האמת על העו"סיות לקשיש יוצאת לאור: עו"ס רבקה נריה בן שחר "כל היום ממלאות טפסים ומטרטרות את הקשישים על שטויות"
גל הפרסומים נגד העובדות הסוציאליות מתחיל לשאת פירות, לא הרבה אבל בכל זאת משהו. הראשונה שאי פעם העזה להודות שהעו"ס מיותרות, כל היום ממלאות טפסים מיותרים ומטרטרות את האזרח במקום לעזור לו, היא עו"ס רבקה נריה בן שחר, בכתבת דעות 'הארץ', 4.1.2015.
"אני מבקשת לספק הצצה, באמצעות דוגמה אחת מיני רבות, לאופן שבו המערכות הציבוריות מבזבזות את זמנם וכספם של עובדי הציבור, שאמורים להשקיע בלקוחותיהם", כותבת העו"ס בעדינות.
בהמשך היא מגלה איך עו"ס לטיפול בקשישים מטרטרות את הקשישים, ממלאות טפסים, מזמנות לפגישות, והכול מיותר לחלוטין.
זוהי התפכחות ראשונה של עובדות סוציאליות, שבעצם עבדו עליהם. הבטיחו להם עבודת קודש, והן הפכו אימת הציבור, השנואות, אלו שבעצם מתעללות בציבור, סתם. ממש סתם. כי הן יכולות, וכי כך התרגלו.
גולת הכותרת של הוידוי:
"בני משפחה רבים שאליהם התקשרתי תהו בכעס מדוע הם צריכים להפסיד יום עבודה, כדי להביא לי את אישורי ההכנסה, רק על מנת לקבל כ-300 שקלים. ניגשתי אל המנהלת שלי והצעתי בפשטות שהביטוח הלאומי, המחזיק בנתונים על הקשישים המתקיימים מקצבת זיקנה בלבד, ישלם להם את הכסף ישירות. המנהלת האדימה מכעס".
מה שעו"ס זו לא מספרת, זה תעשיית ההתעלקות של העו"סיות על כספם של קשישים, איך העו"סיות צדות קשישים, הופכות אותם לחסויים וגונבות להם את הרכוש.
גם הטוקבקים מתחילים לשנות פאזה.
הנה טוקבק אחד: "ביקורי בית כפולים ולכן מיותרים ועוד כמה דברים שנויים במחלוקת…".
גם אני עובדת סוציאלית עם קשישים. קשישים העונים לקריטריונים לקבלת חוק סיעוד מטופלים על ידי 3 גורמים: 1. ביטוח לאומי שמעביר כסף לחברת הסיעוד בעבור המטפל/ת לקשיש, 2. חברת הסיעוד שמעסיקה את המטפל/ת 3. מחלקת הרווחה בעירייה שנמצאת באמצע בין שני הגורמים האלה ואמורה לתפור את הקצוות כמו מתווך דירות שמתווך בין בעל הבית לבין קונה פוטנציאלי.
היום, מתווכי דירות ויסלחו לי המתווכים – הם כבר כמעט פסה ואם לא עכשיו אז בעתיד הלא רחוק. התיווך הפך להיות מיותר בעידן האינטרנט.
גם במקרה של חוק סיעוד, רצוי שיבחנו את נחיצות התיווך של העובדים הסוציאליים. כדי לסבר את האוזן, התהליך בקצרה הוא כדלקמן : אחות מביטוח לאומי מגיעה לביתו של הקשיש כדי לבדוק את תפקודיו, והיה והיא מוצאת שהוא סיעודי והיא ממליצה לאשר חוק סיעוד, המקרה עובר למחלקה לשירותים חברתיים בעירייה. העו"ס, שזו אני, הולכת לבקר את הקשיש ותפקידה לבנות לו "תוכנית טיפולית".
מה זו תוכנית טיפולית? לשאול אותו האם הוא נזקק למוצרי ספיגה (חיתולים) ואם כן להתאים לו מידה מתאימה, לברר האם הוא מעוניין בלחצן מצוקה ו/או לצאת למרכז יום לקשיש (מועדון קשישים טיפולי) וכמובן לפנות לחברת סיעוד לצורך מציאת מטפלת .
האם האחות מביטוח לאומי שהגיעה לקשיש כדי לבדוק את תפקודיו לא יכלה באותו ביקור לשאול אם יש צורך בכל אלה? למעשה, העו"ס מהמחלקה לשירותים חברתיים לא תורמת. הרי את הכסף למטפלת נותן ביטוח לאומי, המטפלת מגיעה מחברת הסיעוד. למה צריך להכניס עוד איש מקצוע? עוד כוח אדם מיותר. והרי לכם בירוקרטיה מנופחת.
זאת ועוד. במהלך השנה, הקשיש זוכה לביקורי בית תקופתיים של כל הגורמים: 1. עו"ס המחלקה (אני), 2. עו"ס מחברת הסיעוד, 3. בקריות של ביטוח לאומי כדי לבדוק שהמטפלת בקשיש אכן עושה את עבודתה נאמנה. אין צורך בכפילות הזו. לא מספיק שביטוח לאומי מפקח באמצעות הבקריות? מחצית מזמני אני מכלה בביקורי בית אצל קשישים. חבל. בזמן הזה, יכולתי לטפל באמת בקשישים. מעבר לזה, אני שואלת בשביל זה למדתי 3 שנים באוניברסיטה? בשביל להתאים חיתולים לקשיש? ביזיון!! זה עלבון למקצוע שבמהותו הוא טיפולי.
והנה טוקבק שני: "כעו"ס לשעבר, ככה הפכו מקצוע טיפולי-חברתי לבירוקרטי ושברו את רוח העוסקים בו. כל מי שליבה במקומו ועיניה בראשה בורחת מהעבודה הזאת, וכך מי שנשאר למלא אחר השליחות הזאת הן אלו שליבן גס, ראייתן החברתית מוגבלת ועולמן החברתי-טיפולי צר כעולמה של נמלה".
וכעת לכתבה עצמה:
מיומנה של עובדת סוציאלית, מאת עו"ס רבקה נריה בן שחר
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2528707
יותר משש שנים טיפלתי, כעובדת סוציאלית, בקשישים. לא למדתי באוניברסיטה אפילו קורס אחד על זיקנה, אבל הייתי אחראית על יותר מ-300 תיקים בחצי משרה. ואכן מדובר ב"תיקים" – תיקי קרטון כתומים, עם תופסני מתכת, שהיו פוצעים את ידי בכל פעם שהייתי פותחת את המגירות החורקות שבהן היו מאוכסנים. "תיקים", ולא קשישים, כי חלק מהקשישים היו נשואים ולכן בפועל מספר הלקוחות שלי היה גדול בהרבה. מבקר המדינה כתב בצדק, שאין זה הגיוני שעובדת סוציאלית תהיה אחראית על 650 קשישים בממוצע. אבל מספר הקשישים העצום לא היה הגורם הבעייתי היחיד: כמות הזמן שבוזבזה על ביורוקרטיה היתה גבוהה לאין ערוך מכמות הזמן שהושקעה בשיחות טיפוליות.
למי שמעולם לא חצה את מפתן לשכת הרווחה, אני מבקשת לספק הצצה, באמצעות דוגמה אחת מני רבות, לאופן שבו המערכות הציבוריות מבזבזות את זמנם וכספם של עובדי הציבור, שאמורים להשקיע בלקוחותיהם.
על חוק החימום שמעתם? סביר להניח שלא. מסתבר שבמדינת ישראל כל קשיש, המקבל השלמה לקצבת הזיקנה מביטוח לאומי (כלומר, אין לו עוד הכנסות חוץ מקצבת הזיקנה), ומתגורר באזורים קרים – זכאי לסכום כסף בעבור חימום לחורף. בחודש אוקטובר כל העובדות שטיפלו בקשישים לא קיבלו קהל, למעט מקרים דחופים. ארגזים עם תיקים כתומים מילאו את החדר. כולנו מילאנו מאות טופסי "בקשה לחימום". כדי להגיש את הטופס היה עלינו לזמן את הקשיש או את בני משפחתו, ולקבל מהם אישורי הכנסה מעודכנים, המעידים על דרגת זכאות א' (מתקיים מקצבת זיקנה בלבד). עובדת הזכאות חישבה את הזכאות ושלחה את הטפסים למשרד הרווחה. כעבור חודש הגיעו ממשרד הרווחה מעטפות עם אישורים, שאתם הלכו הקשישים לדואר.
בני משפחה רבים שאליהם התקשרתי תהו בכעס מדוע הם צריכים להפסיד יום עבודה, כדי להביא לי את אישורי ההכנסה, רק על מנת לקבל כ-300 שקלים. ניגשתי אל המנהלת שלי והצעתי בפשטות שהביטוח הלאומי, המחזיק בנתונים על הקשישים המתקיימים מקצבת זיקנה בלבד, ישלם להם את הכסף ישירות. המנהלת האדימה מכעס. "בת כמה את? 25? עובדת סוציאלית עם ותק של שנתיים? מה את חושבת לעצמך? מאז קום המדינה ככה אנחנו עושים 'חימום'. כך נראות עובדות קשישים בלשכת הרווחה, וכך זה יימשך. תחזרי לעבוד".
לא הצלחתי להירגע. במקום להיפגש עם הקשישים ולהתרכז בעבודה טיפולית, אני מבלה ימים ארוכים במילוי טפסים בלתי נגמרים. מה ששבר אותי היו תלונות המשפחות על הביורוקרטיה שהם נתקלים בה מול הביטוח הלאומי. שוב נקשתי על דלתה של המנהלת והצעתי לבקש ישירות מהביטוח הלאומי את המסמכים הדרושים. עכשיו היא כבר ממש זעמה. "את פוגעת בחובת הסודיות של הקשישים, איך את לא מתביישת להציע רעיון נואל כזה?" לא שמעתי בקולה. התיקים הכתומים כללו ויתור סודיות שעליו חתמו הקשישים. הכנתי רשימה ושלחתי לביטוח הלאומי. הטפסים הגיעו בתוך כמה ימים. חסכתי למשפחות שעות של עבודה.
עברו כמה שנים מאז. מישהו כנראה התעשת. הביטוח הלאומי מסמן V במחשב, והקשישים הזכאים לחימום מקבלים את מאות השקלים העלובים הללו בלי הטרטור שהיה כרוך בכך. והעובדות הסוציאליות? אל תדאגו. כבר מצאו להן טפסים מיותרים אחרים, שיוכלו לבזבז עליהם את זמנן וכוחן, לתפארת מדינת ישראל.
