ימים של חשבון נפש | העלוקות | הפעלת מנגנון השלטון להפלת אזרחים תמימים בפח
מתוך הספר "העלוקות", עמ' 63.
ימים של חשבון נפש
ההפוגה באה בימי החורף. חורף של בדידות. אני מתעורר בבוקר משינה טרופה, ואינני יודע מה צופה היום. ללא חמדה אני חושב על היום החדש המפציע. בשעות של תשישות אני שואל את עצמי בשל מה הבאתי על עצמי את כל הדברים האלה. אם אדם בא אלי ואינני מכיר אותו. אני חושב: אולי הוא זה שינחית עלי את המהלומה הבאה? טלפון מצלצל, ואני חושש כי הנה שוב מזמינים אותי למשרדי מס הכנסה וימי הטרטורים מתחילים.
כלפי חוץ אני חייב להיראות חזק ושליו, ואין לי עם מי לחלוק את החששות והפחדים.
שאלה מטרידה החלה להציק לי בימים ההם. בפעם הראשונה בימי חיי אני מנסה לעמוד על טבעי. מאחר שהיתה לי שהות של מספר שבועות להרהר בכל הדברים שנקלעתי אליהם, ביקשתי לברר ביני לבין עצמי מה המניעים שהביאו אותי למצב זה. ידעתי שאנשים מדברים מאחורי גבי. מקצתם אמרו: איש אמיץ הוא בדש, ואילו אחרים – ואלה היו מרביתם – אמרו: סתם טיפש.
השאלה הזו החלה להטריד אותי לאחר שנפל לידי הספר "מעבר לאזיקי האשליה" – של הפילוסוף אריך פרום. בהתייחסו לאומץ ולאנשים היוצאים למאבקים, כתב דברים אלו:
"התנהגות אמיצה יכול ותהיה מונעת על ידי שאיפות וכך יהיה אדם מסכן את חייו במצבים מסוימים כדי לספק את כמיהתו להיות נערץ. יכול שתהיה מונעת על ידי דחפי התאבדות הממריצים אדם לשחרר לסכנה מפני שביודעים או בלא יודעים אין הוא מחשיב את חייו ורוצה הוא להשמיד את עצמו.
יכול שתהיה מונעת על ידי חוסר דמיון סתם ונמצא שאדם פועל באומץ לב מפני שאינו מכיר את הסכנה המזומנת לו. ולבסוף יכול להיות שתהיה מונעת על ידי מסירות כנה לרעיון או למטרה אשר למענם אדם פועל, הנעה שמקובל לראות בה בסיסו של אומץ לב.
"אם אדם יכול לעקוב במדוקדק אחר התנהגות מעין זו, הרי ימצא כי ההבדל בהנעה יביא גם להבדלים דקים, ועם זאת רבי משמעות בהתנהגות. התנהגות של קצין בקרב, למשל, שונה עד מאוד תהיה במצבים שונים אם ההנעה לעומץ ליבו תהיה מסירות לרעיון ולאו דווקא השאיפה לתהילה. אם היוהרה ממריצה אותו, אפשר שיצר לב זה יצעידו בעיוורון אל מול הסכנות המאיימות עליו ועל חייליו. קו ההתנהגות במקרה זה ברור שהוא נכס מפוקפק מאוד."
מאוד רציתי לדעת מה ממריץ אותי באמת למאבק הזה, העלול להביא אותי ואת כל הקרובים לי להרס.
התשובה באה באקראי. ידיד קרוב לי, שראה אותי בלבטים ובקשיים שנאלצתי להתמודד עימם מדי יום, אמר לי בערב אחד של גשם ורוח:
"אמרתי לך שלא תתחיל עם זה. זה גומר אותך!"
ואני, מצונף בתוכי, מכורבל במעיל בבית הקפה הקטן שם אוהב ידידי לשבת, מביט בו, מקשיב לשקשוק קוביות השש בש העולה מכל השולחנות, ולא עונה לו. מחשבות עולות בראשי, אני מנסה לגרשן, והן חוזרות ועולות.
"אמרתי לך שלא תתחיל עם זה",
חזר ידידי שוב על דבריו, ובקולו דאגה מהולה בתוכחה קשה.
"את מה שהשגת אתה עלול להפסיד עכשיו".
אני לוגם מן התה החם, רואה את פניו חרושי הקמטים ואת עיניו המביעות טוב לב. פתאום אני מוצא את עצמי מספר לו על האיש השמן שפגשתי במסדרון מס הכנסה, שמילמל לכל מי שרק רצה לשמוע אותו:
"הורגים אותי".
ואני מספר לו על האשה בעלת השיער הלבן, שכל הזמן הליטה את פניה בכפות ידיה מרוב צער ודאגה, ועל השחצנות וההתנשאות של פקיד השומה ששלחה אותי כמו ששולחים כלב מוכה לשלם שוחד.
"וכי אין לנו כבוד?" אני שואל אותו.
אחר כך אני אומר לו:
"הבט באנשים האלה הנמצאים כאן",
ובמבטי אני מקיף את הציבור היושב בבית קפה קטן זה, אנשים הלבושים בגדים פשוטים, ויש גם כאלה שנעליהם מרופטות, והמגבעות השמוטות מעל עיניהם בלויות. כולם קשי-יום, עמלים קשה כדי לפרנס את המשפחות שלהם.
"הבט בהם".
אני שב ואומר.
"אנשים עובדים קשה והם ברצון נותנים רבע, שליש, ופעמים אפילו חצי משכרם למדינה. אין הם רוטנים בשל כך. לא בכעס הם עושים זאת: הם יודעים שכסף זה הוא קודש לצבא. למדינה. האם תסכים שאנשים מושחתים ישבו שם וייגבו את הכסף שעבורו הם עובדים כל כך קשה?"
הפסקתי לרגע. התעייפתי. מין חולשה רגעית ירדה עלי. אולי בשל ההתלהבות בה דיברתי. ואולי בשל המאבק המתיש שאני מנהל. אנשים משולחנות סמוכים החלו להקשיב.
"אז צריך לשבת בשקט ולראות את כל הדברים האלו ולא לעשות כלום?"
"לא".
אמר ידידי בלי חמדה, כאילו קפאו שד.
"צריך להילחם בזה".
ושפמו רטט.
איש אחד מהשולחן הסמוך, ששמע את דברי, אמרי לי:
"כל הכבוד, בדש".
איש נמוך קומה, לבוש מכנסיים מרופטים הקשורים בחבל סביב מותניו, לחץ את ידי בשתיקה, ביד קשה, מיובלת, חשתי כי אלה הם בני הברית האמיתיים שלי – לא יושבי הטרקלינים, הצבועים והמתחסדים. לאלה ידיים מיובלות, הם מבינים אותי.
היתה בי שמחה גדולה. אני חושב שראיתי דמעות בעיניו של ידידי. אותו ערב קיבלתי תשובות על שאלות קשות שהציקו לי, וחשתי הקלה רבה. אינני אוהב מלים גבוהות, אבל אני סבור כי אותו ערב באה לי ההתגלות.
משה בדש.
"העלוקות"
