נועה גרוסמן שופטת חסרת הבנה בדיני לשון הרע: 130,000 ש"ח פיצוי לפק"ס אתי דור דוברובסקי שקראו לה "העו"ס הנאצית"
פסק דין חדש מפרי עיטה של השופטת נועה גרוסמן מעורר חלחלה בכל מי שמבין משהו בדיני לשון הרע. 24514-10-09, השופטת נועה גרוסמן לא ראויה לגלימתה, ופסק הדין בו מדובר רק מבזה את השופטת שחתומה עליו בקרב כל קהילת עוה"ד שמבינים בנושא.
השופטת גרוסמן יצאה מגדרה כדי לפצות עובדת סוציאלית מגבעתיים, אתי דור דוברובינסקי (ידועה גם כאסתר דור), אשר בשעות היום עסקה בחטיפת ילדים מנשים נורמטיביות במשכורת מעיריית גבעתיים, ואחרי הצהריים עשתה השלמת פרנסה במשרדיה הפרטיים של העו"ד הגנבת ירדנה נילמן, אשר ברחה לגווטמלה, ולאחר שחזרה הורשעה במעילה עשרות מיליוני ש"ח מכספי חסויים ונשלחה לנווה תרצה. אותה אתי דור דוברובינסקי עבדה אצל ירדנה נילמן ועזרה לה לגנוב עשרות מיליונים של שקלים מכספי חסויים.
אתי דור דוברובינסקי חטפה את ילדיה של האמא לורי שם טוב, ומבלי להסס חתמה על צו חירום להוצאת שני ילדים מחזקת אימם. משטרת גבעתיים הזניקה ניידות ובאירוע ברוטלי, תוך פריצת דלתות, ניתלשו הילדים מחיק אימם והועברו למרכז חירום של משרד הרווחה, שם מאופסנים ילדים בעלות של 17,000 ש"ח לחודש. מעשה זה התרחש בישראל, בשנת 2009, ואיננו שונה במהותו ממשפחות יהודיות שחיו בגטאות, והיודנראט היה צריך למלא קרונות של משולחים לעבודה משחררת, אז היו באים לתוך הבתים תולשים ילדים ומעלים אותם על הקרונות כדי למלא מכסות של טרנספורטים. לאור הדמיון הרב במעשיה של אתי דור בישראל 2009 לאיסוף יהודים לצורך טרנספורטים בוורשה של 1940-1941 או בודפשט של 1944, תיאורי המעשים שהועלו באינטרנט לא לוו במילה "נאצית" כלפי אתי דור.
על כך חשה אתי דור דוברוביסקי ששמה הטוב פגוע, והיא פנתה לאיגוד העובדים הסוציאלים (מטעם ההסתדרות, זהו איננו איגוד ממשלתי) כדי לתבוע פיצויים על עלבונה. האיגוד שכר את שירותי משרדו של צ'ארלי בוזגלו, שם עובדת גם אהובה יששכר, אחת העו"ד הידועות המייצגות נשים בדיני משפחה, כך שאתי דור לא הוציאה אגורה שחוקה מכיסה. גם האיגוד תבע בלשון הרע פיצויים בשם האיגוד.
התיק הגיע אל השופטת נועה גרוסמן והיה במעקב צמוד של מיכאל שפיצר מנהל הנהלת בתי המשפט, אשר שלח לשופטת מיילים בדואר הפנימי, והבהיר לה שהמערכת מצפה שהשופטת תיכנס בנתבעים, וכך היה. אכן, השופטת כחיילת ממושמעת, ניהלה את המשפט ביד רמה. איפשרה לתובעת אתי דור להשמיע את כל מה שהיא רוצה, אבל כאשר הנתבעים ביקשו לזמן עדים ולהביא ראיות, השופטת פשוט לא הירשתה להם.
אתי דור לא הוכיחה דבר וחצי דבר לגבי הנזק. היא לא הביאה שום ראיות מי נחשף לפרסומים שקראו לה לטענתה "נאצית", לא הציגה מסמך שכתוב בו שהיא נאצית, מה היקף התפוצה, האם ירד שכרה, האם מישהו לגלג עליה, האם היא פוטרה, האם צחקו עליה בגלל הפרסום. שום דבר.
עמדתו של צ'ארלי בוזגלו שחקן שמש, הייתה פשוטה: החוק אומר שאפשר לתבוע בלי להוכיח נזק, ולכן לא צריך מבחינתו אפילו להראות שהיה נזק בכלל, ולמרבה הפלא השופטת נועה גרוסמן קיבלה את העמדה הזו, למרות שהפסיקה בנושא היא אחרת לגמרי. כל הפסיקות בנושא דורשות מכל מי שבא וטוען שהוא קורבן של לשון הרע, לפרט ולהוכיח את היקף הנזק, היקף הפרסום והחשיפה, ומה בדיוק קרה לה שהזיק לה. במקרה כגון דא, יכול להיות שדווקא בגלל הפרסום, עלה קרנה של אותה עו"ס בקרב חברותיה למקצוע, שהיא דווקא קיבלה שבחים מחברותיה למקצוע, ושאפילו קידמו אותה ואף הגדילו לה את השכר, שכן במסדרונות הרווחה מקובל שמי שזוכה לפרסום כחיית טרף נטולת מעצורים, היא אכן אחת שעושה מלאכתה נאמנה, וככל שחוטפים יותר ילדים, ממי שלא צריך, כך העו"ס זוכה ליותר מעמד ויותר כבוד.
ראו למשל את הבוסית של אתי דור דוברובינסקי, חנה סלוצקי. היא הרי אדריכלית חטיפות הילדים בישראל. בשנות הקריירה שלה חטפה מעל 200,000 ילדים מהוריהם (לפי חישוב של 10,000 ילדים בשנה), ומה לא כתבו עליה? שהיא כוחנית, מלאך המוות של ההורים, וראה זה פלא, ככל שכתבו עליה יותר דברים שליליים כך חנה סלוצקי הפכה יותר פופולרית ב"קהילות הידע". היא מוזמנת לכנסים של לשכת עורכי הדין, הירצתה בכנס של יוניסף, היא מסתחבקת עם שופטות נוער באירועים של עמותות האומנה והפנימיות, וגם לטלוויזיה מזמינים אותה. יוצא שדווקא הפרסום שלכאורה נראה שלילי הוא זה שמעלה את קרנה של התובעת בקרב חברותיה שעוסקות באותה מלאכה: צייד ילדים.
מכיון שאתי דור דוברבינסקי דבקה בעמדה שהיא לא צריכה לפרט מה הוא הנזק שלה, השופטת לא הירשתה לתובעים לחקור אותה שאולי בכלל לא רק שלא נגרם נזק, אלא שאולי היא דווקא התעשרה והעלו לה את המשכורת עקב הפרסומים, ושדווקא המוניטין שלה גדל, ולא קטן.
אצל כולם אין כפל מבצעים? אצל נועה גרוסמן יש!
בסופו של דבר קבעה אותה נועה גרוסמן שמגיע לאתי דור דוברוביסקי פיצוי של 50,000 ש"ח בגין לשון הרע, ופיצוי של 50,000 ש"ח בגין הפרת הפרטיות, אלא שזה בדיוק מה שהצחיק את כל עוה"ד העוסקים בלשון הרע. כולם יודעים שהכלל הוא שאין כפל מבצעים. כלומר, אם המעשה הוא אחד, הפיצוי הוא גם אחד ולא שניים.
במילים אחרות, נניח שמישהו הפר חוזה וניתן לתבוע גם בעילה של הפרת חוזה, סיכול חוזה, הפרת חובה חקוקה, הפרת חובת הזהירות, התרשלות, ועשיית עושר ולא במשפט, האם בית המשפט ייתן פיצוי לפי מספר העילות, כלומר יכולת העו"ד לנסח את אותה עוולה שתתאים לכל מיני עילות שונות שדרכן ניתן לתבוע? ברור שלא. אבל זה בדיוק מה שעשתה השופטת נועה גרוסמן, והיא אפילו לא טרחה להביא תקדים אחד התומך בעמדתה שעל עוולה של לשון הרע ניתן לקבל פיצוי גם בלשון הרע וגם כאילו זו הפרת פרטיות שאיננה לשון הרע.
ובכלל אם נבדוק את תוכן הפרסומים נראה שבכלל לא מדובר בלשון הרע. הביטוי נאצית, וגם שאר הביטויים המיוחסים לאותה פק"ס ניבזית, כגון חוטפת ילדים או "מוזרעת בהזרעת זרע", הם גידופים, וכבר נקבע שעוולת לשון הרע לא נועדה לפצות בגין גידופים. לשם כך יש חוק פלילי והוא העלבת עובד ציבור, ושם אותה "עובדת ציבור" יכולה לקבל את הסעד הראוי. נראה שהשופטת גרוסמן התבלבלה בין תכנים של לשון הרע לבין תכנים של העלבות. העניין הוא שבמקרה זה, כל המיוחס לאתי דור דוברבינסקי הוא אמת לאמיתה. היא באמת חוטפת ילדים. היא באמת נבלה נאלחת שמתנהגת כמו הנאצים, או היודנרראט. מכיון שהיא בחרה להעמיד את מעשיה לביקורת בית המשפט, על השופטת היה לאפשר לנתבעים להוכיח את הגנת אמת דיברתי, שכן הגנה זו היא גולת הכותרת של עילת לשון הרע: האם הפרסום הוא אמת או שקר, ולא האם הפרסום הוא מעליב או לא מעליב.
בתיק זה הוגש ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע ע"א 43083-03-15.
בתמונה: השופטת המבוזה נועה גרוסמן, ביזתה עצמה בפסק זין בזוי שכתבה
בקיצור השופטת נועה גרוסמן ביזתה את עצמה. הפכה עצמה כלי שרת בידי אינטרסנטים שמטרתם להשתיק ביקורת ציבורית, להשתיק את מחאת ההורים הנאנקים תחת משטר הקלגסות של הפרזיטיות הסוציאליות, והציון שמגיע לה הוא אפס. אפס בהבנת החוק, אפס ביכולת שיפוטית ואפס בתור בן אדם.
