כנס הקואליציה למען הילדים והמשפחה: מדינה ומשפחה – מציאות מול תעמולה

דברי פתיחה של העיתונאים מוטי לייבל ולורי שם טוב: מדינה ומשפחה – מציאות מול תעמולה

שלום לכולם, אני מוטי לייבל. אני שמח לפתוח את הכנס "מדינה ומשפחה מציאות מול תעמולה". הכנס הזה נולד לאחר שנה של פעילות מאומצת בשטח להצלת נפשות הלכודות בצבתות של ברזל בידי הרווחה ובתי המשפט. מדובר באבות שמנותקים מילדיהם, אימהות שפקידות סעד חוטפות להן ילדים, ילדים שנשלחים לפנימיות, לאבחונים, למרכזי קשר, הורים שמתאבדים. ילדים שמסממים אותם ומדרדרים אותם לסביבה עבריינית ומופקרת מינית, ורשויות המדינה חוגגות על חשבון ההורים והילדים.

אנחנו מדברים על בתי המשפט למשפחה, בתי המשפט לנוער, עובדות סוציאליות לסדרי דין, עובדות סוציאליות לחוק הנוער, ההוצאה לפועל והמשטרה. כל הרשויות האלה מתואמות אחת עם השנייה, מפעילות אחת את השנייה, וכולם מסונכרנים במטרה אחת: להתסיס את ההורים זה נגד זה כדי לפרנס את עובדי המדינה. ככל שיש יותר סכסוכים, יותר אבות שמלכלכים עליהם שהם אלימים, יותר אימהות שמלכלכים עליהם שהן מזניחות, ככה לרשויות המדינה יש יותר פרנסה, יותר סיבות לדרוש העלאה במשכורת, יותר סיבות לדרוש תוספת תקנים, וזה כמובן מספק פרנסה לשלל עלוקות: בעלי עמותות, מאבחנים, פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עובדות סוציאליות פרטיות כמתאמות הוריות, עובדות סוציאליות בפנימיות, בעלי עמותות של אומנה, ועמותות שונות שמקדמות את "טובת הילד" בשיטה היחידה שהמדינה מכירה: הכפשת ההורים באמצעות תעמולה שטנית.

אנחנו מדברים על פרופוגנדה של הפצת נתונים שקריים במסווה של הודעות לעיתונות, כגון שיש מאות אלפי נשים מוכות, מאות אלפי ילדים בסיכון, מאות אלפי אימהות מזניחות. זה כולל סיפורי זוועה ממוחן הקודח של הפקידות הסעד, כגון שאמא קשרה ילד בשרשרת של כלב למלונה, או שאמא אמרה לילד לחרבן על תמונה של האבא. לכל העמותות האלה יש דוברים שרק מחכים לסיפורי בלהות שכאלה, כדי לפרסם בתפוצת נאטו הודעה לעיתונות.

גם העיתונות והטלוויזיה משתפות פעולה עם הרווחה ובתי המשפט. יש היום הוכחות שמשרד הרווחה ועמותות כמו עלם, אור שלום, וקרן הידידות של יחיאל אקשטיין משלמים שוחד, שנקרא דמי שיתוף פעולה לערוצי הטלוויזיה כדי להפיק תכנים תואמי פרופגנדה, והטלוויזיה לוקחת את הכסף, וחוסמת כל עיתונאי שמנסה להביא לציבור את האמת האחרת, האמת מהשטח.

למעשה היום אין הרבה הבדל בין כתב של וואלה, Ynetאו ערוץ 2 או 10 לבין הדוברים של משרד הרווחה ושל עמותות הניזונות ממשרד הרווחה. היום מי שמכנה עצמו כתב רווחה הוא בסך הכול תדמיתן של משרד הרווחה שמקבל סיפורים מוכנים מראש וחותם עליהם.

כל שיתופי הפעולה האלה בין הגורמים שמשתלטים על פימפום פרופגנדה לציבור נעשים במחשכים, בשושו. אפשר לספור על יד אחת את העיתונאים שלא מפחדים ממשרד הרווחה, והעמותות שלו. יושבת במשרד הרווחה יועצת משטית, בתיה ארטמן שכל פעם שיוצאת כתבה שלא נראית לה היא מגישה תלונות במועצת העיתונות, או שוכרת יחצנים כדי להתנקם בעיתונאים האלה.

חברתי שנמצאת כאן על הבמה, לורי שם טוב, יושבת ראש אגלש"ן, איגוד לקוחות בתי המשפט והרווחה, והיא מנהלת בימים אלה עתירה לחשיפת המכרז של ויצו להכשרת עובדים סוציאליים.   היחידה שדיווחה על הסקופ הזה, ואלפי סקופים אחרים היא לורי שם טוב. ויצו ומשרד הרווחה נלחמים בה בבית המשפט המחוזי וטוענים שאין לציבור זכות לדעת איך ולמה זכתה ויצו במכרז שמניב לה מאות מיליוני שקלים בשנה, כאשר ויצו נגועה בניגוד אינטרסים כפול. הן שונאות גברים והן מעבירות פרופגנדה של שנאת גברים בבית הספר להכשרת העו"סיות, והן גם מפעילות פנימיות ומרכזי חירום, כך שיש להן אינטרס לתגבר את חטיפות הילדים מאימהות חד הוריות.

אז בכנס זה נשמע מעורכי דין, ונשמע מנפגעי המערכת, גברים ונשים.

לורי שם טוב, עיתונאית:

שלום לכולם. שמי לורי שם טוב, עיתונאית ובעצמי קורבן של הרשויות: הרווחה, בתי המשפט והמשטרה. לפני 6 שנים נחטפו שני הילדים שלי על ידי פקידת סעד אתי דור דוברובינסקי. רציתי לזעוק את זעקתי ולהילחם על הילדים שלי, אבל אז נתקלתי בחומה בצורה, הדלתיים הסגורות.

הסתבר לי שמי שהרשויות מציגות כלוחמת דגולה לזכויות הילד, השופטת בדימוס סביונה רוטלוי, הצליחה לשכנע את כל המדינה להשתיק את כל נושא חטיפות הילדים על ידי עובדות סוציאליות באמצעות הדלתיים הסגורות.

המדינה מצפה מההורים לספוג את ההשפלה והכאב של חטיפת הילדים מהם, אם זה לפנימייה, מרכז קשר או אומנה, בלי לספר על זה לאף אחד, כי העובדת הסוציאלית עלולה להיעלב או השופט עלול להיעלב. שופטים אפילו כותבים בציניות שעל ההורה לשתף פעולה עם העובדת הסוציאלית, שפירושו של דבר שאין כל טעם בפניה לבית המשפט, כי מבחינתם העובדת הסוציאלית תמיד צודקת.

אני רוצה לדבר על כמה משפטי תעמולה שימושיים.

כאשר בית המשפט אומר שטובת הילד לנגד עיניו, זה בכלל לא נכון. את בית המשפט מעניין הסכסוך. השופטים מעוניינים בכמה שיותר תיקים כדי שיהיה להם ולחבריהם כמה שיותר תעסוקה. כאשר שופט מדבר על "טובת הילד" הוא מתכוון לסחר בילדים.

כאשר עובדת סוציאלית אומרת שהיא עושה עבודת קודש, פירושו של דבר שהיא מקדשת את המשכורת שלה. כל מה שמעניין אותה זה לצוד כמה שיותר ילדים כדי לספק לעצמה ולחברותיה פרנסה.

כאשר משרד הרווחה אומר שצריך יותר תקציבים לשירותי רווחה, הכוונה היא לא להעביר את התקציבים למסכנים ולעניים כדי להוציא אותם מהעוני. הכוונה היא להגדיל את המשכורות לעובדות הסוציאליות, לשלם יותר כסף לעמותות האומנה ולפנימיות, ולבנות לשכות רווחה מפוארות שאף אחד לא רוצה להיכנס אליהם.

כאשר ארגוני נשים אומרות שהן פועלות להעצמת האישה, הן בעצם פועלות להעצמת העסקניות בשכר של ארגוני נשים. עובדה, שויצ"ו היא אחד היעדים המועדפים לאכלוס ילדים חטופים בפנימיות של ויצ"ו. עובדה שויצ"ו הוא זה שמנהל בית הספר של משרד הרווחה, ויוצאות משם עובדות סוציאליות שהן נשים, שכל מה שמעניין אותן זה לחטוף ילדים מנשים אחרות.

העובדות הסוציאליות מוכיחות כמה רוע יכול להיות בנשים. עובדות סוציאליות משקרות בתסקירים, מוליכות שולל נשים וגברים, מזמינות משטרה כדי להפחיד את ההורים. אותן עובדות סוציאליות מוכיחות שיש נשים אלימות – עובדות הסוציאליות בעצמן.

כאשר עובדת סוציאלית אומרת שהיא יכולה לאבחן מי ההורה המתאים יותר לגידול הילד, גם זה שקר מובהק, שכן העבודה הסוציאלית מבוססת על רשמים ואינטואיציות שטותיות וילדותיות, כאשר למעשה לשני ההורים מגיע זמן שווה עם הילדים שלהם, וכדי להגיע למסקנה הזו, לא צריך בכלל עובדת סוציאלית וגם לא צריך תסקיר.

אני שואפת לראות הצעות חוק שיוציאו את העובדות הסוציאליות לחלוטין מתיקי הגירושין. צריך לסלק את העובדות הסוציאליות מכל לשכות היחידה לסיוע, ולהחליף אותן בעורכי דין. בתחום הנוער צריך למחוק סעיפים שלמים מחוק הנוער, כדי לצמצם את סמכותן. אני רוצה לבשר לכם על הצעת חוק חדשה שאני מתכוונת לקדם, שכתב עו"ד צבי זר, לפיה בכל תסקיר עובדת סוציאלית תפרט לשופט מה העלות של ההוצאה מהבית. כמה המדינה צפויה לשלם לכל מי שיחזיק או יטפל בילד עד גיל 18, מה העלויות שההוצאה מהבית תטיל על ההורים, כמה כסף ישולם למרכז החירום, לאומנה, לפנימייה, לפסיכולוגים, לעובדים סוציאליים, ולאפוטרופוסים לדין של הקטינים.

רק כשיהיו בפני השופט הנתונים הכלכליים, אולי הם יבינו שחטיפות הילדים הסיטונאיות הללו מרוששות את אוצר המדינה, וגורמות סבל בל יתואר להורים.

אלי ישי שר הרווחה לשעבר: כל המדיניות הקשורה לאימוץ ומשפחות אומנה מחייבת חישוב מסלול מחדש

אני חושב שהכינוס הזה הוא כינוס חשוב. הסיפורים קשים. קשים מאוד, דבר שמחייב, מבחינתי, כחבר ממשלה במספר ממשלות בישראל ולא מעט כנסות בישראל, אני חושב שכל המדיניות הקשורה לאימוץ ומשפחות אומנה, בעיני מחייבת חישוב מסלול מחדש.

אין ספק שצריך לעשות פה שינויי חקיקה שלא יהיה יד קלה על ההדק ולתת לכל הורה והורה את הזכות לגדל את בניו ובנותיו. גם במקרים כאלה ואחרים, שאני לא נכנס לפרטים שלהם, אפשר למצוא דרכים שהם גם יהיו יותר זולים למדינה, ובראש ובראשונה יותר טובים לילד ולילדה וכן להוריהם, ללא ספק בכלל.

נפגשתי עם האנשים היקרים, אני מכיר גם סיפורים מתפקידיי השונים, אז כל אחד ואחד מאיתנו כשרים לשעבר, יטפל בנקודה נקודתית שפונים אליו מקרה או שניים או עשר מקרים, אבל הממשלה ושרי הממשלה השונים, במיוחד שר הרווחה לא עשה את השינוי המתבקש: ועדה מיוחדת, ועדה ציבורית חשובה שתוביל המלצות לממשלת ישראל על מנת להוביל שינוי ושינוי משמעותי. אני אומר לכם שחייב לעשות פה שינוי, נגדיר את זה כחישוב מסלול מחדש על מנת להחזיר את האור והברק של הילדים האלה לחיק הוריהם בע"ה. כל סיוע בהמשך, בעצות, בהכוונה, בסיוע במפגשים, אשמח לבוא לשם. בהצלחה רבה ויישר כוח.

עו"ד דפנה לביא: ידם של גורמי הרווחה ובתי המשפט קלה בהרחקת הורים מילדיהם

עו"ד דפנה לביא, מגשרת בתחום המשפחה: את ההתמחות שלי עשיתי בבית המשפט בראשון לציון, כפי שרובכם יודעים, חלק גדול מתיקי המשפחה הם תיקים קשים וחורצים גורלות של הורים ושל ילדים. לצערי הרב, מהניסיון שלי בתחום, חלק מהשופטים והשופטות העוסקים במלאכה, אינם חשים כך. אינם מפנימים את גודל האחריות, אינם נותנים דעתם ואת לבם בדרך הזו לעניינים המובאים בפניהם, לצדדים, להשלכות של ההחלטות שלהם, והסיבות שמביאות למציאות הזו אינן רלבנטיות, אינן יכולות להיחשב כנסיבות מקלות. בשום אופן. מי שבחר להיות שופט, ידע היטב לאן הוא הולך. הוא ידע על העומס, הוא ידע על הקשיים, ומשבחר, חובתו לחשוב היטב בטרם הוא חורץ גורלות, שתרעד לו היד, שתתהפך לו הבטן כשהוא כותב החלטה או פסק דין. שופט שקהו חושיו, שיתכבד ויפנה את כסאו.

אנחנו בשנת 2015. עובדות סוציאליות לסדרי דין, ממונות כמעט באורח קבוע בכל סכסוך גירושין. צדדים המחליטים להיפרד זה מזה ואין ביניהם הסכמות לעניין משמורת הילדים, מוצאים עצמם נתונים לחסדי העובדות הסוציאליות. לפתע, לא מכבדים את הזכויות שלהם כהורים, וכאשר כל מילה שהם אומרים או פעולה שהם עושים, עלולות לבוא לידי ביטוי בתסקירים. פחד ואימה, שאי שיתוף פעולה, עלול להוביל לכך שאתה ההורה, תהיה מנותק מילדיך.

אני לא חושבת שיש עובדת סוציאלית, ולא רוצה לחשוב, שהיא קמה בבוקר ומחליטה: היום אני יוציא ילד מהבית. אני סבורה שרובו, רוב העובדות הסוציאליות סבורות שהן עושות "מלאכת קודש". אולם בפועל, אנחנו ערים לעדויות מצמררות: ניתוק הורים נורמטיביים מהילדים שלהם, אפילו למשך שנים, וישנה פגיעה פיזית ונפשית בלתי הפיכה בפרט ובמשפחה. נשאלת השאלה, מה גורם הפער הזה לבין התחושת שליחות לבין מה שקורה בפועל. מה שאני רואה זה שישנם עיכובים יזומים בכתיבת תסקירים. קיימת אי התייצבות של עובדות סוציאליות בבתי המשפט, וכאן התפקיד שלנו, עורכי הדין, להשתמש בזכות שלנו לחקור את העובדת הסוציאלית על התסקיר ולעמת אותה עם כל טענה שהיא כתבה בתסקיר.

אני קוראת לבתי המשפט לאפשר חקירה של העובדות הסוציאליות.

שופטים, הגעתם לכס השיפוט, על מנת לעשות משפט צדק. תנו לנו עורכי הדין להגיע לחקר האמת. אל תקבלו כל מה שהעובדת הסוציאלית אומרת או כותבת כקדוש. גם אם בעיניכם היא בן אדם קדוש, היא בסך הכל בן אדם וככזה היא יכולה לטעות. יש שופטים שמאשרים בדרך כלל חקירת עובדת סוציאלית, אבל העובדת הסוציאלית פשוט אינה מתייצבת לדיון, ואז הכי קל לקבל את מה שנכתב בתסקיר.

אני חושבת שעובדת סוציאלית שמזלזלת בבית המשפט, שמבקשת שוב ושוב לדחות כתיבת תסקיר כשלעיתים מדובר בתינוקות או פעוטות כשבכל רגע בו הם מורחקים מאחד ההורים או משניהם, הוא קריטי. עובדת סוציאלית שאינה מתייצבת לדיון, זו נורה אדומה שצריכה להידלק גם ובעיקר אצל השופטים, כי עובדת סוציאלית שמזלזלת בכם השופטים, בוודאי זלזלה גם בעריכת התסקיר ואסור לקבל את הכתוב בו ולשים באופן אוטומטיחותמת גומי. וזה בעצם הגורם הבא להבדל בפערים למה שקורה בפועל כשבתי המשפט לענייני משפחה משמשים כחותמת גומי  של פקידות הסעד. כאשר בית המשפט איננו מקיים כל דיון בתסקיר או אינו מאפשר דיון שכזה ההשלכה היא למעשה שהעובדות הסוציאליות הן השופטות האמיתיות לענייני המשמורת, הסדרי ראיה, זמני שהות, איך שלא נקרא לזה. להן ורק להן הסמכות מרחיקת הלכת הנתונה לשופטים. תפקיד העובדים הסוציאליים זה מתן שירותי  עזר לבתי המשפט במסגרת מאבקי המשמורת והסדרי ראיה. בפועל, הן משמשות כרשות שיפוטית המוציאה לאור של ההחלטות בעניין הסדרי הראיה, כאשר השופטים מאשרים את דוחות פקידת הסעד כחותמת גומי.  פתרון זה מייתר את בתי המשפט מסמכויותיו.

גורם נוסף הוא הפניה אוטומטית למרכז קשר של הורה שהוא לא משמורן, על כל סירוב של ההורה המשמורן. יש לי תיק שבו ייצגנו את הבעל והגשנו תביעה למשמורת משותפת. האמא סירבה שהילד והאבא ייפגשו לבדם. מדובר בילד בן שנתיים וחצי. האמא ניסתה להוציא שני צווי הרחקה לאב, אולם חקרתי אותה, גירסתה קרסה. השופט פעמיים חייב אותה בהוצאות, ולא היה ספק לאיש שאין מניעה שהאב יפגוש את הבן. למרות זאת, האב הופנה למרכז קשר באופן אוטומטי, רק כי האמא טרפדה את הסדרי הראיה. שחור על גבי לבן נכתב בפרוטוקול, כי בית המשפט מפנה את האב לפגוש את בנו במרכז קשר ולא כי התרשם שהאב מסוכן. במילים האלו. למה? למה ההפנייה למרכז קשר נעשתה באופן אוטומטי? אני מציינת שבמקרה הזה, לאב נקבעו מראש ארבעה מפגשים במרכז קשר וכשהסתיימו הוא קיבל חוות דעת מצויינת על הקשר החם והאוהב בינו לבין הילד, והעובדת הסוציאלית אף אמרה לאבא בשיחה שהוקלטה על ידו: "המפגשים במרכז הקשר היו בזבוז זמן של מרכז הקשר, ובזמן הזה יכלו להשתמש בו, מי שבאמת זקוקים לו". היה ברור שהאמא ובא כוחה ביקשו מרכז קשר רק כדי להעניש את האבא כטקטיקה משפטית. ובתוך כל זה, שוכחים שיש פה לא רק אבא. במקרה הזה, זה אבא אבל זה קורה גם לנשים. אבא נורמטיבי שלא חטא. יותר מזה, יש כאן ילד שלא חטא. ילד בן שנתיים וחצי שאינו מבין מדוע אבא נעלם פתאום מחייו ועד שהוא רואה אותו, זה לא בבית, זה לא באיזה גינה ציבורית, אלא במקום זר, תחת ביקורת של עובדות סוציאליות. כל בכי של הילד, כל התעקשות של הילד לעמוד על שלו, כל התנהלות נורמטיבית שקורית בכל בית, עלולה להביא לתסקיר שלילי עליך כהורה.

ידם של גורמי הרווחה ובתי המשפט קלה בהרחקת הורים מילדיהם.

הגיעה אלי אישה שהורחקה משניים מילדיה, בעקבות צו הרחקה שביקש הבעל. האישה ביקשה להתגרש, הגישה תביעות ובו ביום שהבעל היה צריך להגיש כתבי הגנה, הוא על הדרך נכנס לשופט וביקש להרחיק את האמא, ביקש צו הרחקה בטענה שהיא מסוכנת לילדים, שהיא שתתה אלכוהול והיא אמרה איזה משפט שבית המשפט ראה בו איום. זה היה בתקופת חג הפסח האחרון. האישה שהיתה בהיריון אותה עת, הוכרחה לעזוב באותו רגע את דירת הצדדים יחד עם ביתה מנישואיה הראשונים, שלה היא לא מסוכנת, ולפגוש את ילדיה במרכז קשר או תחת הגבלות אחרות. למשל, מפגשים בנוכחות צד שלישי, באיזור ציבורי, לימים קבועים ושעות קבועות וללא לינה. כאן האמא הגיעה אלי בהיריון מתקדם וכל שביקשה ממני זה שאעזור לה לקבל את ילדיה בחזרה.

ראיתי מכתבים שהילדה שלה בגיל של הבת שלי, בת 9, כתבה לה ולבי נקרע. ילדה שזקוקה לאמא שלה וילדה שרוצה לישון אצל אמא שלה, לקום איתה בבוקר, ילדה שמתגעגעת לאחותה שנשארה אצל האמא, כמובן בית המשפט באופן אוטומטי כפי שהוא נוהג, הורה לעובדת סוציאלית להגיש תסקיר. אולם העובדת הסוציאלית, ואני מדברת על פסח, ביקשה להגיש אותו, שימו לב, עד סוף אוגוסט. אני מדברת על אמא שהורחקה מאפריל-מאי. הגשתי בקשה לבית המשפט לתת סמכויות לעובדת סוציאלית לסדרי דין, שתוכל לערוך שינויים בהסדרי הראייה עד אשר יוגש תסקיר מסודר. לחילופין ביקשתי מבית המשפט לקבוע דיון דחוף בנוכחות העובדת הסוציאלית. מכאן דחיות, פעם פגרה, פעם חופשה של העובדת סוציאלית. ארבעה חודשים לא הספיקו לה לעריכת התסקיר. בסופו של דבר התסקיר הוגש. העובדת הסוציאלית לא העלתה כל טענה  למסוכנות האם, שהיא אגב, ילדה לפני כחודש תינוקת בריאה רביעית, אבל היא ביקשה לשלוח את האמא למרכז גמילה ועד אז תראה את הילדים על פי הסדרי ראיה. אני שאלתי את העובדת סוציאלית מדוע האמא נשלחה למרכז גמילה? מעולם לא נטען שהיא הייתה אלכוהוליסטית, והתשובה שלה הייתה: כי האבא אמר. אז היא בינתיים לא עם הילדים שלה, היא מורחקת, והיא צריכה להוכיח שאין לה אחות ושהיא אינה אלכוהוליסטית.

אני מקווה שהעובדים הסוציאליים יבחנו היטב בטרם הם כותבים המלצות ותסקירים, כמו גם ששופטים לא יאשרו באופן אוטומטי תסקירים שיש בהם הפליית הורה אחד לעומת האחר.

עו"ד יערה רשף: הרווחה משתמשת בטרימנולוגיה חד משמעית להשחרת הורים לצורך הצדקת אימוץ ילדיהם

קוראים לי יערה רשף, אני עורכת דין בהשכלתי ומקצועי. עיקר התמחותי הוא פלילים, ואני משמשת כסניגורית בתיקי פשיעה חמורה. יחד עם זאת, בשנים האחרונות, נחשפתי להתנהלות של המדינה והרווחה בכל הנוגע להוצאת ילדים מרשות הוריהם וזאת כמה שנדמה לי, נעשה כלאחר יד, ללא מחשבה מעמיקה, ולכן  בשנים האחרונות מצאתי עצמי מייצגת גם בתיקי נזקקות לחוק הנוער וגם בתיקי אימוץ בבתי משפט משפחה ונוער. אני רוצה היום שנדבר על אימוץ, על היד שמאוד קלה על ההדק בתיקי אימוץ.

מה שאני כעורכת דין רואה בתיקי אימוץ, שיש טרימינולוגיה מאוד מסויימת וחד משמעית שבה גורמי המדינה והרווחה משתמשים כשהם מגישים בקשות להכריז על ילד כזה או אחר כילד שהוא בר אימוץ. הטרימינולוגיה הזו צובעת את התיק בצבעים של שחור ולבן כשכמובן ההורים הביולוגיים נצבעים בצבעים שחורים משחור, ושירותי האומנה, ההורים המאמצים, הרווחה, כל אלה נצבעים בצבעים לבנים זכים, טהורים, טלית שכולה תכלת.

אבל, כשאנחנו בודקים לעומק את התיקים האלה, אנחנו מגלים שכמו כל דבר בחיים יש מורכבות, והדברים הם לא שחור-לבן.

טרימינולוגייה חד מימדית זו משמשת את המדינה והרווחה להוציא את הילדים מחזקת הוריהם הביולוגיים ולנתק אותם באופן מוחלט. אל תטעו! כשאתם מקבלים בתיק תסקיר שחור משחור, זה נועד לשרת מטרה מסויימת. זה נועד לבוא ולשכנע את בתי המשפט לחתום ולאשר את המלצות הרווחה. אני חושבת שתפקיד של עורך דין טוב, זה קודם כל להיות ביקורתי. עורך דין שהוא לא ביקורתי הוא לא יכול להיות עורך דין בתיקים רגישים כאלה. לא יכול. תפקיד של עורך דין הוא לבוא, לקחת את התסקיר ואז להפוך אותו ולהיכנס לעומק של הדברים, ולהראות לבית המשפט שהדברים הם לא שחור-לבן.

כך יוצא שאנחנו נתקלים יותר ויותר בשליחת ילדים לאומנה חסויה.

אומנה חסויה, זו מן המצאה של השנים האחרונות שמאוד קשה לי לקבל אותה. האומנה החסויה אינה אלא רק הצעד הראשון בשרשרת כואבת שסופה ידוע מראש: שזה כמובן אימוץ סגור, שהרי כיצד יוכל בית המשפט להצדיק גם לעצמנו, לנו כחברה, את ההמצאה הזו של אומנה חסויה ואת מכשיר האימוץ הסגור. כשאני מופיעה בתיקי אימוץ, אני רוצה לספר לכם, תמיד הדרישה היא לאימוץ סגור ואין בכלל אופציה לדבר על אימוץ פתוח.  כשאני נתקלת בזה כל פעם מחדש פעם אחר פעם, אני לא יכולה שלא להיזכר בסיפור האימוץ הראשון שיש לנו בהיסטוריה וזה כמו שכולם יודעים סיפור "משה בתיבה".

סיפור "משה בתיבה", הוא סיפור האימוץ הראשון שיש לנו. משה היה תינוק שאמא שלו ביקשה להציל את חייו ורק בגלל שהדרך היחידה להציל את חייו, היא שלחה אותו ובת פרעה הצילה אותו. משה גדל בעצם כילד מאומץ אצל בת פרעה, אבל הוא גדל והוא כל הזמן ידע לאורך כל שנות חייו, וזה היה משהו מאוד בסיסי והידיעה הזו ששימשה כעמוד תווך בחייו שהוא ילד שנולד לבני ישראל. אנחנו למדים על הסיפור הזה שני דברים. שני עקרונות חשובים שצריכים לדעת אותם בנוגע לתיקי אימוץ.  הראשון: שאימוץ זה יהיה הדבר האחרון, שקודם חייבים למצות את כל האופציות האחרות. מה אנחנו רואים בפועל? שזה לא עובד ככה, שישר מוציאים את הילד, שולחים אותו לאומנה חסויה וזהו. המסלול הוא מאוד קצר, ומאוד ידוע. הדבר השני שאנחנו למדים מסיפור משה בתיבה, שילד לא יכול לגדול באימוץ סגור. שכנראה אם משה גדל והוא כל הזמן ידע מאיפה הוא בא, מי הם הוריו, מאיפה הוא נולד, כנראה זה מה שצריך להיות. לכן לא ברור לי למה תמיד הכלל הוא אימוץ סגור ולא אימוץ פתוח.

כמה מאיתנו מכירים מבוגרים שאומצו בילדותם ואשר בבגרותם הופכים אבן אחר אבן כדי למצוא את הוריהם הביולוגיים?

כמה מאיתנו מכירים מבוגרים שאומצו בילדותם אשר מספרים לנו היום מחוכמתם וניסיונם על התהום הרגשית שמלווה אותם משחר ילדותם, על תחושת התלישות והיעדר יציבות?

בפועל, במקום שפרקטיקת האימוץ תיעשה במקרים חריגים וקיצוניים, ריבוי התיקים והבקשות וההצפה הבלתי נגמרת של בתי המשפט בהליכים מסוג זה, מעניקה תחושה קשה שאכן היד קלה על ההדק, שאין חשיבת עומק ושבעיקר יש שיפוטיות שאינה במקומה, תוך התעלמות מההשלכות המורכבות שיש לאימוץ סגור בחייהם של בני אדם.

הנימוק של טובת הילד חוזר ועולה שוב ושוב: "יש להרחיק את הילד בשל טובתו, למען טובתו וגם בשם טובה זו, יש להביא לידי ניתוק מוחלט". זה הזוי!

יש עובדת סוציאלית שאני מאוד אוהבת ומאוד מעריכה קוראים לה ד"ר מילי מאסס.

מילי מאסס היתה פקידת סעד לחוק אימוץ, והיא הייתה אחת ויחידה ויוצאת דופן שראתה איך הדברים האלה מתנהלים והיא לא יכלה לשתף עם זה פעולה. היום היא כבר לא פקידת סעד, היא כתבה ספר מדהים שאני ממליצה לכולם לקרוא אותו. קוראים לו "בשם טובת הילד – אובדן וסבל בהליכי האימוץ", והיא מספרת שם על התיקים שהיא הייתה נתקלת בהם. היא סיפרה למשל על משפחת זיו. תיק של משפחת זיו הגיע לידיה, וכשהיא קראה את התסקירים הקודמים שהוגשו שם, כל מה שהיה לה: "אין מה להציל, הכל שחור משחור". אבל, מילי מאסס היא אישה מיוחדת ויוצאת דופן, היא בדקה את הדברים לעומק וגילתה שיש לא מעט נקודות אור ושהדמוניזציה נערכה שם להורים הביולוגיים כדי להצדיק את האימוץ, רחוקה מלהיות נכונה ורחוקה מלהיות מדויקת.

גם אני כעורכת דין המייצגת הורים ביולוגיים נתקלת כמעט תמיד בדמוניזציה והשחרה טוטאלית של ההורים, נדהמת כל פעם מחדש מהתהום העמוקה שנפערת ומהפער הענק שנוצר בין התסקירים הקשים החד מימדיים לבין ההורים שנגלים לפני ושאני זוכה להכיר באופן אישי. כל תיק כזה הוא קשה, כל תיק כזה הוא עצוב, ואף תיק אינו חד מימדי כמו שמנסה הרווחה להציג. לכן אני רוצה להגיד לכם, שאם יש לכם עורך דין שאומר לכם "זה מה שכתוב בתסקיר ותקבלו את זה", הדבר הראשון שאתם צריכים לעשות, זה לא לקבל את זה.

אני רוצה לדבר כאן בקצרה על המגמה המטרידה והמפחידה  שאני נתקלת בה. בפעם הראשונה שנתקלתי בה, חשבתי שזה במקרה, שזה סיפור אחד ויוצא דופן. אבל פתאום הגיע אלי עוד תיק ועוד תיק ואז אני רואה שמדובר במגמה שהולכת וגוברת. אני רוצה לדבר על המגמה של הוצאת ילדים מחזקת נשים שחוו אונס, בטענה שבגלל שהן נאנסו הן לא כשירות להיות אימהות.

ברור לכל מי שיושב כאן, שאונס זה לא משהו שאישה בוחרת. אונס, זה לא משהו שאישה קמה בבוקר ואומרת: "מה אני יעשה היום? טוב אני ילך ברחוב ומישהו יבוא ויאנוס אותי". אונס זה מעשה אלים, אונס זה מעשה שנכפה על האישה שנאנסת. בוודאי שאונס לא גורם לאישה להסתובב עם אות קלון מעל הראש שלה ובוודאי שאונס זה לא מעשה ששולל את הכשירות של האמא.

נתקלתי בכל מיני תיקים כאלה שהעלו לי את הסעיף. סליחה על ההתבטאות הלא מאוד אלגנטית. אני נלחמת בתיקים האלה. אני לא מוכנה לקבל את הטענה ההזויה הזו. כל פעם שאני נתקלת בתיקים האלה, בא לי לצלצל לפקידת הסעד ולהגיד לה "את יודעת, אונס זה לא משהו שאת בוחרת, זה משהו שנכפה עלייך". בא לי להגיד לה "אונס, זה משהו שיכול לקרות לכולן. לא רק לאימהות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך". עובדה, כולנו יודעות על שוטרות שהן קורבן לפגיעות מיניות, עורכות דין, ואפילו שופטת. מישהו מעלה על הדעת לטעון שנשים אלו איבדו את כשירותן בשל כך? ואיך קרה שבתי המשפט מקבלים פעם אחר פעם בקשות שהנימוק המופרך הזה מופיע בהן.

אנחנו אוטוטו נחגוג את תחילתה של שנת 2016, אבל לפעמים נדמה לי שאנחנו נמצאים עדיין בחשכת ימי הביניים. אני מברכת על קיום הכנס הזה ואני חושבת שעל כל אחד ואחת מאיתנו, מוטלת החובה להציף את הקשיים והמחדלים שמתרחשים יום-יום תחת הכיסוי של "הדלתיים הסגורות". תדעו לכם שגם אם יש דלתיים סגורות, אני עורכת דין. אני לא בעד הפרת החוק, אני בעד כיבוד החוק, אני חלק מהחוק. אני יודעת שיש דרך לדבר על הדרכים ולהציף אותם שהם במסגרת החוק. במגבלות שהחוק מתיר לנו, אנחנו צריכים להציף את ההתרחשויות. רק אור השמש יכול לחטא.

טובי פלד, פסיכולוג קליני: מאחורי כל הרחקת ילד מהבית עומדת חוות דעת של פסיכולוג קליני

אני שמח להיות בישיבה ומוכן לתרום. נמצאים איתי פה באולם, הבאתי שני אנשים שאני מכיר אותם מלפני 8 או 9 שנים, אבא ובן, שהרווחה בתל-אביב רצתה להרחיק את הילד מהבית ואת שני הילדים הנוספים. האבא נמצא פה, והילד החמוד פה עם הכובע הוא שלומי. אני זוכר אותו מגיל 6. פעם ראשונה שנתקלתי בתהליך הזה שבו הרווחה, איך היא מפרידה ילדים מהבית והיא עושה את זה בעזרת פסיכולוגים. מגיע אלי שלוש חוות דעת של פסיכולוגים ממכון פסיכולוגי מאוד ידוע וממליץ להוציא את הילדים מחוץ לבית. למה? איזה מישהו התלונן על האמא, שהיא מזניחה את הילדים. בלי הרבה חשבון, בלי הרבה דברים בכלל ודיבורים. ועדה אחת, האמא מיד מורחקת מדירתה. האנשים האלה גרו בתל-אביב, ביפו, והעבירו אותה לשכונת התקווה. שלושה ילדים. ככה, מהרגע להרגע. שלחו את כל הילדים האלה לאבחון פסיכולוגי, וכל הפסיכולוגים כתבו שם שכל הילדים הם בעלי אינטלגנציה נמוכה, דימוי עצמי נמוך, המשפט הכי שגור אצלהם. כולם היו פסיכולוגים קליניים ידועים, וכולם במצוקה רגשית. כל האבחונים הללו נעשו אחרי שהאמא הורחקה מהבית. הילדים לא יהיו במצוקה רגשית אחרי שהאמא הורחקה מהבית?

אחד מהפסיכולוגים שחתם על הדוחות היה מוכר לי, כי עבדתי איתו קודם. הפסיכולוגים השתמשו במבחנים של וכסלר, רורשאך, טאט, ציורים, בנדל, כל סוללת המבחנים. בואו נגיד משהו על המבחנים האלה. אלה מבחנים לא מדוייקים. מראש הם מיועדים למצוא את הבעיות של האנשים, כל אחד ואחד מהאנשים האלה, כולל אני, כולל כל מי שאני מכיר, אם הוא יעבור את המבחנים האלה, אין דבר כזה שהוא יצא בלי שריטות, כי לזה הם מיועדים המבחנים האלה.

מאשימים את ההורים במצוקה הרגשית של הילדים ואז המלצה גורפת להוציא שלושה ילדים מהבית. על כלום. הורים מתפקדים, הכל בסדר, ומכריחים את האבא, אחרי שהאמא הוציאו אותה מהבית, מכריחים את האבא לקחת את הילדים לטיפול באל"י, שם עובדים פסיכולוגים קליניים בשיטות מאוד קשות. האבא סיפר לי שהיו מאיימים עליו: "אם אתה לא מביא את הילדים עכשיו, אנחנו פונים לרווחה ומוציאים לך את הילדים מהבית".  "אבל הילדה לא מרגישה טוב". "לא, אתה חייב להביא אותה", ובשעות היום שהוא עובד. אין חשבון. הילדה הזו, שונאת את המקום הזה עד היום שהכריחו אותה לבוא לטיפול שם.

ההורים האלה בעצם, כדי להשאיר את הילדים בבית מהתלונה האנונימית, שדרך אגב, לא יצא כלום מהתלונה. לא הוגש כתב אישום, לא היה משפט. סתם. חוץ מלשלם לעורך דין בזמנו 20 אלף ש"ח, כדי להשאיר את הילדים שלהם בבית.

האבא סיפר לי, שאחרי שהאמא חזרה הביתה, גם כשהיא כבר היתה בבית, הילדים היו מתעוררים באמצע הלילה, ומחפשים את האמא. אולי היא איננה, כי היתה להם טראומה. ביום אחד, פתאום אין אמא. והכל בעזרת הרווחה.

הם הכריחו אותם לטפל באל"י. אני לקחתי על עצמי את הטיפול בילדים, את ההדרכה ההורית, חוות דעת נגדית לרווחה. הלכתי לרווחה, ישבתי שם, דיברתי, הראיתי את הדוחות שלי, וממש נלחמתי. אני זוכר אפילו, הייתי צועק שם בפגישות, ובאמת העניין הסתדר ובוטל. אחרי חצי שנה של טיפול, שהילדים היו באים אלי, הם זוכרים אותי עד היום. הילד הקטן לא זוכר, הוא היה בן 6 אבל האחים שלו הגדולים זוכרים. לפני כמה חודשים התקשרתי אליהם, רציתי לשאול מה שלומם. שני הילדים הגדולים שרצו להרחיק אותם מהבית, שניהם סיימו עם תעודת בגרות בתל-אביב, הבת התגייסה למשטרה, הבן בחיל מודיעין, והצעיר לומד עכשיו בכיתה יא', עושה בגרות.

האבא אומר לי ככה:

"אני לעולם לא אשכח בחיים את מה שעשו לי ברווחה. כמעט הרסו משפחה. על סתם. לא היה כלום. רק בזכותך ובזכות העורך דין אריק בן שמחון, שהיה אז, יצאנו מזה".

בעצם, אני כפסיכולוג כשאני רואה את זה, אני מכיר את המבחנים ואני יושב איתם בוועדות, אני רואה שבעצם אין פה מקצוע. המבחנים האלה לא מיועדים לזה. צריך לבטל אותם. דרך אגב, לא רק אני חושב ככה. הרבה אנשים חושבים ככה, הרבה פרופסורים. אי אפשר. הוצאת ילדים מהבית או גידול ילדים, זה לא עניין של מבחנים פסיכולוגים. זה עניין של עובדות והתייחסות נכונה, אבל לא מבחנים פסיכולוגים.

— יש עוד מדינות בעולם עם מבחני מסוגלות הורית בגירושין?

בארה"ב ביטלו חלק מהתקפות של המבחנים האלה. היום אפשר לראות את המבחנים האלה באינטרנט. אין כמעט ילד שמורחק מהבית, בלי שמאחורי ההרחקה הזו עומדת חתימה של פסיכולוג. קשה מאוד לתקוף אותם. יש להם עמדה מאוד חזקה של הפסיכולוגים הקליניים. צריך לדעת איך לתקוף אותם, וזה אפשרי. למה זה אפשרי? כי המבחנים לא מדוייקים. אם אתה יודע מה להגיד, ואיך לתת חוות דעת נגדית, אפילו שזה נגד מומחה של בית המשפט, אתה יכול לקעקע את העדות שלהם. זו מלחמה במקצועיות לא בראיה משפטית. אני מקווה שנגיע לרמות יותר גבוהות ברמת הטיפול ושהמדינה תפסיק לגרום לילדים נזקים.

עינבר קלדרון קידר, פעילה חברתית:

בחוות הדעת אצלי, חתמה סטודנטית באוניברסיטת חיפה, על הטקסט. שאלתי אותה: "את יודעת מה את עושה?", התשובה שלה היתה: "הרווחה משלמת לי. אני אכתוב מה שהם רוצים". איפה חוות הדעת של פסיכולוג פה? זו חוות דעת של מי ששילם. זו סטודנטית שאחרי זה ראיתי אותה בבית שבתי לוי, ששם אנסו אותי, צלבו אותי ושרפו אותי. לא ראיתי את הילדה תשעה חודשים!!! תשעה חודשים הסתירו את הילדה ממני. הילדה נכנסה בבית שבתי לוי לדיכאון, העבירו אותה למשפ' אומנה.

עו"ד יניב מויאל: אם בית המשפט הוא אבא של הילדים – שישלם מזונות!

אני רוצה לבוא ולדבר קצת על ענווה. מאוד חשוב. אנחנו אזרחים, ומשטרת ישראל, משרד הרווחה ובתי המשפט, נועדו לשרת אותנו. אותנו. אנחנו לא משרתים אותם. הם נועדו למטרה מסוימת, כדי שלנו יהיה יותר קל להיות הורים על ילדינו. מה שהם עושים זה בדיוק הפוך. במקום שהם יתנו לנו כלים להיות הורים יותר טובים, הם חושבים שהם יכולים לשמש תחליף.

משפט שכל הזמן מצטטים לי אותו בפסקי דין "בית המשפט הוא האבא של הילדים". זה משפט מחריד. זה אולי מתאים במדינה טוטליטרית כרוסיה. במדינת ישראל, ההורים הם ההורים של הילדים. לא בית משפט, ואם בית המשפט הוא אבא של הילדים – שישלם מזונות! אם אתם רוצים לקחת את התפקיד של ההורים, אז אולי תתנו לי את מספר הטלפון האישי שלכם, שכל פעם אם תהיה לי איזה בעיה אני אשאל אתכם, אם אני צריך ללכת ימינה או שמאלה.

התופעה הזו שנכנסים לאנשים הבייתה ובמקום בחרדת קודש, לתת להם עדיפות קודם כל לדעתם, פקידת הסעד או שופט במדינת ישראל, שם עצמו במקום ההורים. הוא מחליט מה טוב לילד. לא. הם לא צריכים להחליט מה טוב לילד. אני אבא של הילד ואני אחליט מה טוב בשבילו שזה בתחום הסבירות של הורה סביר. אל תתערב לי בעניינים.

אני רוצה לדבר קצת על נושא של גירושין. בנושא של גירושין יש כמעט שלושה תביעות, שהולכות תמיד ביחד: חלוקת רכוש, משמורת וחלוקת זמנים עם הילדים וכמובן את הגט עצמו.

לחלק רכוש לוקח לרו"ח מתחיל בשנה א', אם אתה נותן לו את כל הפרטים: 10 שעות.

בבית משפט לענייני משפחה: 4 שנים.

מישהו יכול להסביר לי למה? למה זה לא בכלל עניין מינהלתי חלוקת רכוש? באים ממנים רו"ח, לא צריך שופט לא כלום. נותנים לו את הפרטים, הוא מוציא דוח, ככה וככה מתחלק. לא רוצה להגיש תביעה. למה אני צריך לשלם אגרה? אני משלם מסים. אני רוצה לפנות לבית המשפט, למה אני צריך לשלם אגרה? למה אני צריך לשלם ערבון? למה צריך לנהל הליכים שחשובים לילדים שלי בכסף בכלל? למה? עכשיו, אם אין לי כסף, אז מה, אני לא יכול לדאוג לאינטרסים של הילדים שלי? בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות יש לי זכות וחובה לדאוג לצרכים של הילדים שלי. עכשיו, אם השופט טעה ואני צריך לערער, למה אני צריך לשים 20 אלף ש"ח ערבון? למה אני צריך לבקש בקשה לפטור מאגרה?

מדברים על דיני נפשות, אז בדיני נפשות כשמכניסים אדם לכלא, אז ההליכים הם בחינם, אבל כשאבא עלול לאבד את הילדים שלו, לדעתי זה יותר גרוע מכלא, אם אתם שואלים אותי. למה צריך לשלם כסף? אני עובד כל החיים שלי משלם מסים כדי שההליכים האלה יהיו בכסף? בשום פנים ואופן לא. הדרישה היא שבית המשפט לענייני משפחה יהיה חינם. חינם! אתם תשרתו אותי, אני לא צריך לשרת אתכם.

דבר שני, מדברים על חלוקת זמנים עם הילדים, זמני שהות. אנחנו במדינה דמוקרטית, אמור להיות שוויון בין נשים וגברים. כולם רוצים שוויון.

כמה זמן לוקח לחלק שבוע לשניים? אני אגיד לכם כמה זמן: שנתיים וזה עוד לא נגמר. אני אסביר לכם למה. יש פה איזה אבא שעשה הסכם והוא אושר בתוקף של פסק דין שברגע שהם ייפרדו, חלוקת זמני שהות יהיו שווים ומשמורת משותפת. יום אחד החליטה האמא לנסוע לירושלים, לקחה את הילד ובזה זה נגמר. פקידת הסעד קיבלה הוראה מבית המשפט לחלק את זמני השהות שווים. כמה זמן זה לקח? שנתיים. הם עד היום לא מחולקים. בהתחלה אמרו "בהדרגתיות", שהילד יתרגל לאבא. מעניין. הילד יכול להתרגל לגננת, הוא יכול להתרגל למטפלת, אבל  האבא, הוא צריך להתרגל דרך מרכז קשר, שעה פה, שעה שם ונראה את התגובות שלו.

מה שקורה כאן, במדינת ישראל, אני לא יודע אם זה רשעות, טמטום או אני לא יודע מה להסביר את זה, אבל יש פה חוסר ענווה. כשבאה פקידת סעד ונכנסת למשפחה וחושבת שהיא יותר טובה מההורים, והיא חושבת שהיא יכולה להגיד להם איך הם צריכים להתנהג, מתי להשכיב אותו לישון, מה הצעצועים שצריכים להיות לו בבית, וזה מוזר. אישה יכולה לקבל את הילד שלה, גם אם היא גרה בביוב, תסלחו לי על הביוב. אני ראיתי תוכנית בטלויזיה שאמא גרה עם שלוש ילדות קטנות, הם גרו באמת כשביוב מתרוצץ להם עד שהם קיבלו דירה של עמידר.

אבל כשאבא רוצה לקבל את הילדים שלו, באה אליו פקידת סעד הביתה, ובודקת לו כמה מטראז' יש, והאם יש חדר והאם יש מספיק צעצועים. אני לא יודע, אני גדלתי בבית שלא היה בו הרבה כסף. היינו חמישה ילדים ב- 48 מטר. מישהו יכול לתאר חמישה ילדים ב- 48 מטר. ככה אני גדלתי. ישנתי בסלון,  אבא שלי ואמא שלי בחדר. היה לנו חדר עם הבנות. גדלנו. היום לא. אתה רוצה להתגרש? אתה צריך חוגים. הילדים צריכים חוגים, אתה צריך להשתתף בחצי. בצהרון, מפה ולשם. מזונות הפכו להיות נטל בדרך כלל רק על אחד מההורים וזה בעצם כדי למנוע ממנו להיות הורה, לא בגלל צורך של הילד. ילד יכול לגדול גם בלי חוג. השאלה היא מה עדיף? חוג, או שלאבא יהיה גם אוכל. חוג. הגעתי למסקנה שחוג יותר עדיף.

אין ענווה לא של השופטים. אין ענווה של פקידות הסעד. ועכשיו אתה בא למשטרה. יש לי אבא שיש לו הסדרי ראיה כתובים על ידי השופט. הוא קונה כרטיס טיסה לאילת, קונה חדר לבית מלון וכל הדברים האלה, הוא בא לקבל את הילד שלו ביום שישי, שהוא צריך לקבל אותו והאישה לא רוצה לתת אותו. אז מה אתה עושה? הולך למשטרה. יש הפרת הוראה חוקית. הבעיה היא שבמשטרה הפרת הוראה חוקית עובד רק בכיוון אחד. זה רק שהאבא מפר. כשהאמא מפרה הוראה חוקית: "לך לבית המשפט". אבל יש לי כרטיסי טיסה היום, מה אני עושה, לא טס? "לא. לך לבית משפט".

ואז, יש הליך של שחיקה. בהליך של שחיקה מתמשך שאני לא יודע איך מדינה שמכבדת את עצמה כמעט בכל דבר. ביחסים של בן אדם לאדם אנחנו מפגרים בצורה בלתי רגילה. לא מכבדים את האוטונומיה של בני אדם, לא מכבדים שום דבר. פתאום המדינה היא תחליף להכל.

יש פה עוד איזה אבא שהעלילו עליו. הוא היה צריך לראות את הילדה שלו במרכז קשר, בסופו של דבר הילדה הוצאה בצו חירום, ואחרי שהוצאה בצו חירום, החליטו להעביר אותה לאומנה. למה? כי הוא צריך לעבוד ואין לו מספיק כסף. לאומנה יהיה להם מספיק כסף לתת להם 5,000 ש"ח אבל לאבא לא יתנו 2,000 כדי שהוא יוכל להיות אבא.

למדינה יש הרבה כסף לשלם למרכזי חירום, לפנימיות ולהכל, אבל לתת למשפחה שבדרך כלל הם משפחות שמסתכסכות על עניינים כספיים וכלכליים, הם אלה שמגיעים לבתי המשפט ומהם לוקחים את הילדים, וזה בעיקר סביב הנטל הכלכלי.

המדינה הזו חולה, והיא חולה באנשים שהם פשוט לא חושבים. אני לא צריך לכבד את מערכת המשפט. מערכת המשפט צריכה לכבד אותי. יש בחוק כבוד האדם וחירותו שמטיל חובה על כל רשויות המדינה לכבד אותי, אבל בית המשפט מבקש כבוד ופקידת הסעד מבקשת כבוד והשוטר מבקש כבוד.  ואוי ואבוי לך אם לא תתן להם כבוד.

בית המשפט במסורת, מהתחלה של הקמתו, קיבל את כבודו על בסיס פסיקותיו הכנות, הצודקות. ככה בית המשפט מקבל כבוד. לא בכוח דפנה ברק ארז. בזה שתחייבי אותי 15,000 ש"ח שאמרתי משהו על בית המשפט לא תקבלי יותר כבוד, להיפך. פשוט אמרת לי "אנחנו מדינה טוטליטרית ובית המשפט דורש את הכבוד שלו בכך שהוא מעניש אותך אם לא תתן לו. לא בגלל שאני כותב פסק דין צודק, אלא בגלל שאני מחייב את הציבור לכבד את בית המשפט". עם זה יש לי בעיה.

מערכת המשפט לא מתנהלת עם עקרונות ולוקחת אותם עד הסוף. אני אתן לכם דוגמא מאוד פשוטה. יש עיקרון שאומר, הילד הוא ישות משפטית עצמאית והוא יכול לתבוע בשם עצמו. כשהאישה תובעת מזונות, זה לא האישה בעצם תובעת, זה הוא תובע בשם עצמו. הוא תובע את האבא. כולם יודעים שאם יש לי זכות תביעה, אני יכול לוותר עליו. אם מישהו חייב לי כסף, אני לא חייב להשתמש בזכות. אני יכול להגיד שאני לא רוצה לתבוע.

באתי לבית המשפט ואמרתי דבר מאוד פשוט. יש עיקרון הישות המשפטית של הילד. הילד הוא בעל דין עצמאי והוא יכול להחליט, אז בוא ניכנס לנעליו של הילד, ואני שואל אתכם שאלה. כשאמא מרוויחה 20,000 ש"ח כל חודש כעובדת מדינה והאבא מרוויח 6,000 ש"ח והמשמורת משותפת. שניהם חצי-חצי. אז אני שואלת אתכם, אם אתם הייתם הילד והייתם צריכים להיות חצי בבית של אבא וחצי בבית של אמא, לאבא יש 6 ולאמא יש 20, האם הייתם תובעים מזונות? אני בתור ילד, הייתי אומר "מה פתאום".

יש לי זכות כנגד האבא, אני לא אתבע אותה. כשאני אצל האבא, אם הוא ישלם 4 יישאר לו 2, אני אהיה רעב. אז מה השופט אומר לי?: "מה אתה רוצה? אני בסך הכל שופט משפחה, רק מוניתי. יש הלכות". זאת אומרת שגם העקרונות שקיימים במשפט, לא משנה אם זה טובת הילד, כל הדברים האלה הם לא קונסטיננטים וכשמערכת משפט היא לא קונסטיננטית, כשמישהו אחד יכול לעמוד מול שופט אחר באותו יסוד עובדתי, אחד יעמוד מול שופט אחד והשני מול שופט אחר, הם יקבלו תוצאות שונות. מערכת המשפט לא יכולה לתפקד כך. מערכת משפט שיש עקרונות יסוד שלא ניתן לממש אותן היא לא מערכת משפט.

יש פסקי דין יפהפיים שכתבו ומעטרים פסקי בית המשפט העליון על הזכות של ההורה הטבעי שזו זכות יסוד ראשונה במעלה, אבל כשאתה בא לבית המשפט ואומר "זו זכות יסוד שלי", על סמך טענה הכי קטנה, לוקחים לך את הזכות, בלי ראשית ראיה, בלי שום דבר, בשם טובת הילד. אז בשם דברים חיוביים אפשר לייצר עוולות איומות ואנחנו נמצאים פה, ואני רוצה להודות לכל מי שהגיע. אנחנו שנלחמים בקו הראשון בבתי המשפט בשבילכם צריכים את התמיכה שלכם לנו בחזרה, כדי שיהיה לנו יותר כוח. העובדה שאין פה אלף איש מטרידה אותי, אבל כל אחד חשוב ואני מודה לכל אלה שהגיעו. אנחנו צריכים אתכם בכל כינוס, בכל אירוע, בכל מתי שיש. למה? כי ברגע שפוליטיקאי רואה שיש איזה שהוא מאבק חברתי ומגיעים מאה-מאתיים-שלוש מאות איש, כל אחד זה משפיע אחרת, ואדוני הפוליטיקאי יודע איך זה עובד. תראה לי את האנשים – אני אשמע אותך. אם לא תראה לי  את האנשים, אני לא אשמע אותך.

עו"ד ירון מידן: הכאב שלכם הוא כסף ופרנסה בשביל משרד הרווחה

נמצאים פה אנשים שבשנה האחרונה הפכו ממש גיבורים בעיני, מוטי ולורי ויניב, שלנאום אחריו, קטונתי. צביקה זר ואלי דניאל, ואני לא יודע איזה שמות שפספסתי שהם גיבורים בעיני. חסרים כאן עוד כמה שמות שנחשבים כמנהיגים שלנו, ולצערי הם צריכים להיות פה כולנו יחד ולא לחוד, כי אני חושב שאחת הבעיות הגדולות ביותר היא ההפרדה בין האנשים עם הכריזמה והיכולת להוביל ויכולת לקחת אותנו קדימה למקום טוב יותר.

אני רוצה להתחיל ממשהו שכולנו יודעים אותו ואני חש אותו באופן אישי. הכאב שיש פה. הכאב שיש פה באולם הזה עם כמה מאות האנשים, לא ספרתי כמה אנשים נמצאים פה, הוא כאב אינסופי. כאב של אמא או אב שלקחו לו את הילדים או פגעו לו ביכולת לגדל את הילדים, הוא כאב אינסופי, על אחת כמה וכמה הכאב של פירוק המשפחות ועשרות האלפים שמאבדים את הילדים שלהם ונמצאים פה.

אני רוצה לגלות לכם משהו שכולכם יודעים. הכאב הזה שלכם הוא כסף. אתם כולכם כסף. אתם פרנסה. ככל שהכאב שלכם גדול יותר, אתם פרנסה טובה יותר, כי אתם יותר נואשים, תשלמו יותר בקלות לעורך הדין, תתקשרו אליו באמצע הלילה כדי לשלם לו את הכסף שיחלץ אתכם מצרה זו או אחרת שלקחו לכם את הילד. אתם כסף, אתם כלום, אתם אוויר. אתם כסכום השיק שאתם מסוגלים לרשום ויכבדו אותו.

כל הגורמים שמדברים עליהם, הרווחה והעובדות הסוציאליות והפסיכולוגים והפסיכיאטרים, ומרכזי האומנה, ובתי האומנה והאימוץ ומרכזי הקשר, הם מתפרנסים מהמצוקה שלנו. מהמצוקה שלכם. אתם מזינים כמה שרע לכם יותר, וכמה שאתם אומללים יותר וכמה שאתם סובלים יותר וכמה שאתם פושטים את עורכם יותר, אתם פרנסה טובה יותר. הכסף יצא מכם יותר בקלות. יפשיטו אתכם. זה כואב, זה נורא, אבל זו האמת.

כמו שרופא מתפרנס ממחלת הסרטן, אם לא היה סרטן, לא הייתה לו פרנסה, וכמו שאינסטלטור פעם אמר לי: "אני מתפרנס מחרא". סליחה על הביטוי הלא משפטי.

עכשיו, השאלה איך משנים את זה. אני חושב שפה יש טעות בפרדיגמה, ויסלחו לי פה כל החברים שלי שמובילים את המאבק. העובדות הסוציאליות והרווחה ואפילו עורכי הדין העמיתים שלי, והמשטרה וההוצאה לפועל, אלה דגי רקק. אלה פושעים קטנים. הם רק מתפרנסים מאיתנו, לא שום דבר חוץ מזה. הם רוצים את הפרנסה. נתקעת באמצע הכביש, יש לך פנצ'ר באוטו, אף אחד לא יכול להחליף לך גלגל, מישהו יעשה לך את זה בשביל כסף טוב וינצל את זה. זה על אוכל, הלחם והחמאה שהוא מביא לילדים שלו לבית. אז אל תאשימו אותם. גם הגרושה שמנצלת את חוק המזונות. גם היא, נותנים לה היא לוקחת. לא קל לה, המשפחה התפרקה. גם אם היא מרוויחה 20 והבעל מרוויח 7 כמו במקרה שלי, בא לה עוד קצת כסף למזונות. זה כן הולך לילדים שלי בסופו של דבר. אני חי יותר טוב איתם, למה לא? מגיע. אם אפשר, למה לא? נותנים, ניקח.

בגלל זה אני רוצה לחדד, לסיים ולהסביר ולשנות את הפרדיגמה. הפושעים הקטנים האלה, הם חלק מהחיים, הם חלק מהאבולוציה. הם הטפילים שבכל מקום תמצא אותם שרוצים להתקיים. אבל יש מבוגר אחראי אחד. אחד ויחיד, חייבים להבין את זה. יש פושע אחד ארכי-פושע. הוא אגב, יותר מאלוהים במדינה הזו. השופט. אותו שופט שהגעתם אליו בפעם הראשונה, זה אלוהים. הוא יחליט אם לקבל את העמדה של העובדת הסוציאלית, ובהבל פה הוא יחליט אם לא לקבל את העמדה שלה.

כשאני מגיע בפני השופט הזה, והאומללה הזו שבקושי סיימה 12 שנות לימוד ואיכשהו הצליחה להתקבל לפקולטה היחידה שמקבלת אותה, מילים של מוטי אגב, ומדברת אליו בעברית, אני לא רוצה להגיד, של אחת שאולי קראה "אצבעוני", בכיתה יב' הצליחה. בתקופתי היה "אצבעוני" עיתון לילדים שאני קראתי אותו לפני שהגעתי ל-א'. היא מדברת אליו בשפה הזו, הוא יודע מי עומדת לפניו, הוא לא טמבל. הוא טמבל אבל יותר אינטיליגנט ממנה במרבית המקרים. הוא יודע בדיוק במה מדובר, והוא מחליט "לא העובדת הסוציאלית האומללה הזו".

כשעורך דין לוקח זוג פרוד כשלשניהם אין כלום, הוא לוקח והוא לוקח מאה אלף ש"ח מאחד הצדדים, הוא פושע בעיני, אבל הוא מתפרנס. יש לו ילדים להאכיל. אבל, כששופט שבידיו הכוח, והוא אמור לדאוג… הכנתי נאום במילים, עם אין ספור פסיקות וחקיקות ודברים משעממים שאומרים דבר אחד פשוט: שהשופט בקלות יכול לעשות צדק. הוא לא צריך אף אחד. הוא יודע. יש מספיק חוקים, חוקי היסוד, שיוויון, אמנת זכויות הילדים, פסיקות של בית המשפט העליון על עיקרון טובת על. לשופט יש את הכלים, הוא יכול לכולם לגרום ליישר קו. הוא לא עושה את זה. עכשיו צריך לשאול את השאלה, למה הוא לא עושה את זה?

כשעובדת סוציאלית מוציאה ילד מהבית, היא כותבת חוות דעת מטומטמת על סמך מבחנים מפגרים, וכשאתה מתכונן אליהם כמו למבחן פסיכומטרי אתה איכשהו עובר אותם, זה טשטוש. אז את מי תופסים? את המסכנות שלא פותחות אינטרנט ויודעות איך לענות למבחן רורשאך. לראות בכל התמונות שם רק דברים חיוביים ולהגיד שזה רק עושה לה אופטימיות. השופט יודע את זה. הוא יודע שקל לפגוע בחלשים והוא יודע שכשהילד יוצא מהבית של איזה אומללה בלי כסף והוא הולך לבית אומנה ומשלמים 8,000 ש"ח ואם נותנים את ה- 8,000 ש"ח בחודש לאותה אומללה, היא בטח היתה האמא הכי טובה בעולם, כי באופן טבעי היא האמא הכי טובה בעולם. השופט יודע את זה. בטח שהוא יודע את זה, אבל זה מפרנס. מפרנס את משרד הרווחה.

הייתי בפגישה אצל חברת כנסת לפני שבוע, אז היא אומרת לי "עכשיו, אם נעשה כאלה שינויים, אנחנו מוציאים כסף ממשרד הרווחה". ברור שנוציא כסף ממשרד הרווחה, פחות משרות לעובדות סוציאליות. 17,000 ש"ח לחודש למרכז חירום. על מה?! צריך את המכונה הזו לפרנס, ויש מבוגר אחד אחראי, אם לא קלטתם, במדינה הזו. בית המשפט העליון. תחת בית המשפט העליון נמצא בית המשפט למשפחה. שום קשר בין בית המשפט לבין בית המטבחיים לא קיים, כל עוד זה בדלתיים סגורות. עיקרון על הכי אולי גבוהה במערכת המשפט זה פתיחות, בעולם המערבי. שיהיה פתוח לציבור, בבית המשפט למשפחה זה לא קיים.

יש מאמר נפלא של עו"ד יניב מויאל, שהשווה בין ניסוי מפורסם של כלא סטנפורד לבין בית המשפט למשפחה, ואני רוצה לומר משהו. אנחנו מגיעים לשופטים, ואני לא אטעה אם אני אומר שהם נהנים. הם נהנים מהרע שהם עושים לנו. נהנים מהכוח האינסופי על החיים שלנו. הם נהנים שהם יכולים בהבל פה להכריע את גורלנו בחלקיק שניה.

אני אספר משהו שקרה לי היום, ויניב מויאל הרים לי להנחתה. ביום שלישי הגעתי לשופטת והגשתי לה בקשת פסלות, אתמול, לפי סעיף 77 א' לחוק בתי המשפט שאומר שהיא חייבת לדון קודם כל בטענת פסלות לפני כל טענה אחרת, והיא באה והחליטה אחרת. אמרתי לה, אני מצטער, אני לא מכבד את ההחלטות, לא ענית לי לטענת פסלות. אז היא אומרת לי, תקום לפני, תכבד אותי כשאתה בא וטוען בפני. אמרתי לה אני לא מכבד אותך, ואני לא קם בפנייך, ואם אני צריך עכשיו לכבד אותך, אני צריך לשים אותך בשורה אחת עם הרבה שופטים שאני כן מכבד ואני לא מוכן לבזות אותם. אמרה לי "אני מתרה בך. לא תקום אני אפסוק לך הוצאות". אמרתי "לא קם". פסקה לי 10,000 ש"ח הוצאות. אמרתי לה, כמו שאמר יניב נכבדי וגם עמיתי "את יכולה לפסוק לי עוד 10,000 ועוד 10,000, זה לא יגרום לי לכבד אותך יותר, להיפך". הפסיקה את הדיון והוציאה אותי החוצה, אגב שזה גם אסור.

כן אני אערער על השופטת הזו. אבל למי אני מערער? אני מערער עליה למישהו שהוא דם מדמה, שופט אותו דבר כמוה. המערכת הזו מגנה על עצמה. אין לי שום ציפיה לצדק. המילה צדק זה בדיחה.

המערכת הזו, מערכת המשפט בארץ, אין לה ביקורת חיצונית, נציב קבילות שופטים, הוא שופט מהמערכת וערכאת הערעור, על אחת כמה וכמה, מתוך המערכת. כל המערכות הנורמטיביות בעולם, יש ביקורת חיצונית, דירקטוריון חיצוני. מערכת המשפט בארץ היא מערכת-על נפוטיסטית. חבר מביא חבר, אח, אחות, דודה, סבתא. בית משפט עליון זו מערכת סגורה לאנשים מבחוץ.

יש לי איזשהו מסר למערכת הזו יש מורא וחשש מדבר אחד ויחיד: אנחנו. העין של הציבור. הם לא פוחדים, לא מהכנסת, הם מבזים את החוקים וכבר עשרים שנה עקפו את הדמוקרטיה. רק אנחנו, ולא אם נהיה פה מאה איש, 200, 300 איש ורבים בינינו, אלא אם נצליח ליצור איזשהי מודעות שתגיע לזרם המרכזי של התקשורת. אני מתבייש שבשביל קוטג' מיליון אנשים הגיעו לכיכר, וכשחוטפים לנו את הילדים, אנחנו פה, כמה מאות אומללים.

ניסים זאב, ח"כ לשעבר: העבודה של העובדים הסוציאליים סדום ועמורה

מוריי ורבותיי, אני פה רק כדי לחזק אתכם. אתם אולי מכירים אותי מאיזה אימרה כזו או אחרת. אתם לא מכירים אותי בעשייה. אני משנת 1983 נלחם מול העובדים הסוציאליים, אני מכיר את השיטות שלהם, אני מכיר את הדרך הקלוקלת שלהם. אני יודע איך הם רודפים משפחות, איך הם מסכסכים בתוך המשפחות, איך הם מצליחים להמריד את האישה נגד הבעל והבעל נגד האישה והילד מול אביו. זה פשוט קטסטרופה!

זה לא ייאמן. אני חיה את זה ואני מלווה משפחות רבות. אתם לא יודעים מה אני עשיתי במהלך עשרות שנים איך הצלתי משפחות מהציפורניים של העובדים הסוציאליים. אני אפילו לא יכול לספר את זה, אבל יכול לומר לכם שהרבה משפחות בדקה התשעים ותשע נקודה תשע, לפני שבית המשפט פסק אימוץ, אני דאגתי שהם לא יהיו במדינת ישראל. הם כבר יהיו שם, ואת זה עשיתי כמו שצריך לעשות, כי לא היתה ברירה.

אני רוצה לומר לכם, פרשת השבוע מדברת על זעקת סדום ועמורה, כי היא רבה וחטאתה כי כבדה מאוד. מה ההבדל בין זעקה שהיא רבה לבין כבדה. מה המשמעות? רבי יוסף חיים אומר שיש שני מיני גזלנים: יש אדם שגוזל כל פעם קצת. אתה לא מרגיש, אבל כל יום נכנס לך לבית, לוקח לך משהו קטן, אבל הוא עושה לך כאב ראש גדול. למה? אפילו שזה לא דבר שיכול לזעזע אותך, זה שכל יום גונבים ממך, זה מתסכל אותך.

יש גזלן שאומר "מה פתאום, אני לא פרייר. אם כבר אני עושה עבודה, אני אעשה עבודה מסיבית, יסודית, ואני אגזול כמה שיותר". זה העבודה של העובדים הסוציאליים. סדום ועמורה, עשו את שני הפעולות. גם רבה וגם כבדה.

אין שום סיבה, אין שום הצדקה בעולם, לקחת תינוק בן כמה ימים מחיק אימו, כשהאימא זועקת, זועקת מרה: "מה אתם רוצים מהחיים שלי?! מה עשיתי?!". ואומרים לה "לא. אנחנו  רק עכשיו בתחנת ביניים, עד שתהיה הוועדה שהיא תחליט". משלים אותה, נותנים לה איזשהי אשליה. במהלך שישה חודשים בינתיים התינוק נמצא בדרך לאימוץ ואז כשבאים לבית המשפט אומרים לו: הוא כבר שנה נמצא במשפחה מסויימת, אז צריך כבר לאמץ  את אותו התינוק שכבר החליטו עליו לאימוץ וכבר החליטו לאיזה משפחה למסור אותו, עוד בטרם שהוא נולד. אני אומר לכם, בטרם שהוא נולד.

קשה להאמין, כשאתה אומר את זה אומרים לך "לא, זה לא יכול להיות. אתה מדבר סרה על עובדים סוציאליים". תשמעו את השרים כשאני הייתי מדבר בכנסת, הם היו זועקים עלי איך אני מעז לדבר על עובדים סוציאליים, הם הפרה הקדושה, שאסור אפילו לערער אחריה. מה פתאום. אתה יודע מה זה עובדת סוציאלית, היא כל כולה למען אותם המשפחות, מה לעשות. אנחנו לא עובדים עבודה זרה, עובדים עבודת קודש.

אנחנו לא יכולים את הקונספט, את תפיסת העולם המעוותת שלהם, שהם למדו את זה בצורה לא נכונה, שהם יבואו ויגידו לנו איך החיים.

רבותיי אני רוצה לומר לכם, שזו פעם ראשונה, שיושבים פה צוות ואני רוצה להודות לכם. אני יודע מה המשמעות שעורכי דין, פסיכולוגים, עיתונאים, כולם באו לעזור לאותם האומללים, אותם המשפחות שזועקים, משוועים לעזרה ואומרים לכם: "אנחנו כאן בשבילכם".

עו"ד יוסי נקר, מומחה דיני משפחה, חוק ונוער: בית משפט לנוער הוא בית משפט נטול סדרי דין, דיני ראיות ונטול שיקול דעת שיפוטי

ערב טוב לחברתי לורי שם טוב. פונים אלי באינטרנט ואומרים לי: "איך אתה חבר של לורי שם טוב? כי כך וכך היא מדברת", אז נכון שיש לנו ויכוח גדול על סגנון, וזה בסדר, אבל לורי שם טוב היא מרכז מידע. היא הפכה את כל הנושא של מידע בנושא רווחה לפרויקט חייה, ועל כך אני מקווה שיהיה איזה גוף שיציין את זה, ואם לא, אנחנו נקים את הגוף הזה.

למי שלא מכיר, אני יוסי נקר, ואני סאדו-מזוכיסט. למה אני סאדו-מאזוכיסט? בואו נתחיל למה אני מזוכיסט.

אני מזוכיסט, כי אני מופיע בבתי משפט לנוער, ואני סאדו, כי היום אמרו לי בבית המשפט המחוזי בדיון בפני השופט שוחט על ידי הגב' דנית חשין, היא באת כוח היועץ המשפטי לממשלה במשרד הרווחה "שאני מאיים על שופטים", ובדיון שבעקבותיו היה דיון ערעור היום, היא אמרה: "השופטת חשה מאוימת". אז אמרתי, אם השופטת חשה מאוימת, היא צריכה כנראה לשקול, אם כשופטת מאוימת, היא יכולה להמשיך לדון בתיק. אז היא אמרה: "לא. לא אמרתי שהשופטת חשה מאוימת. השופטת חשה שאתה מאיים על העד".

בית המשפט לנוער, לצערי, הוא בית משפט נטול סדרי דין, נטול דיני ראיות, ונטול שיקול דעת שיפוטי, משום שבית המשפט לנוער בהובלתה של נשיאת בית המשפט הנוער הנוכחית גב' גלית מור ויגוצקי, סבור שהזרוע הארוכה של בית המשפט והגוף שאי אפשר להתווכח איתו הוא פקידת הסעד.

לזכותה של השופטת ויגוצקי שמחזיקה בדעה הזו, שהביעה אותה בכנס של לשכת עורכי הדין, שאני דווקא לא הייתי שם, בא בית המשפט העליון שני השופטים רובינשטיין ועמית, שבשני החלטות, לטעמי נוראיות, הגבילו את האפשרות לחקור את פקידת הסעד. למעשה הורה שמופיע בבית משפט לנוער, מוגבל מאוד ביכולת שלו לחקור פקידת סעד וכלי החקירה הנגדית, הוא כלי שבית המשפט העליון אמר ש"זה הדרך לגלות את האמת".

היה לי פעם דיון אצל כב' השופט יניב בוקר, שופט נוער מבאר-שבע, וביקשתי לחקור תסקיר של פקידת סעד מנתיבות. הוא אמר לי "לא. אתה תמסור לי את השאלות מראש, ואני יחליט איזה שאלות תשאל את פקידת הסעד". מה שאומר, היכולת להגיע לחקר האמת, היא מאוד קטנה בבית המשפט לנוער.

אנחנו רק יכולים לקוות, כמו שאמר השופט שוחט, שאני מאוד מעריך אותו, מבית המשפט המחוזי בתל-אביב היום, שבאמת מישהו יחליט להרים את הכפפה, ויחליט לשנות סוף-סוף את חוק הנוער טיפול והשגחה משנת 1960.

עו"ד ורדה ברכה שטיינברג, מומחית דיני משפחה, חוק ונוער: אסור לפנות ללשכת הרווחה כשקשה. לפקידת סעד אין יכולת להוציא כסף עבור טיפול בקהילה

אני עורכת דין ורדה שטיינברג, כל הכבוד למי שהגיע. יש צורך בשינוי חקיקה, חברי עו"ד נקר, אבל אתם עושים את השינוי. חברי עו"ד יניב מויאל, אמר שהוא מאוכזב, שהיו צריכים להיות פה יותר. אתם יוצרים את השינוי. בשנתיים-שלוש האחרונות, אין לי ספק שכל מי שמופיע בבית משפט לנוער יודע שמשהו קורה. אולי לכם זה נראה מאוד איטי, לאט, אבל משהו בהחלט הולך לקבל פה תפנית. השינוי לא רחוק מעט. כל אחד מכם הוא שליח להסביר. רובכם הגדול, אני מניחה, אנשים שכבר נפגעו. אתם שליחים להסביר לאלה שעוד לא הספיקו לעשות את הטעות. כל אחד מכם, יש לו עבודה מאוד גדולה, להביא לתודעה.

הרווחה חוששים, ולא אחת הגענו עד בית המשפט המחוזי, על מנת לנסות ולסכל פרסום של אירוע כזה או אחר, כי יש עוד אנשים באוכלוסיה שחושבים שלרווחה פונים כשקשה: "אם קשה לך, לך אל הרווחה". כמו שהיום המצב, אין מה ללכת ללשכת הרווחה כשקשה, כי היום המצב מעוות. הכספים, כספים צבועים הם. קרי, אין לפקידת הסעד יכולת להוציא כסף עבור טיפול בקהילה.

מכבסת מילים ותו לא: טובת הקטין, נזקקות. הן משכנעות אימהות לחתום על נזקקות, כי  זו הדרך העלובה שלה, לעזור לה בהנחה בצהרון.

מאידך, הכסף הצבוע נמצא בהוצאה החוץ-ביתית. אתם השליחים לספר למי שלא יודע.

מוטי אמר לי, תדברי כמה קשה להחזיר ילד מהרווחה, ואני אמרתי למוטי, תסביר להם שדקה אחת, דקה אחת, ואני מדברת על יום הדיון: הלכתם לדיון ולא הלכתם מיוצגים, הלכתם מיוצגים על ידי הלשכה לסיוע משפטי, זה לא משנה בכלל. אם אתם שואלים אותי, תארזו באותו יום לפני צאתכם מזוודה. לא שולחים ילדים באותו יום לגנים ובתי ספר. ברגע שפקיד הסעד לא הצליח לשים ידו על הילד, מצבכם מעולה. עוד באותו יום, יוגש בקשה לעיכוב ביצוע, בימים הקרובים יוגש ערעור, אבל אתם בתוך המשחק הזה בעמדה אחרת לחלוטין.

אם רובכם כאן, כבר נפגעתם, זו בדיוק השליחות שלכם: להסביר לאחרים. כל זמן ולו דקה אחת לפני הוצאה חוץ ביתית, יש אפשרות לנהל את המלחמה בצורה מעט הוגנת. היה והילדים בחוץ, הקושי, זה לא שזה בלתי אפשרי, אנחנו מחזירים אותם, אבל זה לוקח זמן, והנזק שנגרם לילד ששוהה שלושה-ארבעה-חמישה ושבעה חודשים במרכזי חירום כאלו ואחרים, הוא נזק אדיר. הם צריכים ללכת ולהוציא את זה החוצה, להסביר לאותם הורים.

מוטי לייבל: לכל אחד שנמצא פה באולם יש את הכאב שלו. מה שורדה ניסתה להזהיר, והיא לא יכולה להגיד את זה אולי במילים, כמו שאני יכול להגיד את זה, הורה שבית משפט עומד להוציא לו את הילד, לקחת את הילד ולהיעלם, בלי טלפונים סלולריים שמאתרים אתכם ברגע. האימהות שבורחות עם הילדים שלהן לאילת. כל האימהות בורחות עם הילדים לאילת, הם כבר יודעים את זה, הם תופסים אתכם בדרך. תברחו עם הילדים שלכם! הרבה יותר קל, הרבה-הרבה, להוציא צו עיכוב ביצוע להוצאת הילדים, מאשר להחזיר אותם אחרי שכבר הוציאו אותם.