מחקר של הביטוח הלאומי מ- 2005 קורא לסיום מדיניות העו"ס לניתוק ההורים והשנאתם ע"י ילדי הפנימיות שנחטפים מהם – אירית מירו ועימנואל גרופר
לפנינו מסמך נדיר משנת 2005. הביטוח הלאומי מעביר ביקורת על משרד הרווחה בגין מדיניות ניתוק הקשר בין ילדי פנימיה וההורים שהם מוצאים הילדים. מדובר במחקר "שימור ושיקום קשרי משפחה בעת סידור חוץ ביתי- פנימייתי" שנכתב ע"י אירית מירו ועימנואל גרופר.
עשרות שנים מתלוננים ההורים שכאשר מוציאים את הילדים לפנימיות, הילדים עוברים תהליך של השנאה ותיעוב כלפי הוריהם, הכולל ניתוק כפוי, מפגשים בפיקוח, הגבלת טלפונים, הגבלת פגישות, ואי שחרור הילדים לחופשות בבית ההורים. הילדים נאלצים לשבת מול עו"סיות פנימייה ניבזיות וחלאתיות אשר מטמטמות להם את המוח שההורים שלהם רעים, ושההורים שלהם זנחו אותם והפקירו אותם, ושרק בפנימיה יהיה להם טוב. בד"כ בפנימיה יש חיי הפקרות מינית, סמים, סיגריות ואלימות. זה מבחינת משרד הרווחה יותר טוב מחיים אצל ההורים.
מחברי המאמר מסבירים: "מרבית הפנימיות בישראל המטפלות בילדים ונוער בסיכון, עבדו במשך שנים רבות על בסיס ההנחה כי חובה "להציל את הילדים ממשפחותיהם" (ווינר, 1990). המטרה הייתה לתת לחניכים הזדמנות חדשה במסגרת אשר מחד גיסא, מנתקת אותם מהשפעותיה השליליות של סביבתם המשפחתית והחברתית. מאידך גיסא, חושפת אותם באופן נמרץ לסביבה מטפחת ומקדמת (קשתי ואריאלי, 1976). את הביקורת ההולכת וגוברת על מדיניות "ההתעלמות" מההורים היטיבה לתאר אניטה וינר (שם, עמ' 19) "על פי רוב הייתה חשיבות המשפחה הרחבה בעבור הילד בהשמה רבה מן המיוחסת לה. אחים ואחיות נמצאו כמקור חשוב מאוד לעידוד ולתמיכה. לא ניתן להפריז בהערכת חשיבותם של ההורים בעבור הילדים. ניתן לשפר את מיומנותם כהורים נעדרים לילדיהם, הנמצאים במסגרת השמה. שיפור זה משפיע על התפתחות ילדיהם ועל רווחתם במסגרת ההשמה. עובדי רווחת הילד אינם משקיעים די זמן ומאמץ לשיפור מיומנויות ההורים הנעדרים, ומתעלמים מאמצעי חשוב מאוד לשיפור מצבו של הילד…".
ניתן לאפיין בעבר את הפנימיות בישראל כפנימיות שהסגירות בהם בולטת. שני מאפיינים מרכזיים מיוחסים לסוג כזה של פנימיות:
א. גישה החותרת ל"חיברות מחדש" (רה-סוציאליזציה).
ב. מגמה בולטת לדחות את סממניה של "תרבות השווים".
שני גורמים אלה הביאו לידי כך שמשפחתו של החניך לא נתפסה בישראל בעשורים הראשונים לקיום המדינה, ולא נחשבה בעיני צוותי הפנימיות כגורם משמעותי שיש להתחשב בו בתהליך החינוכי. ההנחה בדבר עוצמתה החינוכית והטיפולית של הפנימייה הייתה מבוססת בעבר על יישום הנוסחה של פעולה בשני מישורים: "ניתוק" ו"חשיפה". מחד גיסא היה מדובר על ניתוק מרבי מן המשפחה, מן הקהילה, ואפילו מתרבות המוצא. ומאידך גיסא, הסגירות של הפנימייה הבטיחה חשיפה מרבית ל"תרבות השווים", לאקלים התרבותי הייחודי של הפנימייה, לצוות החינוכי ולאקולוגיה הייחודית של המוסד הפנימייתי.
"על פי הנחות יסוד אלה, הופנו אלפי ילדים ובני נוער עולים וילידי הארץ, מרקע של מצוקה, להתחנך בפנימיות מסוגים שונים שפעלו בישראל באוריינטציה כזו. פנימיות אלה אפשרו לחניכיהן מפגשים מצומצמים יחסית עם המשפחה. המפגשים היו בתדירות נמוכה של יציאה לחופשות, אמצעי תקשורת מוגבלים, ביקורי הורים בפנימיות שנערכו לעיתים רחוקות וכיוצא בזה.
הפנימיות, מצידן, נטו בעבר לדחות במידה רבה את סממניה של תרבות המוצא ושל תרבות קבוצת השווים בפנימיות השונות (גרופר ונודלמן, 1995, ולחשיפה אינטנסיבית למערכת תרבותית מונוליתית למדי. השפעתה הנמרצת עליהם, יצרה בהכרח פער תרבותי משמעותי בינם לבין בני המשפחה האחרים".
במילים אחרות מה שהמחברים אומרים שהפנימיות בישראל נולדו למטרת ישראליזציה של ילדי העולים, והמטרה הייתה לנתק אותם מהוריהם שבאו מהגלות (מעדות המזרח ה"נחותות", ה"ערביות", ומהעדות האשכזיות הבזויות: ילדי השואה הגלותיים שהוריהם הלכו כצאן לטבח, והרומנים שההורים שלהם נתפסו כגנבים).
לצורך כך היה צריך למנוע מילדי הפנימיות לספוג את תרבות הוריהם, שלא, חס וחלילה, ידברו בח' וע' (כמו עו"ד ברק כהן) או יספגו את תרבות ה"כצאן לטבח" הגלותית. לכן אסרו על ילדי הפנימיות מגע עם הוריהם. אבל גם כיום 50-60 ו- 70 שנים אחרי המדיניות הזו נמשכת, והפעם לא לצורכי ישראליזציה, אלא על מנת לשרת את בעלי ההון שמתפעלים עמותות ופנימיות, הם זקוקים לאוכלוסייה צייתנית שלא עושה בעיות, כדי להמשיך ולגלגל מאות מיליוני שקלים.
הבעיה עם המאמר היא שמחברותיו חושבות שהפיתרון מצוי בכך שיביאו את ההורים אל הפנימיות כדי להשתתף בסדנאות. זהו עוד קשקוש מטופש, שכן ההורים לא רוצים לראות את הילדים שלהם בסדנאות המונחות ע"י עו"סיות, שאותן ההורים מתעבים, אלא הם רוצים חופש: חופש ביקורים, חופש חופשות, חופש לדבר בטלפון, עד שיצליחו לגאול את ילדיהם ממחנות הריכוז הללו.
לסיום ממליצים המחברים על שיתוף ההורים בתהליכי הפיתוח של מדיניות אכלוס הפנימיות: "נדונה ההמלצה לשתף את ההורים בניווט התכנית. הוצע בדיון לבחון הקמת פורום הורים או שילובם בוועדת ההיגוי: "להקים פורום הורים, שילווה את הפרויקט ויוכל להתייחס למדיניות תכנים." הסיבה להמלצת ועדת ההיגוי הייתה ש"בדרך זו נחזק עוד יותר את שותפות ההורים ונשמע את חוות דעתם" (סיכום ישיבת ועדת ההיגוי מיום 29 במרס 2004). ההצעה האופרטיבית הייתה "לגבש עם כל הורה משימה/תפקיד שייקח עם ילדיו. ההסכמה על התפקיד תיעשה במשותף עם כל הורה, הצוות החינוכי והטיפולי" (סיכום ישיבת ועדת ההיגוי מיום 29 במרס 2004). בפועל, הוקם הפורום בשנה השלישית לתכנית (תשס"ד – תשס"ה) והוא כלל הורים משלוש פנימיות. מנהל פנימייה א' התנגד להקמת הגוף, ולכן סירב לשלוח אליו הורים מן הפנימייה שלו (פרוטוקול ועדת ההיגוי מינואר 2005).
שילוב הורים בוועדת ההיגוי של הפנימיות מול משרד הרווחה? ברור שזה לא יקרה.
שימו לב למה שכתוב בעמ' 34: קיימת תקנה חדשה להחזיר את הילדים לביתם לאחר 4 שנים לכל היותר. מי שיודע משהו על תקנה זו, ומה עלה בגורלה, מתבקש להתקשר לעיתונאים מוטי לייבל או לורי שם טוב.
בתמונה עימנואל גרופר:
כיום מתקיים "פורום ציבורי לילדי הפנימיות: לעמוד הפייסבוק של הפורום הציבורי – כפרי הנוער והפנימיות בישראל. הפורום הציבורי נפגש מדי רבעון ודן בנושאים עקרוניים ומהותיים למען קידום כפרי הנוער והפנימיות בישראל, לצד קידום פעילות הפורום. למפגש שהתקיים ב-18 ביוני 2014 הגיעו כ-40 מוזמנים, בהם נציגי הנהלת הפורום, חברי הפורום, נציגי כפרים, בעלויות, משרדי ממשלה, עמותות, ארגונים וגופים פילנתרופיים, אבל לא נציגי הורים. נושא המפגש: יישום מסקנות דו"ח העשור.
רקע כללי על דו"ח העשור: הדו"ח הוגש בחודש מרץ 2008 לשרת החינוך דאז, פרופ' יולי תמיר. צוות "מומחים" בחנו את החינוך הפנימייתי והציעו המלצות שיהוו מתווה לתכנון ופיתוח החינוך הפנימייתי לעשור הבא. ביון המשתתפים בפורום: נינה גלסמן, לשעבר מנהלת כפר הנוער אלוני יצחק ששוחחה על "ייעוד כפרי הנוער כמסגרת לילדים ונוער במצבי סיכון", ד"ר אילנה טישלר – מנהלת כפר הנוער בן שמן ששוחחה על "פרופיל הילדים בכפרי הנוער", אבי קסטרו, לשעבר מנהל כפר הנוער כנות, ששוחח על "כוח האדם בכפרים, והטרנסקסואל יואב אפלבוים, יו"ר העמותה לפנימיות טיפוליות ושיקומיות ומנהל כפר "אהבה", ששוחח על "בוגרי כפרי הנוער והפנימיות".