דוד פלד איש השב"ס לשעבר מתארת את התנהלות הארגון מצד הסוהרים: "אני רגיל להיות איש של המערכת, אבל מה שראיתי בשב"ס טילטל את עולמי" / הארץ
אחרי עדותו של אסיר משוחרר לפני שבועיים, איש השב"ס לשעבר, דוד פלד, מתאר את התנהלות הארגון מצד הסוהרים
https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.9328615
לפני כארבע שנים התגייסת לשב"ס, לא במסגרת הליך הגיוס הקונבנציונלי.
הגשתי מועמדות לשירות בשב"ס במבצע מיוחד של גיוס קציני צה"ל לארגון. באותה תקופה סיימתי את ההסמכה שלי לעריכת דין, והייתי אחרי שירות קבע בצבא כמ"פ בחטיבת שריון ובשב"כ, ביחידה לאבטחת אישים. אחרי תהליך מיון ארוך ומורכב — התקבלתי. שובצתי בכלא צלמון, שם הייתי מנהל אגף, ומאוחר יותר גם פיקדתי על בית המעצר צלמון.
למה החלטת להתגייס לשב"ס?
זה יישמע קצת מוזר, אבל רציתי לעשות משהו בעל ערך חברתי. אני ציוני, אני גם טיפוס כזה אידיאליסטי. היו לי אופציות אחרות. יכולתי גם להמשיך בשב"כ, אבל רציתי להישיר מבט אל המקום שאנשים רבים לא רוצים להגיע אליו. הייתי בן 40 והרגשתי שאני רוצה לעשות דברים חדשים. אני חייב להודות שכל מי ששמע שאני מתגייס לשב"ס אמר לי שאני עושה טעות, שאין סיכוי שאני באמת אצליח לעשות שם את מה שאני חושב, אבל איכשהו הדיבורים האלה רק הגבירו אצלי את המוטיבציה.
נעשה ספוילר — הם צדקו.
כן. מה שראיתי ועברתי בשב"ס טילטל את עולמי. תראי, אני רגיל להיות איש של המערכת. הגעתי מצה"ל. מהשב"כ. זה היה מנוגד לכל מה שחוויתי שם. בפרט בהיבט הערכי. ההתנהלות, היחס לאסירים, הקודים הארגוניים — זה לא היה דומה לכלום. גיליתי מערכת רקובה, מקובעת, שאדישה לחלוטין לרווחתם של האסירים שבהם היא אמורה לטפל, וגרוע מזה — היא גם פועלת על מנת למנוע מהם את זכויותיהם.
כיום אתה לא משרת בארגון. פוטרת.
אני פוטרתי מהשב"ס. בסוגריים אגיד לך שכרגע אני מנהל מאבק משפטי כנגדם.
זה לא בסוגריים. זה צריך להיות על השולחן, על מנת שלא ייווצר הרושם שאתה במסע נקמה.
אני תובע את השב"ס משום שיש להם נוהל שמקשה ואף מונע מקצינים בשב"ס לשרת במילואים. עליי איימו בפיטורים אם אצא למילואים, וכשיצאתי בכל זאת — פוטרתי. בהודעה על הפיטורים נאמר שיצאתי למילואים בניגוד לנוהלי השב"ס ובכך פגעתי בסדר ובמשמעת בארגון. התביעה הזאת היא עניין עקרוני. אני לא צריך את הכסף שלהם. כמ"פ יש לי מחויבות כלפי החיילים שלי בפלוגה, ואני לא מוכן לקבל את זה שארגון, שעוד מגדיר את עצמו כארגון ביטחוני, ימנע מעובדיו למלא את חובתם למדינה ולשרת בצה"ל. האם זה מסע נקמה? ממש לא. יכולתי להמשיך את החיים השקטים שלי ולא להתראיין.
אני רוצה להציף פה בעיה שנוגעת לכולנו, כחברה. אני רוצה לדבר על האופן שבו מתנהלים הדברים בחצר האחורית של מדינת ישראל, שמשקיעה הון עתק באסירים בכלא — מדובר בכ–15,000 שקל לאסיר בחודש — לשווא. בתי הכלא אמורים להיות מקום שבו משקמים את האסירים ומשיבים אותם לחברה. בפועל, כל מה שמתרחש שם הוא שהאסירים שורפים את הזמן עד שהם משתחררים, שבים לפשוע ושבים לכלא.
בוא נחזור לתחילת השירות שלך בשב"ס. הוצנחת לתפקיד מנהל אגף בכלא צלמון. קיבלת הכשרה כלשהי?
שום הכשרה. קיבלתי מיד דרגות קצונה. רק אחרי חצי שנה יצאתי לקורס קצינים.
קצת מוזר, לא?
כן. בדיעבד אני שמח על זה. דווקא ההצנחה הזאת איפשרה לי לבחון את המערכת ואת הנהלים שלה מכמה וכמה פרספקטיבות — כעורך דין, כבעל שני תארים במדעי המדינה וגם בהתבסס על הניסיון שלי בצבא ובשב"כ. אגב, כלא צלמון קרוב למקום מגוריי בצפון. התברר לי שזה נדיר, בשב"ס, להיות משובץ בקירבה לבית. זה מיד גרם לחשד כבד כלפיי.
מה זאת אומרת? מי חשד בך?
אני חושב שהמונח המדויק היה "שתול". ככה קראו לי הקצינים שם. הם היו בטוחים שאני מושתל של הנציבות, שבאתי לעשות ביקורת סמויה. בהתחלה הם סירבו לענות לשאלות שלי או לשתף פעולה, הם כל הזמן התחמקו, חששו להפליל את עצמם.
כלא צלמון הוא כלא חדש יחסית, לא? הוא נחשב לכלא "טוב".
יחסית למתקני הכליאה של השב"ס, שרובם מתקופת המנדט, הוא חדש. האם הוא במצב טוב? לא. זה בית כלא שהתשתיות בו הולכות ונרקבות, שהצפיפות בו גבוהה להחריד. האוכלוסייה מורכבת. אסירים ששפוטים על עבירות אלימות קשה, עבירות מין, שוד, רצח. הרבה אסירים עם הפרעות אישיות. פסיכופתים. סוציופתים. אתה צריך להיות דרוך 24/7. דברים מסלימים במהירות לאלימות. יש סמים. יש ייצור של דוקרנים וסכינים.
מה עושה מנהל אגף? איך נראית שגרת היום?
באגף יש בין 80 ל–160 אסירים, שהמנהל מופקד עליהם ועל ניהול השגרה שלהם — ספירות, ארוחות, מסדרים, יציאה ללימודים ולעבודה וכו'. המנהל מטפל גם בסוגיות משמעת. נניח במקרה של אסיר שתקף אסיר או סוהר, או לא נשמע להוראות. בנוסף, הוא אחראי גם למה שנקרא בעגה השב"סית בג"צים. אלו, למעשה, עתירות מינהליות.
אסירים רשאים להגיש עתירות מינהליות על מנת להציף בעיות הקשורות לתנאי המאסר שלהם. זה הכלי היחיד שעומד לרשותם כדי למחות ולהציב דרישות.
צריך להבין משהו לגבי אסירים. למרות שאנחנו, כאזרחים, תופסים אותם כמאיימים, בתוך הכלא הם הכי חלשים בעולם. איבחת עט של קצין והאסיר יחטוף בידוד, צינוק, שלילת ביקורים או שיחות. לא חסרות סנקציות, ואין שום מנגנונים שמגנים עליהם. חוץ מהבג"צים הללו, שהם בעצם הדרך שלהם לתקשר עם העולם. אם זה למחות על עונש, ואם זה לדרוש אוכל צמחוני. העתירה מוגשת למנהל האגף, והוא אמור לקבל אותה, ולהגיע, עם האסיר, למפקד הכלא או לסגנו, שם מתקיים דין ודברים לגבי תוכן הבג"ץ. זה כלי מאוד משמעותי שאמור להוות בקרה על המתרחש בכלא. לשמור על המערכת בגבולותיה, לוודא שהיא לא הופכת למערכת מושחתת ודורסנית.
אני מרגישה שיש פה אבל.
יש אבל. מה קורה בפועל? מנהלי האגפים מונחים, כמובן באופן בלתי־רשמי, לעשות הכל כדי "להוריד" את הבג"ץ הזה. בין אם זה לטפל באותו אסיר נקודתית, ובין אם זה לגרום לו להבין שזה לא כדאי לו.
איך?
אני אישית ליוויתי אסיר מוסלמי שהגיש בקשה לזכות דתית כלשהי. בשיחה של הקצין עם האסיר הוא השמיע איום מוסווה ואמר לו שהוא יועבר לכלא אחר. זה מאוד מרתיע אסירים, להתחיל מחדש בכלא אחר. נדהמתי. אמרתי לקצין שזה פלילי. מובן שגם שילמתי מחיר על האמירה הזאת. אני האמנתי בכלי הזה, של הבג"צים. כשאסיר היה מגיע אליי עם בג"ץ, הייתי עוזר לו לנסח אותו, אף שהמסר הברור מהמערכת היה לא לסייע ולצמצם את היקף התופעה. באו אליי בטענות, אמרו לי "איך ייתכן שיש אצלך כל כך הרבה בג"צים". לא סיפרתי שאני עוזר, רק אמרתי שזו זכותם. אחר כך הבנתי שמפקדי כלא נמדדים, בין היתר, גם בהתאם למספר הבג"צים שהוגשו.
המערכת שואפת להגן על עצמה.
כשלמדתי מדעי המדינה למדתי שכל ארגון מושפע מסביבתו. בשב"ס, לדעתי, הנורמות של הארגון מושפעות מסביבת האסירים. כך, למשל, בקורס הקצינים של שב"ס, קורס ארוך, בתנאי פנימייה, ספרו אותנו שלוש פעמים ביום, בדיוק כמו האסירים.
למה? הם פחדו שתברחו?
לא. הם פשוט לקחו את שיטת הניהול של האסירים ויישמו אותה עלינו. בצבא אתה נספר שלוש פעמים ביום? אין דבר כזה. אני לא חושב שהם עצמם שמים לב לזה. רק מי שבא מבחוץ יכול לשים לב. גם אסרו עלינו לצאת ממתחם הקורס כל התקופה הזאת. אפילו לא הרשו לצאת לקנות לעצמנו אוכל בסופרמרקט הקרוב. לצערנו אכלנו רק בחדר האוכל של השב"ס.
לא נורא. אמיר אוחנה הרי הצהיר שהאוכל של השב"ס מצוין ובכלל התנאים באבו כביר נפלאים.
ברור, כי הוא אכל בחדר האוכל של הקצינים. האוכל של האסירים לא משהו, בלשון המעטה.
מה מלמדים בקורס הקצינים של השב"ס? מה המסר שמעבירים בקורס לגבי האסירים?
בקורס לומדים את נוהלי שב"ס ועושים סימולציות. גם שם היו לי איתם כל מיני התנגשויות. למשל, אחד הנהלים שהארגון מעביר לקצינים בקורס הוא העניין של חיפוש בעירום. החיפוש הזה כולל הפשטה מלאה והתבוננות בכל החלקים המוצנעים של הגוף, לרבות פי הטבעת. יש נוהל מפורט שמגדיר מתי ואיך מותר לבצע את החיפוש הזה.
ובאילו נסיבות. אסיר שחזר מחופשה. אסיר שסוחר בסמים. אסיר אובדני.
כן. לתדהמתי הרבה התברר לי בקורס שבאופן גורף, בכל בתי המעצר, כל עציר עובר חיפוש בעירום, מתוקף סעיף שנמצא בנוהל ומאפשר לסוהר לערוך את החיפוש אם יש "סימנים מחשידים". עכשיו, הרציונל לחיפוש בעירום הוא מובן. בתי המעצר מהווים שער כניסה לסמים. סוחרים ואנשיהם מחדירים כך סמים לתוך הכלא. אבל מה לגבי אנשים נורמטיביים לחלוטין שנעצרים? זה הרי קורה. אם את תיעצרי מחר בגלל עבירת מס, את תעברי את החיפוש הקשה והמשפיל הזה. כשאני הרמתי על זה גבה והתחלתי להתווכח, מפקדת הקורס היתה מאוד מופתעת. היא צמחה בשב"ס ולה זה נראה לגמרי טבעי.
אם זה נכון, זה כמובן חמור ביותר. ככלל אני מציעה שנתמקד בשיחה הזאת בכשלים מערכתיים. לא באנקדוטות.
קחי למשל את תופעת הבגבגים. אחת הדרכים שבהן הפשפשים הללו מגיעים לכלא היא באמצעות עצורים שב"חים, שלרוב מסתתרים בכל מיני צינורות ביוב או מעבירי מים, ומכניסים איתם את הטפילים בציוד שלהם. אני קבעתי נוהל ששב"חים שנעצרים נשלחים מיד להתקלח ומקבלים ערכת ביגוד של שב"ס. זה לא מצא חן בעיני מי שאחראים על האפסנאות ועל הניהול, כי ייצרתי להם תעסוקה בחידוש המלאי של הערכות האלה, אז קיבלתי מסר להפסיק. זה לא צחוק, הבגבגים. היו מקרים שנאלצנו לפנות לבית החולים עצירים שהגיבו קשה לעקיצות האלה. חקרתי איך מתמודדים עם זה בצבא. מנהל הכלא, איש מדהים, שגיבה אותי, הסכים לרכוש מכונת קיטור. יצאתי למלחמת חורמה בהם, עד כדי כך שסוהרים ליגלגו עליי. כל תעלות החשמל וכל הקירות שרצו עשרות אלפי פשפשים. התעקשתי. זה דבר שאסור להשלים איתו, והשב"ס פשוט השלים איתו לכאורה.
זה מחריד וזה נשמע בעיקר כמו מלחמה אבודה.
לא נכון. למה אין פשפשים בבתי החולים? בבתי הספר? בצבא? השב"ס הרים ידיים. לדעתי זה הפך להיות חלק מהענישה בכלא.
זו טענה שאכן שמעתי מפי אסיר משוחרר.
אני רוצה להזכיר שאחד מהיועצים של ראש הממשלה התלונן על זה בפני השופט. זה חלק מהלחץ הלא־לגיטימי על בן אדם נורמטיבי — אם לא תשתף פעולה, אתה תחזור לתא המעצר ויאכלו אותך הבגבגים. אגב, למרות שמכשיר הקיטור היה בכלא, אף אחד ממנהלי האגפים או הסוהרים האחרים לא עשו בו שימוש. האמת היא שאני יכול להבין אותם, משום שהעומס עליהם הוא בלתי־אפשרי.
תסביר.
כמות הנהלים והדרישות שעובדי השב"ס נאלצים לציית להם היא אינסופית. כל פעולה כזו צריכה להיות מתועדת ביומן מיוחד. זו בעצם ההוכחה המשפטית או המבצעית שעשית את הנדרש. התוצאה היא שמתפתחת תרבות של שקר וטיוח פנים־ארגונית, משום שאין באמת אפשרות להספיק לבצע כל כך הרבה משימות במשמרת. למשל, שלוש פעמים ביום צריך לעבור עם פטיש ולהקיש על כל הסורגים והדלתות בכלא. צריך לפקח על כל חלוקת אוכל, לוודא שהחזקים לא גוזלים מהחלשים. שעתיים וחצי מתוך משמרת של שמונה שעות אמורות להיות מוקדשות רק לחלוקת האוכל. אי אפשר להספיק את כל זה, אז עושים וי ביומן ומתקדמים. מנהל אגף אמר לי מפורשות "חביבי, זה שמשהו רשום ביומן לא אומר שהוא נעשה". יש את מה שנקרא ועדת הערכה, ועדה שאמורה להתכנס כל תקופה ולבדוק את ההתקדמות של כל אסיר. אם הוא עובד, משתקם וכו'. כל כך חשוב. בפועל ראיתי שהקצינים באגפים פשוט לוקחים את רשימת השמות ומזינים במערכת, כדי שאם תהיה ביקורת יראו שוועדת ההערכה בוצעה.
פשוט ממלאים את הטפסים בלי לדבר עם האסיר? בלי לקיים את הישיבה?
כן. העיקר שיראו שעשית. אני התעקשתי לעשות את זה לפי הנוהל, ישיבה עם העובדת הסוציאלית וקצינת החינוך. חצי שעה לכל אסיר. נזפו בי שאני לא עומד בלו"ז. תראי, הסוהרים בשב"ס חיים גם הם תחת פיקוח ובדיקה תמידית. גם המודיעין בתוך הכלא עושה עליך בדיקות.
נשמע קשה ביותר. ככלל נשמע שהפער בין חוויית הסוהר לחוויית האסיר קטן מהמצופה.
הסוהרים מצויים בסטרס עצום. הם חווים אלימות, שיכולה להיות אלימות קשה מאוד, שמתפרצת מאפס למאה. ביחידה לאבטחת אישים מעולם לא נאלצתי להיאבק מול מישהו פיזית. בצלמון חוויתי לא מעט אירועים כאלה. אתה צריך להשתלט על אסיר שתוקף אסיר אחר. פעם התנפל עליי אסיר שהתכוון לחתוך לי את הפנים. בכיסו נמצאה סכין ענקית שהוא יצר ממכסה של פחית שימורים גדולה. סכין מושחזת באורך 15 ס"מ. הייתי עד לאירוע שאסיר תקף בפתאומיות סוהר, פצע אותו, שבר לו את היד, הוא היה חבול כולו — אבל הסוהר לא שוחרר הביתה, כי יש מצבת של סוהרים שאמורים לנכוח בכלא.
הסוהרים בעצם משרתים בתנאי פנימייה? לא ידעתי.
יש את אלה שעובדים יומית — עובדים סוציאליים, מינהלה, מנהלי אגפים וכו', ויש מי שעושה משמרת, שזו משמרת של 27 שעות, ואז יוצא הביתה ל–48 שעות. בלילה בכלא אתה לא ישן. יש משימות.
איזה משימות מבצעים בלילה?
אין סוף. לבדוק שכל הסכינים במטבח במקום, צריך לספור אותן אחת־אחת. צריך לעבור תא־תא אגף־אגף ולספור את האסירים. לבדוק ולמלא את היומנים. בתוך כל זה מגיעים אסירים או עצורים שמתקבלים באמצע הלילה. יש פינוי רפואי. יש אירועים חריגים. יש חיפושים של יחידה כזו או אחרת. אלף אסירים זו עיר שלמה.
בוא נחזור לעניין המהותי. לפער בין היומרה של המערכת לשקם, לבין מה שקורה בפועל.
המערכת לא יוצרת תנאים לשיקום, משום שהיא עצמה מתנהלת בצורה אלימה ועבריינית. עבריין שנכנס לכלא כמעט לא משנה שום דבר בקודים העברייניים שהתרגל אליהם ברחוב, חוץ מהמשחק המטופש שהוא משחק בסדנאות השיקום והשיחות עם העו"סים, ובדקלום סיסמאות כמו "עשיתי דרך". הוא רוצה לצאת מהכלא כמה שיותר מהר, ואם מה שצריך לעשות זה לשבת במעגל ולספר כמה הוא מתחרט — יאללה.
אתה צריך להסביר למה אתה מתכוון כשאתה אומר "הארגון מתנהל בקודים עברייניים". זו אמירה קשה.
יש, למשל, מה שנקרא "מקום בלי מצלמות", אוקיי? היה לי אירוע עם אסיר שהגיע מאברבנאל, הוא התנגד לפינוי ופונה משם בכוח, הגיע לכלא כולו מדמם ומשתולל. כשהגעתי למקום הוא פשוט ירק עליי. בפנים. הסוהרים אמרו — "ניקח אותו למקום שאין בו מצלמות ונטפל בו". זה קוד. הסוהרים יודעים איפה אין מצלמות, ואם צריך במרכאות לחנך מישהו, ייקחו אותו לשם, שלא יהיה תיעוד. אסרתי על הסוהרים לגעת בו. הם הסתכלו בי כאילו אני משוגע.
מה זה "לחנך"? מה זאת אומרת מקום שאין בו מצלמות? אתה בטוח שזו לא אנקדוטה?
זו לא אנקדוטה. כשדיברתי עם סוהרים מבתי כלא אחרים כולם הכירו את המשפט "מקום בלי מצלמות". זה כבר בעגה של הכלא. דוגמה אחרת — אסיר מתפרע בתא. מבצעים השתלטות על התא. במקום נורמטיבי, אחרי שהשתלטת על האסיר ואזקת אותו, נניח, האירוע הסתיים. אין צורך להפעיל אלימות נוספת. בפועל הרבה פעמים האסיר ימשיך לחטוף גם אחרי ההשתלטות. זה הקטע של החינוך. במהלך השתלטות על תא נהוג שהסוהרים נכנסים ראשונים והקצין אחר כך. לא הסכמתי לזה. אני הייתי נכנס ראשון ומבצע את ההשתלטות על האסיר. אחרי שהייתי מוריד אותו לרצפה, הסוהרים האחרים רצו להכות אותו. לקח זמן עד שהם הבינו שאצלי באגף אין מכות מעבר לזה. השתלטת, נגמר האירוע. ככה ארגון חוק אמור לעבוד. אני רוצה להאמין שיש עוד אנשים כמוני, אבל ממה שאני חוויתי וראיתי, לצערי הרב אני מתרשם שזו לא הנורמה המובילה.
מה אתה אומר? שסוהרים פורקים את זעמם על האסירים? שהם משתמשים בכוח עודף?
אטען בצורה עדינה שהרבה פעמים יש שימוש בכוח לא סביר, שהפעלת הכוח נעשית בצורה שהיא מעבר למה שצריך על מנת להשתלט ולהביא את המצב לרגיעה.
מה הסוהרים חושבים על האסירים? איך הסוהרים מדברים על האסירים בינם לבין עצמם? בזלזול? בכעס?
לא. יש לא מעט סוהרים שהם אנשים טובים. הפרופיל של סוהר בשב"ס הוא לא של סדיסט. ממש לא. אלו אנשים שעושים עבודה קשה בתנאים קשים, חשופים לאלימות. כשאלו החיים שלך לאורך שנים, אתה נעשה קהה לזולת, אתה מאבד חלק ניכר מהחמלה שלך, כי אתה נמצא בתוך רוטינה מאוד נוקשה, במערכת תובענית שיושבת לך על הראש. שום דבר לא משתנה. אסיר הולך, אסיר בא. זה לא שסיימת לטפל בכל האסירים ועכשיו אתה יכול לנוח. זה לא נגמר אף פעם. בתי הכלא נתונים לביקורות כל הזמן, ויש דרישה להעמיד את הכלא באיזשהו סט דרישות מאוד גבוה, כמעט בלתי־אפשרי. לסוהרים יש אפס חופש פעולה, והאמת היא שגם לקצינים. לקצין בשב"ס, לעומת, נניח, מ"מ בצה"ל, אין שום חופש פעולה.
את השלילה הזאת של חופש הפעולה אפשר גם לפרש כדבר חיובי, לא? מצמצמים את שיקול הדעת, בגלל יחסי הכוחות, מפני שהאנשים שנתונים למרותם הם סוג של חסרי ישע.
במובן מסוים זה נכון, האסיר נתון לחסדיהם של הסוהרים, ונשללות ממנו כמעט כל זכויותיו — וצריכה להיות רמה גבוהה של בקרה. אבל זה לא המקרה פה. לא ייתכן שלקצינים לא יהיה שום שיקול דעת בניהול הזמן שלהם. בתעדוף המשימות שלהם. שהם יהיו עסוקים כל הזמן בפרוצדורות של השב"ס על חשבון הטיפול באסיר. כאשר נוטלים מאנשים את שיקול הדעת ומפגיזים אותם בכמויות מטורפות של נהלים והנחיות, אתה מקבל רובוטים שעסוקים רק בעמידה במשימות, והאסיר הופך להיות חלק מהנוף ותו לא. הוא כמו הקירות בכלא. את יודעת, בכלא האסירים מגהצים את המדים של הסוהרים. שמתי לב שבמדים שלי הם תמיד השקיעו. יום אחד, בשיחה שהיתה לי עם אסיר, הוא סיפר לי שהקפל הנוסף בחולצה ובמכנסיים שלי זה גם קוד. זה סימן לאסירים שזה קצין שאכפת לו והוא מנסה לעזור. עד היום כאילו זה מהדהד לי בראש, כל פעם שאני מגהץ את החולצה הלבנה שלי לבתי משפט, אני נזכר בקפל הנוסף הזה שהם גיהצו לי.
זה נוגע ללב.
מאוד.
אז אין באמת שיקום, לדעתך? גם לא ברמת הכוונה?
בואי נדבר על מבחן התוצאה. אני הכי אוהב את מבחן התוצאה בחיים. כמה אסירים חוזרים לבתי הכלא?
שיעור הרצידיביזם בישראל הוא גבוה. יחסית ואבסולוטית.
גבוה מאוד. כשעברתי לנהל את בית המעצר, אחרי התפקיד כמנהל אגף, הרבה אסירים שהיו אצלי באגף והשתחררו, ואמרתי להם "כל הכבוד אל תחזרו" — אחרי שבוע־שבועיים הגיעו שוב למעצר.
שאלת למה?
כן. היה למשל אסיר שנכנס לכלא על אלימות במשפחה. הוא היה באמת אסיר למופת. השתחרר. שמחתי בשבילו. אחרי כמה ימים פתאום אני רואה אותו במעצר. שאלתי אותו למה? מה קרה? הוא אמר באתי הביתה, היתה סיטואציה, והנה אני שוב במעצר. הוא לא קיבל שום כלים. חזר לרוטינה שהוא היה מורגל בה. אתה רואה אותם חוזרים פעם שנייה, שלישית, רביעית. אני באמת ובתמים מאמין שזה בגלל הגישה. שב"ס משקיע הון עתק — וזה, בעיניי, באמת משהו מאוד סמלי — במניעת בריחה של אסירים מהכלא. כלבים. גדרות. עוד שומרים. עוד מגדלים. עכשיו תראי, מדינת ישראל היא מדינה קטנה. קל למצוא אותך. מה גם שלרוב האסירים אין בכלל אינטרס לברוח. יש קבוצה מצומצמת ביותר של אסירים שאין להם מה להפסיד, והם באמת נמצאים בסיכון לבריחה.
אוקיי. עדיין, לא נראה לי שאנחנו מעוניינים לפגוש בהם.
אין ספק. אם אסיר ביטחוני או פדופיל או רוצח או אנס בורח מהכלא — זו בעיה. אבל מה עם כל היתר? לא כולם מסוכנים לחברה. נשאלת השאלה מהו סדר העדיפויות של הארגון. לאן מסיטים את התקציבים? אולי במקום להוציא את הכסף על מיגון מטורף, אפשר להשקיע יותר בשיקום? לא כולם ניתנים לשיקום, לדעתי, אבל הרוב המכריע כן. אפשר לקחת את האסיר, לגרום לו לשנות את התודעה שלו, את ההתנהגות שלו. ללמד אותו לדחות סיפוקים, לשלוט בכעסים, לחוש אמפתיה וחמלה כלפי האחר, כלפי האנשים שנפגעו ממנו. אם המערכת היתה מכוונת להשבת האסיר לחברה, אפשר היה לגרום לזה לקרות. אבל לצערי השב"ס לא מכוון חברתית. הוא מוכוון ביטחונית. חשוב להם יותר למנוע בריחת אסיר מאשר לשקם אותו, וזה גם הרבה יותר קל. כל עוד מפקדי הכלא ומנהלי האגפים מתעסקים בחיפוש סמים, בבדיקות סורגים, בחיפושים — לאף אחד אין אנרגיה להתעסק במהות, במה שאנחנו, משלמי המסים, היינו רוצים לראות. שהעלות האסטרונומית של אחזקת האסירים תביא, בסופו של יום, להחזרתם למעגל יצרני וחברתי.
באתר של השב"ס הארגון מציג עצמו כארגון ביטחוני בעל ייעוד חברתי. למה אתה מתכוון כשאתה אומר – הוא מוכוון ביטחונית ולא חברתית? מה האינטרס שלו?
לשב"ס נוח להידמות לארגון ביטחוני. בשום מקום אחר לא היו לי כל כך הרבה הצדעות והרמות דגל, וטקסים ושירת התקווה עם כומתה על הראש. למה צריך את כל זה? אני אמור לשקם עבריינים שאמורים לקבל טיפול פסיכולוגי, תמיכה סוציאלית. מה זה קשור להצדעות? בשב"כ ובצבא יודעים מה המטרה שלהם — סיכול וביטחון. אין להם יעדים פסיכולוגיים. לשב"ס יש משימה סופר מורכבת, אבל הוא בעל תדמית ירודה ומין פיצול אישיות. בשב"ס משחקים בחיילים. כשאתה מגיע חדור קרב לעבודה, שיקום לא יהיה פה. אני חושב ששב"ס יודע שהדימוי הביטחוני יביא להשוואה של תנאי העבודה והשכר למנגנוני הביטחון, בניגוד למנגנוני הרווחה, שמשתכרים משכורות זעומות. אבל לארגוני הביטחון יש מדדים ברורים ליעילות מניעת הטרור והשראת הביטחון, לשב"ס אין. אף נציב לא הלך הביתה מפני שלא עמד ביעדי חזרה של אסירים למעגל הפשע. כשאין יעד מוצהר, כמו, נניח, מספר הרוגים בתאונות דרכים, שב"ס פשוט מבזבז את כספי משלם המסים ואת הזמן של העובדים והאסירים. אם זה היה ארגון כלכלי־עסקי, שהיה נמדד לפי מספר החוזרים לכלא, הוא היה מזמן נחשב לפושט רגל. במבחן התוצאה זה פשוט לא עובד.
***
מוסף הארץ העביר לדוברות שב"ס שורה ארוכה של טענות שעלו בראיון. בשב"ס בחרו להתעלם והעבירו את התגובה הבאה: "לאור כך שמדובר בבליל האשמות של מאן דהוא עלום ללא ביסוס, אנו נתייחס רק לעובדות: שב"ס מוגדר כארגון ביטחוני מתוקף החלטות ממשלה וחקיקה. יציאת סוהרים למילואים מתקיימת על פי תקנות שמ"פ. ככל שמתקבל מידע מודיעני על כל שוהה במתקן, הוא מטופל כמתבקש על ידי גורמי המקצוע. יתר הטענות אינן ראויות להתייחסות ומקורן ככל הנראה במרמור, עיוות המציאות ורצון עז לפגוע בארגון הכליאה הלאומי. סוהרי שב"ס ימשיכו לעשות עבודתם נאמנה כחוק ולמען ביטחון תושבי מדינת ישראל".