ומיד ניתקה, אבל אחרי חליפת מסרונים קצרה הזמינה אותי ליישוב שבו התגוררה. קבענו בפיצרייה הקרובה לביתה. היא הגיעה בקפוצ'ון ורוד זוהר וג'ינס צמוד, אך הבהירה שוב שהיא מנהלת אורח חיים דתי. בחורה צעירה, חריפה, לא נטולת חוש הומור, שבן רגע הפכה לשיחת היום בהתנחלות. היא סיפרה באריכות כיצד נראים הדברים מנקודת מבטה ובאילו נסיבות נותק הקשר עם הילדים. לפלג התייחסה בהתרסה בלשון זכר. היה בכך שמץ של לגלוג, אך גם בלבול וכאב אותנטי.

השבוע, כשפניתי אליה פעם נוספת וביקשתי לעשות שימוש בראיון ההוא, סירבה, בנימוק שדברים השתנו מאז וכעת היא לא רואה טעם לדון בהם, ודאי שלא דרך התקשורת. ואמנם, התקשורת ממילא מנועה מלעמת בין הגרסאות, היות שההתנהלות המשפטית בין פלג להדס התנהלה בדלתיים סגורות כמתחייב בדיני משפחה, כדי להגן על הילדים.

על פניו, התאבדותה של פלג השבוע ייתרה גם את ההתעסקות במסוגלות ההורית שלה, גם בהקשר של השינוי המגדרי והשפעותיו על הילדים, אך בעיקר בהתייחס למצבה הנפשי המעורער. אלא שמבחינת "מטה המאבק למען מאי", קבוצה של חברים שהתארגנה אחרי מותה, עדיין מדובר בסוגיה פתוחה. הניתוק מהילדים, הם משוכנעים, הוא שדחק אותה אל הקצה. לדברי ערן גלובוס, שלקח על עצמו את תפקיד דובר המטה, "מאי ככל הנראה לא היתה כשירה לגדל את ילדיה במשמורת מלאה – זו גם היתה עמדת המדינה – אבל היא היתה כשירה לחלוטין לתפקד כהורה במשמורת חלקית, כפי שנקבע בהסכם הפרידה מגרושתה, ובוודאי שהיתה כשירה להיפגש איתם. הזכות הזאת פשוט נשללה ממנה".

הפגישה האחרונה

בימיה הקצרים בקרית יובל, לאחר שעזבה את איתנים, מיינה את מעט חפציה שעוד לא חילקה לשקיות זבל שחורות. מדי פעם היתה קופצת לבית העלמין הר המנוחות, לעדכן את קרוביה המתים שהיא אוטוטו מצטרפת. ליוויתי אותה באחת הגיחות לשם, כשנעה בין הקברים, אוחזת ביד אחת בקבוק בירה וביד שנייה שוקו חם בכוס פלסטיק. התחלנו בקבר של אחת החברות שלה, גם היא יוצאת בשאלה, אם לפעוטה, שחודש קודם לכן קפצה אל מותה ממרפסת בית מלון בתל אביב. על קברה השמיעה פלג מתוך הסמארטפון את "להתעורר בבוקר ולשנוא את עצמך" של המכשפות – תמיד התאימה פסקול לביקור אצל המת – ועידכנה אותה בחדשות האחרונות אודותיה. "געגוע וקנאה, אלה הרגשות הכי דומיננטיים שלי כרגע", גילתה בסוף המונולוג.

משם עברנו לקבר אביה. היא הציעה שאסיט את המבט, הוציאה תער, פצעה את פרק כף היד והקיזה דם על המצבה. "אני מתנצלת, הייתי חייבת", אמרה כשזה נגמר, אגב חבישה מיומנת בפלסטר עבה. באותם ימים איתגרה עוד ועוד את סף הכאב. לפגישה הבאה הופיעה עם שני פירסינגים חדשים ושני קעקועים, אחד של סמל האינסוף ושני של צפרדע שחורתת בבשרה. אחר כך גם הסתפרה קצר והשאירה פס אחד ארוך בצבע אדום רותח. היו לה אז גם לא מעט ימים טובים, שבהם פגשה חברים, ישבה במסעדות, בילתה עם פנינה. רק עם הילדים לא יצרה קשר. "לפגוש אותם זה החלום שלי, אבל זה לא הוגן מבחינתם, אחרי כל כך הרבה זמן שהם לא ראו אותי, להגיע אליהם שבורה ורצוצה. מה גם שבהנחה שאני ממשיכה בתוכנית שלי אני איעלם להם מיד, ואני לא רוצה שהחוויה האחרונה שלהם ממני תהיה של אמא מרוסקת".

את זוכרת את הפעם האחרונה שראית אותם?

"ברור, זה היה בחופש הגדול. אספתי אותם מהקייטנה ונסענו לקניון מלחה. הם נורא אהבו לשחק במשחקי הווידיאו, ואני ישבתי שם והסתכלתי עליהם. הייתי אז בעיצומו של התקף פיברו ודידיתי איתם לאכול במתחם המזון המהיר. אחר כך נסענו לדירה שלי בקטמון, אירגנתי אותם לשינה וקראתי להם סיפור מתוך 'כל צבעי הקשת' של סמדר שיר. ממש לפני ההירדמות הם ביקשו שאלמד אותם כמה מילים באנגלית, זה היה מין טקס שלנו בערבים. ואז נשיקה, חיבוק וכיסיתי אותם. כשנכנסתי למיטה נשכבתי עם הפנים לכיוונם ובהיתי בהם ישנים בשלווה. בבוקר קמתי לפניהם, הכנתי להם את הדברים לטיול בקייטנה, ונתתי לכל אחד חצי סנדוויץ' עם חמאת בוטנים. ירדנו לתחנה מתחת לבית ועליתי איתם לאוטובוס שנוסע לכיוון הר הרצל, שם היה הטיול. כשהגענו, הם רצו לחברים שלהם. ליוויתי אותם בעיניים, חזרתי לצד השני של הכביש כדי לתפוס את האוטובוס בחזרה לקטמון, ולא חלמתי בסיוט הגרוע ביותר שלי שיותר לא אראה אותם. בפעם האחרונה שדיברתי עם הילדים בטלפון הבטחתי לבן שלי שביומולדת שלו נעשה מסיבה קטנה, אני ושניהם. ואז התאשפזתי. מייסר אותי שהפרתי כזאת הבטחה בסיסית".

"כשהגיע גם תאריך היומולדת של הבת ביקשתי מהאחות במחלקה שתביא לי נר של שבת והדלקתי אותו בשבילה. ובכל פעם שהלהבה דעכה, ביקשתי שידליקו חדש. ככה נר אחרי נר אחרי נר. בערב כבר לא יכולתי יותר ופשוט יצאתי החוצה וצרחתי לשניהם כמה שאני מתגעגעת ודואגת ומתוסכלת מזה שאני רחוקה ושאין לי מושג אם חם להם מספיק ואם הם אוכלים את מה שהם אוהבים. התמוטטתי על הספסל בחוץ ואחר כך הלכתי להחליף שוב את הנר. זאת היתה חגיגת היומולדת האלטרנטיבית שלנו".

מה גורם לך לקום בבוקר?

"שום דבר, אני פשוט מתעוררת. ויש הרבה דברים לארגן".

ואמנם, באותם ימים חלק ניכר מהזמן של פלג הוקדש ל"הפקת" ההתאבדות שלה. היא איתרה מבעוד מועד אתר בטבע, הכינה פלייליסט ובנתה תסריט. התכנון היה להבעיר מדורה, לקרוא לאורה מכתבים נבחרים שקיבלה מאנשים משמעותיים בחייה, להמשיך לארוחת שחיתות ("כרגע בתפריט המבורגרים טבעוניים אבל זה פתוח לשינויים", אמרה אז) ולקנח בחמש סיגריות מחמישה סוגים ("כל אחת מהן מייצגת טיפוס שהותיר בי חותם"). "ואחר כך יתחיל רצף של דברים", סיפרה, "אני מעלה סטטוס בפייסבוק: 'התאבדתי', בולעת כדורים נוגדי הקאה ואז כדורים מסוג אחר יחד עם אלכוהול. עשיתי מחקר מקיף ואני יודעת בדיוק מה לקחת. אחר כך אני חותכת כמה ורידים לאורך, חיתוך לרוחב זו טעות של חובבנים, ממשיכה לחיתוך של העורק הראשי ובסוף קופצת מצוק. הרעיון הוא לוודא הריגה שלוש פעמים. הטלפון יהיה עלי, דלוק, בתוך קלקר. ככה יהיה ניתן לאתר אותי. אחר כך ישרפו את גופתי, לפי הוראות מדויקות שהכנתי מראש".

פריחה עזה ועדינה

פלג מעולם לא הרפתה מהשאיפה לסיים את חייה, אך התסריט ההוא נותר כטיוטה. אחרי שנותק הקשר בינינו כוננה זוגיות יציבה למדי עם פנינה ועברה לגור איתה ועם שלושת ילדיה של פנינה מנישואים קודמים במושב ליד בית שמש, לא רחוק מאיתנים, היכן שהכירו. הן החליפו טבעות. לפרקים היו אלה היפים בימי חייה. "היתה לנו תקופה קסומה", סיפרה השבוע פנינה, "היינו יוצאות לפיקניקים, מאי היתה מגיעה לעודד את הבכור שלנו במשחקים של הפועל בכדורסל, באה לכל אסיפות ההורים והמסיבות של הילדים, מקלחת אותם, מכינה להם סיר ענק של פתיתים אדומים".

מה בנוגע לילדיה הביולוגיים של מאי?

"דאגנו מראש שיהיו בבית מספיק מיטות גם בשבילם, סיפרנו לילדים שלי שאנחנו מקווים שבקרוב יגיעו הביתה עוד שני אחים ואפילו דיברנו על לקנות אוטו גדול שיתאים לשבעה. התחלנו לעבוד בתיאום עם עובדת סוציאלית במושב ושירותי הרווחה של היישוב שבו מאי גרה בזמנו. הגיעה אלינו פקידת סעד, שכתבה דוח מאוד חיובי, אבל שירותי הרווחה ביישוב פסקו שמאי יכולה לראות את הילדים שלה רק במרכז קשר. אפילו להביא לשם את הילדים האקסית שלה סירבה. מאי הגישה עתירה, אבל בגלל התקף פיברומיאלגיה קשה לא הגישה את הניירת בזמן, ובית המשפט פסק נגדה. באמת שניסינו, אולי לא מספיק.

"קצת לפני פסח האחרון מאי עברה אונס אכזרי, ובעקבותיו היא פיתחה הפרעת זהות דיסוציאטיבית", מוסיפה פנינה. "פתאום היא היתה הופכת לילדה בת חמש שקראו לה אנה, שהיתה מתחלפת עם מאי בלי אזהרה מראש. היא יכלה להתנהג רגיל, ורגע אחר כך לרצות את המוצץ והבקבוק שלה ולא לדעת איך חוזרים הביתה. בשלב הזה גם לי היתה הידרדרות נפשית רצינית. הבנו שאי אפשר להמשיך ככה. היא אישפזה את עצמה, וכשביקרתי אותה באשפוז החלטנו שאנחנו נשארות חברות אבל מפרקות את הזוגיות".

כשפלג השתחררה מבית החולים היא חזרה על הריטואל מהתקופה שבילינו ביחד – תחילה נדדה בין חברים, ולאחר מכן התמקמה אצל בת זוג חדשה בירושלים. שלושה חודשים חיה איתה. ביום שישי האחרון דווחה כנעדרת. כשחבריה התבקשו על ידי השוטרים לנחש היכן תהיה נזכרו במלון ירושלמי, המיועד דווקא למגזר החרדי, שלמאי היו זיכרונות טובים ממנו. גופתה נמצאה בחדר מספר 7. היא לא חתכה ורידים, לא שיספה את גרונה, ודאי לא קפצה מצוק. פשוט נטלה כדורים, התכסתה בשמיכה ונרדמה.

אך גם לגרסה הזאת, המינורית יותר, נלווה תסריט מהודק. פלג השאירה מכתבים לשני ילדיה, שיימסרו אליהם כשיגיעו לגיל 18. גם שאר האנשים הקרובים אליה קיבלו מכתבי פרידה, שבהם פירטה איזה תפקיד היא מייעדת להם בטקס שיערכו לזכרה. יממה לפני התאבדותה הפקידה צוואה בידי עו"ד יוסי וולפסון, שבה ביקשה לא להיקבר, אלא שגופתה תישרף. גם את התשלום לחברה לקבורה אזרחית הסדירה מראש, אך בשל החשש כי משפחתה תנסה לכפות הלוויה כהלכתה גיבתה את צוואתה בפנייה לעזרה מעו"ד וולפסון. "מכיוון שאין לי קשר כלל עם בני משפחה ביולוגיים ומכיוון שחוששני כי עם מותי יהיו אשר ינסו לחבל בבקשתי האחרונה שגופתי תישרף… אני מבקשת שתואיל להתייצב בבית המשפט ולהיות לי קול", כתבה פלג.

ואמנם, חששותיה התאמתו. אמה הביולוגית פנתה השבוע לבית המשפט בבקשה להוציא צו מניעה לשריפת הגופה. בבקשתה התייחסה לפלג בלשון זכר. "נודע לי היום כי בני נמצא ללא רוח חיים", כתבה בתצהיר שהוגש לבית המשפט. "אני באה ממשפחה דתית שומרת מצוות, ועניין קבורתו של בני חשוב לי מאוד. אני מבקשת להעביר לרשותי את גופת בני לצורך קבורתה בקבר ישראל כדת וכדין". בערב יום רביעי האחרון פסק שופט בית המשפט המחוזי בירושלים ארנון דראל לטובת "מטה המאבק" והורה להעביר את גופתה של פלג לחברת הקבורה האזרחית.

על בקשתה לשרוף את הגופה הוסיפה פלג בקשה נוספת, שאפרה יפוצל בין שני מוקדים: רוב הערימה תפוזר בחוף הים, והשאר ייטמן מתחת לעץ שיישתל לזכרה. היא אפילו בחרה בעץ ספציפי, ברכיכיטון אדרי: עץ זקוף אך נשיר, עמיד אך רגיש לקור, שפריחתו הפעמונית אדומה ועדינה ופרחיו זכריים ונקביים.

http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2779746