בשביל כבוד צריך לעבוד / משה בדש
אחת המנטרות שנוהגים לזמר בפנינו המגינים על החוק והמשפט בישראל היא מנטרת: "השופט המקצועי".
האם מישהו יואיל להסביר לי מתי הפך עורך הדין (עם כל המטען החיובי והשלילי שיש לו) עם כל הדימוי השלילי שיש על המקצוע הזה, לשופט מקצועי – באיזו שנייה זה קרה – האם מסמך מהוועדה למינוי שופטים גורם לעו"ד להיות ל"שופט מקצועי" – מה גם שאותם חברים בוועדה עצמם לוקים בעצמם בחסר, איך זה קורה.
המנטרה השנייה שמזמרים לנו בעניין השופטים – זוהי מנטרת "המזג השיפוטי", איך בוחנים את זה? ברור שעו"ד שמגיע לוועדה למינוי שופטים עוטה על עצמו מסיכה מנומסת – האם כך אפשר לבחון "מזג שיפוטי"? בולשיט, אל תאמינו לשקר הזה.
אגב, בעיני, עיני הקטן ממעש רק המערכת המשפטית, היא ורק היא לוקה בנפיחות וצביעות שבעיני מעוררת גיחוך ויש להראות על אופייה צבוע ועל חוסר יכולתה להיות מחוברת אל העם אותו היא שופטת, אם כבודם רוצים לדבר בנוסח: "כבודו", "חברי", ועוד מילים מנופחות ולא אמיתיות, שכן כשעו"ד הסניגור אומר לעו"ד מהתביעה – "חברי", הוא מתכוון להגיד "תסתום את הפה יא חלאה" וההיפך, הסגנון המשפטי הוא נפוח וצבוע – אפשר לדבר יפה, מבלי להשמע מגוחך.
אפשר לדבר בשפה ישראלית מבלי לרדת לביבים אך כמו שאמר לי חבר שנשפט לפני בית המשפט: "תביא לי מילון כדי שאני יבין, מה רוצים אלה?
האמת שאם אנו רוצים משפט צדק, צריכה להיות רפורמה שתשנה את כל בתי המשפט ותחבר אותם למציאות ולעם, אם השופטים רוצים לדבר בנפיחות – שילכו ללונדון.
הפלצנות – נגמרה אצלנו וכדאי שגם בתי המשפט יידעו זאת. רפורמחה כמו שרוצה נשיא בית המשפט העליון, רק תנציח את הניתוק הזה מהעם, הדרך הנכונה להוציא את הצדק לאור היא בשינוי שיטת המינוי – והתנאים לקבלת שופטים.
כדי שמנטרת "השופט המקצועי" – תהיה צודקת צריך שמעבר ללימודי משפטים על השופט תהיה חובה להתמחות בנושא מסויים, נגמרו ימי החאפ-לאפ, אי אפשר ליהנות מכבוד סתם.
שופט שדן בסוגייה כלכלית, בפירוק חברות קובע גורלות וחורץ את פרנסתם של רבים – על סמך אמונות לא עושים צדק. שופט מקצועי הוא שופט שמעבר לידיעת החוק יודע והתמחה בנושא שהוא מטפל בו. אם שופט דן בסוגייה מסויימת הוא צריך לדעת במה מדובר, לפחות ברמת הידע הבסיסי (לפחות תואר ראשון). איך שופט יכול לדון ברשלנות מקצועית של רופא, אם הוא אינו רופא שמכיר את הנושא על בוריו ('מומחי' בית המשפט עושים קופה על כל חוו"ד וכל צד מביא מומחה משלו). הנה אם כן, הצעתנו הראשונה, בטרם מונה עורך דין לשופט עליו להתמחות בדיספליצינה ייחודית לו (אגב, כך יהיה איזון הדדי ופורה שינבע מתנועה בין מקצועית).
כדי שמנטרת "המזג השיפוטי" – תהיה נכונה על המועמד לשיפוט לערוך "גיבוש שיפוטי" שבו יבחן מזגו השיפוטי בתנאי לחץ, בדילמות מוסריות ומשפטיות ולא על יד שולחן הוועדה למינוי שופטים – שהרי כל מי שעומד לפניה כמועמד, ברור שיתנהג בצורה נאותה, אלא רק אם ילקה באי שפיות זמנית.
ושתי הצעותינו האחרונות בכדי להוציא את הצדק לאור (מלבד פיתוח מאסיבי של הסניגוריה הציבורית), באות מתחום הפרוצדורה – יש להקל את ההליכים ולפשטם – לתת להם שמות שכל בן אדם שצריך לעמוד בפני המערכת הזו, יבין אותה, הרי ידוע שגילדות ומועדונים סגורים שומרים על עצמם בשמות מנופחים כדי שמסביב לא יבינו והרי אנחנו רוצים בית משפט ומערכת שיפוט שתהיה מובנת ומחוברת.
ולבסוף הצורך להוציא צדק רק על פי דיני ראיות, אי אפשר לדון אדם אם אין מספיק ראיות נגדו, יכול להיות שעושי פשעים ישוחררו, אבל עדיף שיהיה אשם משוחרר מאדם חף מפשע שחירותו נשללה ממנו – פסק דין שיהיהי מבוסס רק על דיני ראיות – יהיה קרוב לאמת, שכן ברגע שפונים ל"נסיבות" – נכנסת אמונת השופט לתמונה וזו כבר ראינו, ניתנת להטייה בקלות רבה.
נכתב ע"י איש העסקים משה בדש, קשר השתיקה, ינואר 2001.
