תגובת העו"סית א' לביקורת על ההצגה "הוועדה" ייצגה את התפיסה הקורבנית של עובדות הרווחה בישראל. קל להן להתעלם שבאותן וועדות הן מחזיקות בכוח, וחלק גם משתמשות בו לרעה/נדב בושם
תגובת העו"סית א' לביקורת על ההצגה "הוועדה" ייצגה את התפיסה הקורבנית של עובדות הרווחה בישראל. קל להן להתעלם שבאותן וועדות הן מחזיקות בכוח, וחלק גם משתמשות בו לרעה
ב-18 בדצמבר פורסמה ב"הארץ" תגובה לביקורת של ננו שבתאי על ההצגה, "הוועדה" שכתבתי וביימתי בתיאטרון האינקובטור (בשיתוף עם ריקי חיות). חשבתי רבות אם להגיב כי הרי את מה שיש לי לומר אני אומר בהצגה והרי שיבחו וכתבו "יצירת מופת" אז למה להרוס. אבל משום שזו לא סתם הצגה בשבילי, אלא זרקור אמנותי ששמתי על סיפורי האישי שהוא אחד מיני סיפורים רבים, החלטתי להגיב.
התגובה נכתבה על ידי עובדת סוציאלית ממרכז הארץ המסתתרת תחת השם א'. מעולם לא הצלחתי להבין את עניין ההסתרה אצל עובדות סוציאליות. מסתתר מי שיש לו מה להסתיר, או מישהו שהוא קורבן. אני יוצא מנקודת ההנחה שא' לא קשורה לסיפור הספציפי אז אין לה מה להסתיר, מה שמצביע על האופציה השנייה — תפיסתה כ"קורבן".
זו התפיסה הרווחת אצל עובדות הרווחה — הן תמיד הקורבן. של תקציבים מדלדלים, של עומס, של יחס אלים מצד "הלקוחות" שלהן.
א' יקרה — האם באמת זהו שמך? האם את אמיתית, או חלילה בוט ממערכת הרווחה של עיריית תל אביב? — הכול נכון, או הרוב: התקציבים אכן דלילים, המשכורות בדיחה והעומס שעל כתפי העו"ס הממוצעת במחלקת רווחה אי שם במרכז, צפון, או דרום הארץ הוא אדיר, אבל וזה אבל מהותי, כל אלו אינן סיבה, או תירוץ לזדון. הריצה המיידית והפבלובית לתגובה המתקרבנת חוסמת למעשה כל ניסיון לדיאלוג ולהקשבה בין הצדדים. והרי יש עוד צד מולך, בין אם הוא אם חד הורית, קטין בסיכון, אב אומנה, או זוג שנקלע לסכסוך גירושין. כי בחדרים הסגורים והחסויים הללו שבהם מתרחשות אותן "ועדות" הכוח כולו בידיה של העו"סית והיא לחלוטין אינה קורבן. היא החזקה והיא המחליטה.
ההצגה שכתבתי מבוססת על הסיפור האישי שלי ושל בן זוגי חזי כהן. אין משפט אחד בטקסט שלא נאמר לנו בעולם האמיתי והמדכא, ותאמיני שאת המשפטים הגרועים יותר הוצאתי. השחקניות אפילו יושבות באותו סדר ישיבה לפי אותה ועדה במחלקת מסיל"ה — אחת ממחלקות הרווחה האלימות והדורסניות ביותר בארץ.
אבל למה שתדעי זאת? כמו שלא טרחת לחשוף את שמך, לא טרחת לבוא ולהתמודד עם הביקורת ולראות את ההצגה שמטרתה בסופו של דבר — מעבר לספר את סיפורנו והעוול שנעשה לנו ולרבים אחרים כמותנו — היא ליצור שיח ולעורר דיון. כל אותם דברים שמערכת הרווחה כל כך יראה מהם. כי אם יהיה כאן דיון או שיח אז אולי עוד יווצר שינוי רחמנא ליצלן. למערכת הרווחה, בניגוד לגופים לא פחות חשובים ומורכבים כמו הפרקליטות, הצבא והמשטרה, אין שום גוף ביקורת חיצוני. העובדה הזו מעניקה לעובדות סוציאליות מרחב תמרון כמעט ללא שום מגבלות.
ואם את עדיין מתעקשת להסתתר מאחורי האות א' אז הרשי לי להשתמש באותיות משלי: נתחיל מא' העו"סית שאמרה שאין דבר כזה זוג גברים שעשה אומנה ואנחנו לא נמליץ עליכם. ק', עו"סית חוק הנוער, שאמרה בבית המשפט שהילד לא באמת ברח אלינו כי שיחדנו אותו ושיקרה בבית המשפט בלי למצמץ תוך שהיא ממציאה עילת אלימות שלנו כלפיו (ועל מה שקורה בבתי המשפט לנוער ומשפחה זה כבר מצריך הצגה אחרת שספק אם תהיה מצחיקה). ש' עו"סית המשפחה שהמליצה לאימא להשתמש באלימות כלפי הילד וכשזה התלונן על אלימות אמרה לו שככה זה ועליו להתרגל. אני יכול להמשיך יש לי עוד הרבה אותיות בקנה. אני ממליץ לך א' יקרה לצאת מאלמוניותך ולהגיע להצגה הבאה להתמודד עם המראה ששמתי לקהל מול הפרצוף ולדבר כשווה בין שווים, לא כקורבן ולא כאות, במטרה ליצור שינוי אמיתי. לכתוב על הצגה מבלי לראות אותה זה כמו להגיש תסקיר לבית משפט על ילד מבלי לפגוש אותו.
לא אני המצאתי את יחסי הציבור הגרועים שיש למערכת הרווחה בישראל. אני בסך הכל גרגר בים של סיפורים קשים של מערכת נוקשה ומתעמרת שבמקום לשאוף לנקודות השקה אנושיות ומכבדות עם בני האדם שמולה (וכן גם הורי אומנה הם בני אדם) תוקפת את כל מי שמעז להטיל ספק בכוונותיה. כל תקיפה שכזו היא היח"צ הכי גרוע שיכול להיות, כי כל אדם שנפגע מהמערכת ישא עמו את הצלקת לעד. אבל מה אני יודע, הרי אני, כמו שאמרה ק' ממחלקת מסיל"ה של עיריית תל אביב הנאורה, לא צד בעניין.
הכותב הוא יוצר ההצגה "הוועדה"
