יפה יוסף פקידה בלשכת רווחה נהריה – הסתבכה עם חוט טלפון וגרפה 150000 ש"ח – בימ"ש שלום עכו שופטת ג'ני טנוס – ת"א (עכו) 1870-05 – יפה יוסף נ' עיריית נהריה ואח'

במסגרת סדרת התחקירים על העובדות הסוציאליות שמשלימות הכנסה באמצעות תביעות הזויות נגד הביטוח הלאומי והמדינה, קיבלנו התראה על תביעה נוספת מופרכת.

עו"ס יפה יוסף נתקלה בחוט טלפון, "ונפלה".

היא קיבלה 50,000 מהביטוח הלאומי. היא תבעה את עיריית נהריה (מקום עבודתה), ברשלנות על שהניחו חוטי טלפון במשרדה וקיבלהעוד 100,0000 ש"ח בתביעת הרשלנות, והכול עורבא פרח.

העו"ס יפה יוסף הגישה תביעה אזרחית לבית משפט שלום בעכו, בגין נזק גוף לפי פקודת הנזיקין בשל תאונת עבודה.

"התובעת ילידת שנת 1957, בת 56 כיום, עובדת כפקידה במחלקת הרווחה בעיריית נהריה, היא הנתבעת 1.

הנתבעת 2 מגדל חברה לביטוח היא המבטחת של העירייה בפוליסת ביטוח בגין חבות מעבידים.

לטענת התובעת, ביום 21/11/02 עת נכנסה לחדר סמוך לחדר עבודתה בעירייה, רגלה נתקלה בחוט הטלפון שהיה מונח על הרצפה, מעדה, נפלה ונחבלה בידה.

המחלוקת בין הצדדים חולשת למעשה על כל רכיבי התביעה, החל מנסיבות התרחשות התאונה, דרך שאלת האחריות והאשם התורם וכלה בשאלת הנזק.

לפי גרסת התובעת בזמן שנכנסה לחדר סמוך לחדר עבודתה על מנת לאסוף מסמכים מן המדפסת, רגלה נתקלה בחוט טלפון שהיה על הרצפה וכתוצאה מכך נפלה ונחבלה.

מטעם התובעת העידה עדת התביעה הגב' גלינה בסוב שאף היא עובדת בעירייה במחלקת הרווחה ויושבת בחדר בו ארעה התאונה.

גב' בסוב אישרה בעדותה, כי התאונה ארעה בחדרה וכי היא עצמה היתה עדה לו.

לטענתה, התובעת נכנסה לחדר על מנת לקחת הדפסות, ובזמן יציאתה מהחדר תוך שהיא עוברת במעבר צר בין שני שולחנות עבודה, גררה ברגלה את חוט הטלפון אשר היה מונח על הרצפה ונפלה מול הדלת".

ת"א (עכו) 1870-05 – יפה יוסף נ' עיריית נהריה, בפני כב' השופטת ג'ני טנוס.

פסק הדין ניתן ביום 29/1/2013 אשר "האמינה" לתובעת יפה יוסף ופסקה לטובתה:

"אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:  פיצוי בגין הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד: 80,000 ש"ח,

פיצוי בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד: 30,000 ש"ח,

פיצוי בגין כאב וסבל: 40,000 ש"ח,

סה"כ: 150,000 ש"ח.

משקבעתי כי לתובעת רשלנות תורמת בשיעור של 10%, הרי שיש לנכותה מהסכום לעיל, ולאחר מכן לנכות את תשלומי המל"ל בסך של 50,000 ש"ח.  אשר על כן, הפיצוי לתובעת עומד על סך של 85,000 ש"ח.

לסכום זה יש להוסיף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% וכן סכום האגרה ששולמה כשהיא משוערכת נכון להיום".

כלומר היא מקבלת 102,000 ש"ח, וכבר קיבלה מהביטוח הלאומי 50,000 ש"ח, סה"כ 150,000 ש"ח.

מה שלא יאומן בסיפור הזה הוא שהעו"ס קיבלה שכר מלא מהעירייה, וגם מהמל"ל ובכל זאת תבעה על אובדן פרנסה, והשופטת קיבלה את טענותיה ההזוות:

"הפיצוי לוקח בחשבון פגיעה פוטנציאלית ביכולתה של התובעת להגדיל את הכנסותיה במסגרת עבודתה בעירייה, וצמצום אפשרויות ויכולות העבודה שלה במידה ותיפלט לשוק העבודה אם עבודתה בעירייה תופסק מסיבה כלשהי.

על יסוד האמור לעיל אני מעמידה את הפיצוי על סך של 80,000 ש"ח הן לעבר והן לעתיד".

מדובר באוסף של שטויות.

לא היה צריך לתת לעו"ס הזו שקל אחד על בסיס פגיעה פוטנציאלית, שבכלל לא קרתה, ושגם לא תקרה.

אין כל קשר בין המעידה על חוט הטלפון לבין היכולת להגדיל הכנסות.

אם זאת לא הייתה פקידה במשרד הרווחה, אלא אזרח פשוט, השופטת הזו לא הייתה פוסקת אפילו שקל אחד.

שימו לב גם שתמיד בתביעות האלה, כל עו"ס מעידה לטובת החברה שלה נגד העירייה שמעסיקה אותה.

כמובן שעו"סיות הרגילות לשקר על ימין ועל שמאל אין להן כל בעייה להמציא המצאות ופנטזיות שלא היו ולא נבראו.

חוץ מהביקורת על השופטת במובן זה שפסקה פיצויים על הפסדי שכר ערטילאיים שלא הוכחו ולא יכולים להיות מוכחים, יש בעייה גם עם הרשלנות.

התביעה היא שעיריית נהריה התרשלה בזה שלא סיפקה סביבת עבודה בטוחה כאשר יש חוטי טלפון על הרצפה שאפשר להיתקל בהם.  לא ראינו דיון אפילו במילה אחת, מניין סטנדרט הבטיחות במשרדי ממשלה אחרים באותה שנה.

חוטי טלפון נמצאים בכל מקום, גם בבתים פרטיים, והסבירות להיתקל בהם נמוכה.  מי שיש לו עיינים רואה אותם ולא דורך עליהם.  השופטת פשוט עשתה קיצור דרך ראייתי ודילגה לחלוטין על השאלה כיצד מניחים חוטי טלפון במשרדים, ומה בדיוק גרם לכך שהחוט הספציפי היה לא בטיחותי.

ת"א (עכו) 1870-05 – יפה יוסף נ' עיריית נהריה ואח'

יפה יוסף  ע"י עו"ד וסים טנוס

נ ג ד

1. עיריית נהריה

2. מגדל חברה לביטוח בע"מ, ע"י עו"ד עופר שגיא

בית משפט השלום בעכו, [29.01.2013]

כב' השופטת ג'ני טנוס

                                 פסק דין

עסקינן בתביעה בגין נזק גוף לפי פקודת הנזיקין בשל תאונת עבודה.  התובעת ילידת שנת 1957, בת 56 כיום, עובדת כפקידה במחלקת הרווחה בעיריית נהריה, היא הנתבעת 1 (להלן – "העירייה").

הנתבעת 2 היא המבטחת של העירייה בפוליסת ביטוח בגין חבות מעבידים.   לטענת התובעת, ביום 21/11/02 עת נכנסה לחדר סמוך לחדר עבודתה בעירייה, רגלה נתקלה בחוט הטלפון שהיה מונח על הרצפה, מעדה, נפלה ונחבלה בידה (להלן– "התאונה").  המחלוקת בין הצדדים חולשת למעשה על כל רכיבי התביעה, החל מנסיבות התרחשות התאונה, דרך שאלת האחריות והאשם התורם וכלה בשאלת הנזק.

דיון בשאלת האחריות:
לפי גרסת התובעת בתצהיר העדות הראשית ובדבריה בבית המשפט, בזמן שנכנסה לחדר סמוך לחדר עבודתה על מנת לאסוף מסמכים מן המדפסת, רגלה נתקלה בחוט טלפון שהיה על הרצפה וכתוצאה מכך נפלה ונחבלה.

מטעם התובעת העידה עדת התביעה הגב' גלינה בסוב שאף היא עובדת בעירייה במחלקת הרווחה ויושבת בחדר בו ארעה התאונה (להלן – "הגב' בסוב").

גב' בסוב אישרה בעדותה, כי התאונה ארעה בחדרה וכי היא עצמה היתה עדה לו. לטענתה, התובעת נכנסה לחדר על מנת לקחת הדפסות, ובזמן יציאתה מהחדר תוך שהיא עוברת במעבר צר בין שני שולחנות עבודה, גררה ברגלה את חוט הטלפון אשר היה מונח על הרצפה ונפלה מול הדלת.

דברי התובעת בנוגע לנסיבות התרחשות התאונה מקובלים עלי. גרסת התובעת היתה עקבית ולא נתגלו בה סתירות. יתרה מכן, גרסת התובעת נתמכת בעדותה של הגב' בסוב, שגם היא הותירה עלי רושם אמין.

לכך יש להוסיף, כי טופס 'ההודעה על פגיעה בעבודה' אשר הוגש למל"ל ובו תוארה התאונה לפי האמור לעיל בגרסת התובעת, נחתם ע"י העירייה ללא כל הסתייגות, ולכן יש לראות בו כנדבך נוסף המחזק את גרסת התובעת.

לעומת זאת, הנתבעות הכחישו את גרסת התובעת, ואולם לא העלו גרסה אחרת סותרת ולא העידו עדים מטעמן, לא לעניין אופן התרחשות התאונה, ולא לגבי החתימה על טפסי המל"ל, אלא הסתפקו בהעלאת טענות שונות הנוגעות למצבה הרפואי של התובעת עובר לתאונה כגורם אפשרי לנפילתה, כשהעיקרית ביניהן היא הסחרחורות מהן סבלה בעבר.

דא עקא שהנתבעות לא הצליחו להוכיח כי היה קשר בין אותן סחרחורות שנטען כי התובעת סבלה מהן בעבר, אם כי לא באופן קבוע, לבין נפילתה ביום התאונה. ומכאן שגרסת הנתבעות נותרה בגדר השערה בלבד שאין לגביה ביסוס בחומר הראיות.

הנתבעות הוסיפו, כי העובדה שהתובעת לא הציגה תמונות של החדר מזמן המקרה, אף שלטענתן היה בידה להציג כאלה, צריכה לשמש כנגדה, שכן אילו היו תומכות בטענותיה יש להניח כי היא היתה דואגת להגישן לבית המשפט.

מאחר ששוכנעתי לקבל את גרסת התובעת, גרסה אשר נתמכת על ידי העדה הגב' בסוב, ובשים לב לתיאור של החדר כפי ששורטט על ידי הגב' בסוב עצמה (ת/1) – איני מוצאת נפקות לאי הגשת התמונות.

הנתבעות ביקשו לתקוף את מהימנות ואמינות התובעת בטענה כי תשובותיה בנוגע למצבה הרפואי בעבר אינן עולות בקנה אחד עם תוכן המסמכים הרפואיים אשר הוגשו לתיק.

אומנם חלק מהתשובות וההסברים אשר מסרה התובעת לגבי עברה הרפואי אינו מתיישב עם האמור במסמכים הרפואיים, ברם לא מצאתי כי יש בדבר כדי לשנות מן המסקנה אליה הגעתי מקודם לעניין גרסת התובעת בנוגע לאופן התרחשות התאונה – גרסה אשר נתמכת, בין השאר, על ידי עדת ראיה הגב' בסוב, הנמנית על עובדי העירייה.

בנסיבות העניין, אני קובעת כי יש להטיל על העירייה כמעבידתה של התובעת, אחריות בנזיקין בגין התרחשות התאונה, בעיקר בשל יצירת סביבת עבודה לא בטוחה לעובדיה, המתבטאת בחוטי טלפון ומחשב המשתרכים על רצפת המשרד, היוצרים מפגע ועלולים לגרום לנפילות – כפי שאכן אירע.

יחד עם זאת, לא נעלמה מעיני העובדה כי התובעת היתה מודעת לחוט הטלפון שהשתלשל על הרצפה, שכן למצער הוא היה במצב זה לעיתים קרובות, ועל כן סבורה אני כי מן הראוי להטיל עליה אשם תורם בשיעור של 10%.

הטיפולים הרפואיים:

בעקבות התאונה הובהלה התובעת באמבולנס לבית החולים לגליל המערבי בנהריה, שם אובחנה כסובלת מפריקה חיצונית של מרפק ימין. בבית החולים בוצע שיחזור סגור וקיבוע ע"י סד גבס, והתובעת אושפזה עד ליום 24/11/02. התובעת שוחררה מבית החולים עם המלצות להרמת יד ימין, נטילת משככי כאבים, תקופת אי כושר למשך 4 שבועות, וכן המשך מעקב רפואי.

לאחר שחרורה המשיכה התובעת להיות במעקב רפואי, שכלל בדיקות וטיפולים שונים לרבות טיפולים פיזיותרפיים, הן במסגרת בית החולים והן במסגרת קופת חולים.

עפ"י הרישומים בתיעוד הרפואי מקופת חולים, אובחנה התובעת כסובלת מנפיחות במרפק ושטף דם מפושט, הגבלה מסוימת בטווח התנועות של מרפק ימין, וכן תחילה של תהליך הסתיידות באזור. בנוסף לאמור לעיל אובחנה התובעת כסובלת מרגישות במרפק ימין, שינויי צבע ביד ימין (כחלון) וירידה בתחושה באצבעות 4,5.

בבדיקת EMG אובחנה התובעת כסובלת מתסמונת לכידה של העצב האולנרי במרפק ימין בצורה קלה.

לתובעת אושרה תקופת אי כושר ע"י קופת החולים מיום 22/11/02 ועד 31/3/03, וכן מיום 22/4/03 ועד 25/4/03.

ההליכים במוסד לביטוח לאומי:

המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה, וועדות רפואיות קבעו לתובעת נכויות כמפורט להלן:

100% מיום 21/11/02 ועד ליום 31/1/03;

15% נכות זמנית החל מיום 1/2/03 ועד ליום 31/7/03;

14.5% (משוקללת) נכות לצמיתות החל מיום 1/8/03.

הנכות הרפואית:

התובעת הגישה חוות דעת רפואית של מומחה מטעמה, פרופ' חיים צינמן, אשר קבע לה נכות צמיתה בשיעור של 10% לפי סע' 41(7) ב' III בשל הגבלה ביישור מרפק ימין, ועוד 5% לפי סע' 31(5) א' II לתקנות בגין הפגיעה הקלה בעצב האולנרי המתבטאת בירידה בתחושה וחולשה קלה בהפעלת השרישים, כך שהנכות המשוקללת הינה 14.5%. בנקודה זו אבקש להעיר, כי פרופ' צינמן הכתיר את האמור כ-'תעודה רפואית' ולא כ-'חוות דעת', ואולם שני הצדדים התייחסו אליה כאל חוות דעת לכל דבר ועניין, ובנסיבות אלה אין לי אלא ללכת בדרכם.

לעומתה, הנתבעות הגישו חוות דעת רפואית נגדית של מומחה מטעמן, פרופ' חיים שטיין, אשר קבע לתובעת נכות זמנית של 10% לפי סע' 40 II לתקנות בגין הכאבים מעל המרפק הימני, אשר תיהפך לצמיתה באם לא תסכים לעבור ניתוחים מסויימים אשר יש בהם כדי לשפר את מצבה ולהפחית מכאביה. בהתייחס לנכות בעצב האולנרי קבע המומחה כי מדובר בפגיעה קלה מאוד, ולכן נכותה של התובעת בגינה היא 0% לפי סע' 31(5) א' I לתקנות.

לעניין הנכות הרפואית, אני מקבלת את הערכת המומחה מטעם התובעת, התואמת את קביעת המל"ל, דהיינו נכות צמיתה משוקללת של 14.5%.

זאת ועוד, המומחה מטעם הנתבעות אינו מציין מהם סיכויי ההצלחה של הניתוחים שעל התובעת לעבור לשם השגת השיפור המיוחל, וגם מטעם זה יש להעדיף את חוות הדעת מטעם התובעת.

השפעת הנכות על כושר העבודה והפסדי ההשתכרות:
הנכות אשר נותרה אצל התובעת, כמפורט בחוות דעתו של פרופ' צינמן, היא נכות שעל פי מאפייניה גורעת מכושר התנועה של היד וברור אם כן שהיא פוגעת בתפקודה במידה מסוימת – מצב שכיח למדי כאשר מדובר בנכות בתחום האורטופדי.

פרט למגבלות הפונקציונאליות המתוארות בחוות הדעת של פרופ' צינמן, כגון הגבלה ביישור של מרפק ימין, חוסר תחושה בשתי אצבעות, וחולשה קלה בשרירים, הרי ששני המומחים מאשרים כי התובעת סובלת גם מכאבים.

כל אלה מביאים אותי למסקנה כי הנכות הרפואית של התובעת היא נכות תפקודית עפ"י מאפייניה.

יחד עם זאת, בשל חזרת התובעת לאותו מקום עבודה ולאותו תפקיד, קשה לעמוד על מידת ההשפעה של נכות זו על כושר השתכרותה.

גם הוועדה הרפואית אשר בדקה את התובעת קבעה כי אין להפעיל תקנה 15 במקרה של התובעת, משום שהיא חזרה לעבוד.

יתרה מכן, תקופה מה לאחר התאונה התובעת מילאה תפקיד שונה במקצת מהתפקיד אשר מילאה קודם לכן, והיא עבדה כאחראית תקציבים.

התובעת העידה בחקירתה, כי קיבלה שכר על תקופת היעדרותה מן העבודה לאחר התאונה, ועל כן אין מקום לפסוק לה פיצוי בגין הפסדי שכר לתקופת אי הכושר וגם לא לתקופת הנכות הזמנית, ואולם יודגש כי בשל כך לא ינוכה סכום דמי הפגיעה אשר קיבלה התובעת מהמל"ל מן הסכום שייפסק לה.

באותו הקשר אבקש להעיר, כי לטענת הנתבעות, התובעת כלל לא נעדרה מעבודתה, ולראיה טפסי 106 מראים כי עבדה באופן מלא. טענה זו אין בידי לקבל מכמה סיבות: ראשית, משום שאין ספק כי התובעת אושפזה למספר ימים ולאחר מכן שוחררה כשידה מקובעת בסד גבס. שנית, העירייה בעצמה אישרה על גבי טופס ההודעה על התאונה למל"ל כי התובעת טרם חזרה לעבודתה. ושלישית, משום שהמל"ל אישר את תקופת אי הכושר הנטענת ושילם את דמי הפגיעה באמצעות המעביד – העירייה.

יחד עם זאת יש להדגיש, כי כל האמור לעיל לגבי היעדרות התובעת בתקופת אי הכושר הובא למעלה מן הצורך וכדי שלא להותיר את טענת הנתבעות בעניין ללא מענה, וזאת משום שבסופו של דבר שוכנעתי לקבל את טענת הנתבעות, כי לתובעת לא נגרם הפסד שכר בתקופת אי הכושר.

בנסיבות העניין אין לי אלא לפסוק פיצוי בגין פגיעה חלקית בכושר ההשתכרות הן לעבר והן לעתיד על דרך ההערכה הגלובאלית, שנופל במקרה דנן באופן משמעותי מדרך החישוב האריתמטי, כאשר הפיצוי לוקח בחשבון פגיעה פוטנציאלית ביכולתה של התובעת להגדיל את הכנסותיה במסגרת עבודתה בעירייה, וצמצום אפשרויות ויכולות העבודה שלה במידה ותיפלט לשוק העבודה אם עבודתה בעירייה תופסק מסיבה כלשהי.

על יסוד האמור לעיל אני מעמידה את הפיצוי על סך של 80,000 ש"ח הן לעבר והן לעתיד.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד:

התובעת פירטה בתצהירה כי נזקקה לעזרה מוגברת מבני המשפחה בשל המגבלות מהן סבלה וסובלת עד היום. התובעת לא נחקרה אודות כך, וגרסתה בעניין לא נסתרה.

לא זו בלבד שגרסה זו לא נסתרה, אלא שהיא מתיישבת עם מאפייני הפגיעה הפונקציונאלית והמגבלות מהן סבלה התובעת לאחר התאונה, כמפורט בתיעוד הרפואי ובחוות הדעת של פרופ' צינמן. לפיכך, מקובלת עלי טענת התובעת כי נזקקה לעזרה מוגברת מצד בני המשפחה, ובפרט בתקופה הסמוכה לאירוע התאונה.

אשר על כן, אני פוסקת לתובעת פיצוי גלובאלי לעבר ולעתיד בסך של 30,000 ש"ח בגין עזרת הזולת.

כאב וסבל:

בשים לב לשיעור הנכות, האשפוז, והטיפולים הרפואיים, אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 40,000 ש"ח.

הוצאות בגין טיפולים רפואיים ונסיעות:

מאחר שעסקינן בתאונת עבודה, אין מקום לפצות את התובעת בגין הוצאות נסיעות והוצאות רפואיות, שכן שומה היה על התובעת לפנות למל"ל על מנת לקבל החזר עבור הוצאותיה.

מכל מקום, התובעת לא צירפה מסמכים כלשהם לעניין זה, מה גם שנראה כי התובעת קיבלה את כל הטיפולים שנזקקה להם במסגרת שירותי הבריאות הממלכתיים.

לפיכך, אין לפסוק פיצוי כלשהו בגין ראש נזק זה.

ניכוי תשלומי המל"ל:

כפי שציינתי מקודם, המל"ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה ושילם לתובעת תשלומים שונים. תשלומים אלה יש לנכות מסכום הפיצויים, למעט הסכום המתייחס לדמי הפגיעה אשר שולמו ישירות למעביד – העירייה, לפי מכתבו של המל"ל מיום 5/8/08 שכותרתו 'אשור על תשלום גמלת דמי פגיעה'. לפי אותו אשור דמי הפגיעה עמדו על סך של 5,703 ש"ח.

הסכום לניכוי עומד אם כן על סך של 31,781 ש"ח ולזה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית עד היום, כך שהסכום לניכוי יעמוד על 50,000 ש"ח במעוגל.

אחרית דבר:

אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסכומים הבאים :

פיצוי בגין הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד: 80,000 ש"ח

פיצוי בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד: 30,000 ש"ח

פיצוי בגין כאב וסבל: 40,000 ש"ח

סה"כ: 150,000 ש"ח

משקבעתי כי לתובעת רשלנות תורמת בשיעור של 10%, הרי שיש לנכותה מהסכום לעיל, ולאחר מכן לנכות את תשלומי המל"ל בסך של 50,000 ש"ח.

אשר על כן, הפיצוי לתובעת עומד על סך של 85,000 ש"ח. לסכום זה יש להוסיף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% וכן סכום האגרה ששולמה כשהיא משוערכת נכון להיום.

הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

יום כיף עובדות לשכת רווחה נהריה

כידוע העבודה הסוציאלית היא "מקצוע" לפרזיטיות. נשים כמוה עוברות חינוך מחדש, שהחברה זקוקה להן לעשות "עבודת קודש" בשם מקצוע העבודה הסוציאלית, ושהן יודעות יותר טוב מהציבור מה הצרכים של הציבור. בשם עבודת הקודש הזו הן מנתקות ילדים מאבות, משקרות בכל הזדמנות, טופלות עלילות על נשים חלשות ולוקחות מהן את הילדים לאומנה ופנימיות.

המקצוע הזה פרזיטי ואינו תורם גרוש למדינה.

להיפך מדובר בבזבוז עצום של משאבים על טיפולים, הדרכות, אבחונים והזנת תעשייה שלמה של פרזיטים שמפרנסים מיצירת מצוקות בציבור, כדי להצדיק את קיומן.

מי שמגיע אליהן בבקשת עזרה לא יודע שתפקידן לחסל אותו עד דק, כדי להצדיק המשך טיפולים למשך שנים, והמדובר בטיפולים שלא שווים שום דבר. מנציחים את העוני והנזקקות.

מקצוע העבודה הסוציאלית דורש אישיות ניבזית, נרקיסיסטיות.