עו"ס אבנר סופרן לשכת רווחה חיפה בוידוי נדיר: הרווחה שלחה אותי להרוס משפחות ובקושי משלמים לי

מונולוג סלפי עו"ס אבנר ספורן:

"אני בן 43 עובד במחלקה לשירותים חברתיים הדר בחיפה. גם יש לי משפחה משלי, אני נשוי, יש לי ילד. זה בעצם קריירה שנייה שלי. רציתי לעשות עבודה חברתית. ידעתי שמעמד ותנאי השכר לא טובים, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה. אני יודע שאנחנו חיים בחברה חומרנית. אני חושב שסולם הערכים של המדינה משתקף בעובדה שאני עובד סוציאלי עם שני תארים אקדמאים, מקבל השלמת הכנסה. זה עוד אחת הנקודות הכי כואבות שאני כל חודש רואה אותה בתלוש.  השכר הבסיסי שלי הוא הרבה מתחת לשכר המינימום. זה בעצם השכר שגם מחושב לפנסיה. אני כבר לא בונה על זה [הפנסיה].

אני בהחלט יכול לדמיין את עצמי הופך להיות מקרה סוציאלי בשנות הפנסיה. אני מסתכל על תלוש משכורת שלי עכשיו, יש לי השלמה לשכר המינימום של 863 שקלים. אני צריך להתקיים כשאני אהיה בגיל 67 ב-2,391 שקלים. רוב ההכנסה שלי בעצם זה תוספות.  תוספות על רכב.

הפוקוס של המחלקה שלי, המחלקה בהדר להגן על ילדים בסיכון.

 

יש לי למעלה מ- 100 ילדים בסיכון שאני מטפל בהם. כשאני הולך הביתה, זה ממשיך ללוות אותי. האחריות שלי עצומה. זה ילדים שנמצאים במשפחות מאד מורכבות. ילדים שמוצאים למסגרות חוץ ביתיות, זה אומר שיחות בערב עם ההורים. שיחות עם הילדים. שיחות עם גורמי טיפול אחרים. זאת אחריות מאד גדולה. לפעמים קורים דברים ואז זו תהיה הרווחה שאשמה. החברה שולחת אותי בתור עובד סוציאלי, להיות בקו הראשון של החזית, לטפל בילדים שבסיכון. לעבוד עם משפחות כדי לחלץ אותם מעוני. אבל אם קורה משהו אז זאת אשמתי, כן, כי הם שלחו את העובדים הסוציאלים.

 

 

בסופו של דבר זה לא רק משפחות – זה ילדים. אני עובד באזור שיש משפחות גדולות, כל משפחה עם 4 ילדים, משפחות רב בעייתיות, דור שני ודור שלישי למצוקה משפחות שצריך המון עבודה לעשות איתם. אני לא עובד לבד. אני עובד עם פקידות סעד. אני עובד עם גורמים אחרים. אנחנו עושים עבודה חשובה ומאד אחראית. זה ילדים שנמצאים במצבים שמסכנים חיים, ברמה של הזנחה, מישהו צריך ללוות את המשפחות האלה. זה האנשים השקופים של ישראל שאף אחד לא רואה אותם. רק אנחנו רואים אותם. זה לא נגמר. זה לא בשעה ארבע כשאני הולך הביתה. הורים מתקשרים לסלולרי שלי בערב כי הם מוטרדים, כי משהו מציק להם. אני מדבר עם העו"ס בפנימיה. יש לי שותפים. כולנו חלק מהלוחמים החברתיים, זה מה שאנחנו.

אני כעובד סוציאלי רוצה שיעריכו אותי. בישראל של היום שכר זה איזה מדד, כי שהפונה שלי יודע שאני עובד בשכר מינימום. שהוא בא למחלקה התנאים הם לא תנאים. זה בעצם החברה אומרת לו – אתה לא שווה. הנה זה מה שמגיע לך – מגיע לך עובד סוציאלי מסכן, מגיע לך לשכה מסכנה. כן. אנחנו סך הכל. אני זה לא רק שאני דואג לעצמי. אני קודם כל דואג לפונים שלי. אחריות שלי למקצוע. כדי שאני אוכל לתת שירות טוב. אני יכול לתת שירות טוב, לטפל באנשים כמו שצריך. אנחנו צריכים לקבל את התנאים הנורמליים.

 

 

אנחנו מקבלים סכום סמלי כזה… להוצאות החזר טלפון. בפועל הסלולרי שלי פעיל כל הזמן. גם דלק. תראי, הם נותנים קצת מכל דבר. יש פער בין מה שנקרא בפועל ההוצאה לבין מה שאני מוציא בפועל.  הענין הוא משמעותי – האחריות. אני והחברות שלי עוסקים בדיני נפשות. האחריות עלינו. ההחלטות שאנחנו עושים משפיעים על הגורל של הילדים לכל ימי חייהם.  אני רק אגיד שאני אמשיך בעבודה שלי כי אני מאמין בה. אני מאמין בחברות שלי. אנחנו נצא למאבק {על השכר שלנו] וננצח."

עד כאן מה שהיה לעו"ס אבנר ספורן לומר. כעת אנחנו נאמר לו:

בחרת לך מקצוע בזוי. מקצוע שהמטופלים שלך שונאים אותך. מקצוע שאילו היה נלמד כהלכתו, כספי הרווחה היו מגיעים ישירות לנזקקים, והם לא היו צריכים שיחות על גבי שיחות איתך.

השיחות שלך מועילות כמו כוסות רוח למת.

הנזקקים שלך צריכים כסף וקצבאות כדי לעמוד על הרגליים. זה שאתה כותב עליהם דו"חות ומאיים בחטיפת ילדים, לא מחלץ אותם מהעוני.

אין לך אפילו מכתב תודה אחד.

אתה לא סוכן חברתי, ואתה לא מחולל שינוי חברתי.

אתה שוטר ללא מדים במשטרת ההתעללות במסכנים ובחלשים שבחברה. טוב תעשה אם תעבור למחלקת התברואה ותחליף מקצוע.

החברה לא שלחה אותך להיות עו"ס. אתה בחרת במקצוע הבזוי הזה. אתה ידעת מה השכר: 13,770 ש"ח בחודש נטו!

אל תבלבל לנו את המוח שמגיע לך יותר כסף, כי ה"חברה" שלחה אותך לטפל ב- 100 מקרים. אלו 100 מקרים של התעללות ע"י משרד הרווחה, וככל שתציק להם יותר, כך הם יישארו תקועים בעוני ובסבל, בגללך.