המלחמה נגד פיקנטי | "השיטה" – הסוד השמור ביותר במדינה

"השיטה" – ספרו של איש העסקים האגדי משה בדש

המלחמה נגד "פיקנטי"

בחרתי במאבק. הגשתי ערעור לבית המשפט המחוזי על גובה השומה, ועד מהרה נתקלתי בכל התופעות, בצורה זו או אחרת, כפי שהובאו בפרשיות האחרות שהועלו בספר – איומים, לחצים, שקרים, זיופי מסמכים.

שורות המסמכים שאביא בדפים הבאים יהוו כעין נספח, המוכיח כי אשר נאמר בספר הזה כבר היה, וכדברי קוהלת, אין חדש תחת השמש.

תוך כדי הדיון המשפטי, כשבמהלך מסוים נראה היה כי הכף אינה נוטה לטובת המדינה, אירעו דברים מוזרים. ספקים שנהגו לספק לי סחורה משך שנים ארוכות, החלו לפתע להתרחק ממני, וסירבו להעניק לי שירותים. חברת הביטוח שביטחה את המפעל שלי משך שנים, סירבה בתוקף להמשיך בביטוח העסק.

את המצב המוזר והמפחיד הזה, שהתעורר עקב לחצים ואיומים אלו מצד שלטונות המס, תיארתי בספרי "העלוקות", ומקצת מהתיאור אני מביא כאן.

"הם הולכים להרוס אותך"

"מצבי כרגע אינו מזהיר", אמרתי לעצמי בחצי קול, שעה שישבתי במשרד באחד מימי רביעי של חודש ינואר. מאחר שלא היה לי עם מי להתייעץ, וגם לא היו אנשים רבים שאיתם יכולתי לדון בנושא הזה, סיגלתי לעצמי מעין שיטה שבה שוחחתי עם עצמי בחצי קול.

דלת המשרד נפתחה, ולחדר נכנס שמעון הלבר. קידמתי אותו בשמחה אמיתית. תמיד שמחתי כשהוא בא לבקר אותי. אבל הפעם שמחתי יותר מתמיד. לא רבים הידידים שבאו לבקר אותי בימים אלה.

הלבר היה אחד הספקים הגדולים והחשובים שלי. מרבית חומר הגלם שהייתי צורך הגיע ממנו. יחסי המסחר, שהחלו עוד כשהייתי ממוקם בצריף הקטן, הפכו במשך השנים ליחסי ידידות כנים. הלבר הוא אדם מבוגר, שומר מסורת, במלחמת השחרור היה מפקד גדוד, השתחרר שלוש שנים אחרי המלחמה, ובנה לו אימפריה מסחרית קטנה. עד מהרה נחשב לאחד מגדולי הספקים לחומרי מזון.

קמתי לקראתו בשמחה ולחצנו ידיים.

"מה תשתה?"

"אינני יודע", אמר הלבר. "אולי הפעם אתכבד בכוסית קוניאק".

"זה חידוש בשבילי", צחקתי. "לא ידעתי שאתה שותה קוניאק". הלבר ניגש לחלון, הביט החוצה, ולא אמר דבר. הוצאתי בקבוק קוניאק משובח, שנמצא אצלי כבר חודשים רבים, ומזגתי כוסית לשנינו.

"לחיים", אמרתי. הלבר רוקן את הכוסית בבית אחת. "אני רואה שאתה שתיין לא רע".

הוא חייך. "תלוי בנסיבות", אמר.

"אני לא מאמין שהנסיבות אצלך גרועות כל כך שאתה צריך כבר על הבוקר לשתות קוניאק".

"לא, עד כדי כך המצב לא רע".

בחוץ ירד גשם. מכונות המפעל נשמעו בקול רעש עמום. הלבר עמד עדיין והביט בחלון, ובידו תופף בעצבנות על אדן החלון.

"קרה משהו?" שאלתי.

הוא הסתובב במהירות, במעין עצבנות. "לא, שום דבר. מדוע אתה שואל?"

"אתה נראה לי קצת עצבני".

"עייף, קצת עייף, זה הכל. ומה נשמע אצלך?"

"אתה ודאי קורא בעיתונים", אמרתי לו.

"כן, כן, ודאי שאני קורא", אמר במעין פיזור דעת, והמשיך לתופף באצבעותיו על שולחן הכתיבה.

"אני מקווה שתצא מזה", אמר, ושוב היתה לי הרגשה כי הוא אומר דברים ולא שומע מה הוא אומר. ופתאום, במעין התפצות של זעם וכאב, אמר: "למה לעזאזל אתה עושה את הדברים האלו?"

הייתי המום. הלבר התחרט כנראה על ההתפרצות שלו, כי מיד אמר בקול רך: "לא היית צריך להתחיל עם כל זה. זה גורם צרות לכולנו".

"מה פירוש לכולנו?"

הוא מזג לעצמו עוד כוסית קוניאק. "כמו שור אתה מנסה לנגח קיר".

לא עניתי לו. אחר-כך, כאילו הוא מנסה לפרוק משא כבד שמעיק עליו, אמר פתאום: "לא נוכל יותר לעבוד יחד. באתי להגיד לך את זה. רציתי להגיד לך את זה כבר לפני כמה ימים, אבל זה היה קשה לי, קשה מדי. אז תדע לך עכשיו שיותר לא נוכל לעבוד ביחד".

הוא השתתק ונראה עייף. היתה דממה במשרד. שמעתי רק את הנהמה הקלה של המכונות, ואת תיפוף אצבעותיו של הלבר על השולחן, שהיה עתה מהיר יותר ועצבני יותר.

"אני מבין", אמרתי בקול חרישי. כשהשתררה שתיקה מעיקה, אמרתי לו: "אין לי דבר נגדך. אני מבין".

לו הייתי מתפרץ נגדו בתוכחה, לוהייתי כועס וצועק, או-אז אני חושב שהיה להלבר קל יותר. אלא שההסכמה שלי הכאיבה לו. "הם היו אצלך?" שאלתי. הלבר ניענע בראשו.

מזה כמה ימים הגיעו אלי שמועות כי אנשי מס הכנסה הגיעו לאנשים שעובדים איתי, בודקים בקפידה רבה את החשבונות שלהם, ומבקשים בעיקר לראות את כל החשבונות של "פיקנטי". מין איום בלתי-ישיר, אך ברור מאוד.

"הם אמרו שיבדקו את כל ספרי החשבונות שלי מחדש אם אמשיך לעבוד איתך".

"תשתה כוס קפה?" שאלתי.

הוא לא הגיב. "אתה צריך להבין, זה עלול להרוס אותי. הם יכולים להרוס כל אחד".

"הלבר, אני מבין אותך. אמרתי שאני מבין. אתה באמת לא צריך להתנצל".

"איך תסתדר?" שאל.

"יהיה בסדר. אין לה מה לדאוג".

הוא הביט בי בדאגה רבה. "הם הולכים להרוס אותך, תאמין לי שהם הולכים להרוס אותך".

הייתי עייף מכדי להיכנס איתו לוויכוח, גם לא היה טעם להסביר לו. הוא לא יבין. "בוא נשתה כוס קפה חם", אמרתי לו. "אני חושב ששנינו זקוקים עכשיו לכוס קפה".

"יום אחד עוד תקבל עיטור. יש אנשים שמעריצים אותך". היו דמעות בעיניו. "אני כבר זקן מדי בשביל זה, אין לי כוח להתחיל להילחם איתם. הם חזקים מדי בשבילי".

הלבר לא שתה איתי קפה. הוא חמק מהמשרד והלך. ריחמתי עליו.

בחוץ המשיך לרדת גשם. היה קר, וזה שלושה ימים לא נראתה השמש. השמיים היו שחורים, והחזאי הודיע שהגשמים ימשכו. ישבתי במשרד והאזנתי לטיפות הגשם המתדפקות על החלון. המזכירה ישבה בחדר השני, ושמעתי אותה משוחחת בטלפון.

לכאורה, הכל כמו שהיה: המכונות במפעל נוהמות, פועלים מגיעים לעבודה, ומשערי המפעל יוצאת סחורה. כך על פני השטח. ואילו כשאני מביט בניירות ההולכים ונערמים על השולחן אני רואה כי הכל השתנה מהקצה אל הקצה: המחסנים ריקים מחומרי גלם ויותר ויותר אנשים שהיו איתי שנים בקשרי מסחר מנתקים מגע ומתחילים להיעלם.

הלבר היה הראשון. הוא הגיע ואמר את מה שהיה בפיו, התוודה בצורה גלויה שהוא פוחד להמשיך ולספק לי סחורה, למרות שהדבר היה לו ככל הנראה קשה מאוד. האחרים פשוט נעלמים. אחד מספקי הבשר אפילו בא אלי בטענות:

"בגלל הטימטומים שלך באו אלי מהמס והפכו לי את העסק. אל תטלפן אלי יותר, אני לא רוצה לשמוע ממך".

אחרים החלו להתחמק ממני בכל מיני תירוצים, והקשיים הלכו וגברו.

מוטי, מנהל הייצור, הודיע לי הבוקר כי הוא לא יכול לייצר נקניקיות; מלאי חומר הגלם נגמר.

"נקניקן בלי נקניקיות זה כמו חייל בלי רובה", התלוצצתי.

"טוב שעוד יש לך חוש הומור", אמר, "אבל מחר לא נוכל לייצר גם פסטרמה אם לא נשיג חומרי גלם".

טבעת החנק מתהדקת

המצב העיק עלי מאוד. יצאתי מהמשרד כדי לקיים פגישה עסקית באחד מבתי המלון. מוסיקה חרישית כמו ליטפה את קומץ האנשים שישבו בלובי המהודר. מהחלון ראיתי את הים. ישבתי שם יותר מחצי שעה לאחר המועד שקבעתי עם האיש, אבל הוא לא בא. לא הייתי מופתע, אולם חשתי בדידות. כאילו אני עיר במצור.

יצאתי לרחוב ושמעתי את מוכר העיתונים מחוץ לבית המלון צועק: "פרשת השב"כ הולכת ומסתבכת, ראש הממשלה במילכוד". כותרת העיתון סיפרה על מסע הפחדות, שראשי השב"כ עורכים נגד שרים וחברי כנסת, כדי שאלו לא יצביעו להעביר את השערוריה לחקירה משטרתית. חייכתי לעצמי: אני והשרים הבכירים נמצאים יחד כמעט באותה סירה. המצב שיעשע אותי. כמו שאמרו חכמים פעם: "צרת רבים חצי נחמה".

אני וראשי המדינה חזינו עתה על בשרנו מה שרבים אינם יודעים – שהמדינה בנתה רשת סבוכה של חוקים, הגורמים במודע לכך שכל אזרח שחי ומתנועע חייב לעבור על החוק בצורה זו או אחרת.

חוקי המס הם מהסוג החוקים שחז"ל הגדירו אותם כגזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. שנים הרבה לאחר מכן שמעתי שר אוצר אומר:

"איך אני יודע שכולם גונבים מס הכנסה? כי כולם חיים. לולא היו גונבים, לא היו יכולים להתקיים".

דעואל בר יוסף, פקיד השומה של גוש דן, האיש איתו היו לי עימותים קשים כל-כך, ידע היטב כי אין אדם המסוגל לעמוד בסבך החוקים.

מי שעובד ומעסיק אחרים, חזקה עליו שיעשה איזו טעות, ואפילו טעות מינהלית זעירה, בשלה מעניק החוק לפקיד השומה את הכוח להטיל את אחד העונשים הרכבדים ביותר – שומה לפי מיטב השפיטה. והרי פקיד מס הכנסה רינסלר, שליחו של בר יוסף, אמר לי: "אם ימשיכו לחפש אצלך, ימצאו איזו טעות קטנה. בשביל מה לך כל זה?"

ידיעה מפורשת זו של שלטונות המס מהווה עוצמה אדירה. רמז קל למישהו העומד איתי בקשרים עסקיים, מפי הזוטר שבפקידי המס, הלוחש על אוזנו שאם ימשיך לעבוד איתי, יתחילו לחפש אותו – זהו איום בעל השפעה אדירה, שיפחיד את כולם. בשל כך לא התפלאתי שכולם נוטשים אותי0

מוזר היה בעיני שבדיוק בימים אלו, בעניין פרשת השב"כ, מתנהל מאבק בעל אותו אופי בצמרת השלטון. שערורייה אחרת – אבל אותן שיטות: סחיטה, הפחדה ואיומים מצד השלטונות. והרי אמרתי לא אחת לאנשים החשובים האלה: מה שעושים לי, יעשו בסופו של דבר גם לכם! והנה באו ימים, מהר מכפי שצפיתי, והדברים התאמתו.

בשעות הערב ניגשתי למשרד עורך הדין יעקב ויינרוט, שייצג אותי בערעור שהגשתי נגד שומת הטירוף.

הלילה כבר החל יורד ורוח קרה נשבה מהים. שני צעירים היו עסוקים בפרישת שלט בד על קיר אחד הבתים האפורים. הרוח שבאה מהים היקשתה עליהם למתוח את הכרזה. אחד מהם, לבש חולצה כחולה, אמר שממילא לא כדאי לתלות אותה, כי הרוח תיכף ומיד תקרע אותה. לא ראיתי מה היה כתוב בכרזה, אבל אני חושב שהיו בה דברי התרסה נגד השלטון.

בימים ההם, בהם פרשת השב"כ היתה בעיצומה, היתה מין תחושה של התעוררות בציבור ושל רצון לנער את השלטון. אבל מהר מאוד דעך גם רצון זה והכול נרגע.

עורך הדין היה מודאג.

"המצב לא טוב", אמר.

דבריו הפתיעו אותי. ידעתי שבמהלך הימים האחרונים, הדיונים בבית המשפט החלו לנטות לטובתי.

מסתבר, כי דווקא בשל כך החל מצבי להחמיר. ד"ר ויינרוט סיפר לי, כי אנשי המס החלו להפחיד עורכי דין, רואי חשבון, עדים, וכל אדם שיכול היה לעזור לי בבית המשפט.

אפילו אליו עצמו הגיעה דרישה מטעם מס הכנסה לפרט את כל הכספים שקיבל מחברת "פיקנטי". "דרישה מאוד יוצאת דופן", אמר לי.