"משרד הרווחה – השטן של העם היהודי", כך מכנה חיים חביבי את משרד הרווחה בישראל

 בני הזוג חיים וויולט חביבי, הורים טובים ונורמטיביים, שילדיהם נחטפו על ידי רשויות הסעד בישראל ונלקחו למשפחות אומנה, התבצרו לפני מספר שנים בכנסיית הבשורה בנצרת וזעקו משם לעזרה. סיפורם התפרסם בכל אמצעי תקשורת אפשרי ואף באמצעי התקשורת העולמיים מכיוון שהפרשה כמעט הביאה לתקרית בינלאומית.

השבוע הוקרן בערוץ 2 סרט על משפחת חביבי ושמו הבשורה על פי חביבי.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=YlzH0W3YeS8]

 הסרט מתאר את מצוקתה של המשפחה, את מצבה הכלכלי הקשה, את הפשע המאורגן של רשויות הרווחה בישראל ואת אזלת היד והאטימות של שאר מערכות השלטון בישראל כלפי משפחות חלשות. אטימות שהובילה את המשפחה, בצעד של יאוש, לברוח אל הרשות הפלסטינאית ולהסתתר שם מפני הצוררים הנאציונל סוציאליסטים של משרד הסעד.

 פקידת הסעד הקלוקלת תמר ישראלי מלשכת הסעד בנתניה ועובדת הסעד הכושלת מרים פיירברג שמכהנת כיום כראש עירית נתניה, ואשר דרדרה את העיר נתניה לתהומות ולשיאי פשיעה בלתי נתפסים, שתיהן יחד חברו יחדיו ורדפו את משפחת חביבי ללא רחם.

הטרמינולוגיה החולנית של העובדות הסוציאליות

רשויות ה'רווחה' טענו כי המשפחה "לא שיתפה פעולה" וסירבה לקבל "טיפול" ממשרד הסעד. ברצוננו להדגיש כי לעובדים סוציאלים יש טרמינולוגיה חולנית ומעוותת לגבי שני המושגים הללו.

המושג "שיתוף פעולה" בטרמינולוגיה הנכונה משמעו עבודה משותפת של כל הצדדים שבבסיסה קיים אמון הדדי והסכמה משותפת של שני הצדדים לאופן הטיפול.

המושג "שיתוף פעולה" בטרמינולוגיה של משרד הסעד משמעו כח ושליטה, קרי כפיה על הנזקק לבצע את מה שהעובדים הסוציאליים פוקדים עליו לעשות, שאם לא יעשה כן ילדיו יילקחו ממנו לצמיתות.

אודליה חביבי – נערה ללא עבר פלילי, נכלאה במוסד לעברייניות של משרד הסעד במסגרת הליך "טיפולי"

המושג "טיפול" בטרמינולוגיה הנכונה משמעו סיוע למשפחה הנזקקת בדמות סיוע כלכלי, סיוע במציאת עבודה, סיוע בדיור, סיוע במסגרות קהילתיות לילדים, סיוע בלימודים ועוד.

המושג "טיפול" בטרמינולוגיה של משרד הסעד משמעו הפעלת מנגנון עונשין נגד המשפחה והילדים. מנגנון ענישה זה מתבטא באמצעי הכפיה הבאים: אבחונים פסיכו דיאגנוסטיים של הילדים על מנת לתייג אותם כילדים בעיתיים ולחסום בפניהם את האפשרות לקיים אורח חיים נורמטיבי בשל הרבב הגדול שהדביקו להם מסמכי האבחון המזויף, הלעטת הילדים בסמים פסיכיאטריים ממכרים אשר משבשים את מוחם ומדרדרים את התנהגותם, כליאת הילדים במוסד סגור, תיוג הילדים כילדים ש"התעללו" בהם ואז הם עצמם לא יוכלו להיות הורים משום שעובדים סוציאלים גורסים כי ילד ש"התעללו" בו הוא ילד שיהפוך בעצמו למתעלל, תיאוריה שאגב הופרכה במציאות.

כך מספרת הבת אודליה חביבי איך "טיפלו" בה רשויות הסעד:

"… אני לעולם לא אשכח שחטפתם אותי למקומות אפלים וקשים כמו מסילה וצופיה שזה מתאים לעברייניות. עד היום יש לי סיוטים מהמקומות האלה בעזרת ה' התביעה שאני מכינה לכם היא מן הקשות ביותר נגדכם וכל מי שרושם נגדנו אין לכם מושג מה עברנו ואם הגענו למצבים כמו ללכת לרמאללה אז סימן שפה מתעללים ואני ראיתי איך מפוצצים את הבית על הוריי בקיצור אישית לי ברמאללה היה טוב. שם לפחות לא חטפו אותי למוסדות של נרקומניות אדוני ישמור איזה דברים יש שם במוסדות האלה…."

צ'ארלס דארווין היה מתהפך בקברו

מיכה לינדנשטראוס

משפחת חביבי, כמו משפחות עניות רבות המהוות טרף קל לעובדות הסוציאליות, הוגדרה כמשפחה "מזניחה" ונרדפה על ידי רשויות הסעד באכזריות רבה.

בעוד שהאבולוציה לא משתנה מדור לדור אלא רק לאחר מליוני שנה, החליטו עובדות הסעד לעטות עליהן את גלימת האלהים ולהחליט על דעת עצמן שהאבולוציה משתנה לאחר 50 שנה. כך הן החליטו כי טובת הילד לפני 50 שנה לא מתאימה לזמנים שלנו, וכיום הן מכריזות, כי נולדה מוטציה חדשה של "טובת הילד".

במוסף 'שמחת תורה' של ידיעות אחרונות אשר יצא לאור ב-29 בספטמבר 2010 מתאר מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס שמתעלם ממצוקת ילדי ישראל את ילדותו:

"…היינו כל כך עניים עד שלא עלה בידי הוריי לשלוח אותי לגן ילדים. מעולם לא ביקרתי בגן. בגדים מעולם לא קנו לי, לבשתי ונעלתי את מה שאנשים טובים נתנו לי, ומעולם לא היו לי צעצוע או משחק. החבר היחיד שלי היה צב שאבי מצא באזור הירקון והביא לי בקופסת נעליים…"

אם מיכה לינדנשטראוס היה חי היום באותם תנאים, סביר להניח שהיה נלקח מהוריו ונכלא במוסד סגור בשל "הזנחה רגשית וחינוכית של ההורים" על פי המוטציה החדשה של "טובת הילד".

הזמר שלמה ארצי

הזמר שלמה ארצי מתאר את ילדותו באותו מוסף:

"…כל קיץ בחופש הגדול נשלחתי משכונת רמת ישראל בה התגוררנו, לחודשיים לסבא וסבתא שלי בקריות. ישבתי בתוך אוטובוס אגד דוהר מלא עשן, ונסעתי בתור ילד חילוני בן 7 לקרית ים ג'…"

אם שלמה ארצי היה חי היום באותם תנאים, סביר להניח שהיה נלקח מהוריו ונכלא במוסד סגור בשל "הפקרה ורשלנות פושעת של ההורים", שהרי על פי המוטציה החדשה של "טובת הילד", לא יעלה על הדעת שהורים יתנו לילד בן 7 לנסוע לבד באוטובוס .

עובדי משרד החינוך – שתו לי… אכלו לי…

בתי הספר בישראל עובדים כיום באופן צמוד עם משרד הסעד, ומתפקדים כזרוע ביצועית של משרד הרווחה, משום שהם מחפשים ילדים בסיכון לכאורה ומדווחים על כך למשרד הסעד. תמונה של רבקה מיכאלי בהיותה בכיתה א' מראה כי בכיתתה היו לא פחות מ-44 ילדים (ספרנו). 44 ילדים היו אז בכיתה, בתנאים קשים, ללא מזגנים, ואף מורה לא התלונן על תנאי העסקתו. 50 שנה אחרי, ממוצע הילדים בכיתות בבתי הספר היסודיים ירד ועומד על 28 ילדים בכיתה. למרות שהכיתות כיום קטנות יותר, המורים עברו "מוטציה מלאכותית", הם נהיו מפונקים יותר, יש להם יותר טרוניות והם מתרצים את הישגיהם המקצועיים הדלים בכל מיני גורמים סביבתיים שונים, בעוד שהם עצמם לא אשמים. הסתדרות המורים מודה, במאמר בקישור הזה כי רמת המורים בארץ כיום היא ירודה.

מדוע משרד הסעד מנהל מסע ציד נגד משפחות עניות?

רבקה מיכאלי בכיתה א'

התשובה פשוטה, מדובר במניע העתיק ביותר בעולם: כסף.

תעשיית הוצאת הילדים מהבית היא תעשייה עתירת הון. למעלה מ-5 מיליארד ₪ בשנה מתגלגלים בתעשיית ההשמה החוץ ביתית של הילדים. אנשים רבים מתפרנסים מן התעשיה הזו, בעיקר עובדים סוציאליים. העצומה בקישור הזה מתארת איך מבוזבז כספו של משלם המיסים על תעשיית הוצאת הילדים מהבית.

מרבית הילדים מוצאים מהבית עקב הזנחה לכאורה שנובעת מעוני. ההזנחה היא לכאורה, קרי הזנחה מדומה, משום שהמינוח "הזנחה" עבר מוטציה. מה שכיום מוגדר כ"הזנחה", לא הוגדר לפני 50 שנה כהזנחה. במקום שעובדי סעד יעזרו למשפחה העניה להתאושש ולצאת מן המשבר הכלכלי אליו נקלעה, הם מנתקים את הילדים מן המשפחה ושולחים אותם בטרנספר למוסד סגור או למשפחות אומנה. מסגרות ההשמה החוץ ביתית מקבלות מימון שמן מהמדינה על חשבון משלם המיסים בעוד שהמשפחה העניה אינה מקבלת דבר.

עלות ממוצעת של אחזקת ילד במשפחת אומנה כוללת: תשלום למשפחת האומנה, תשלום החזרי הוצאות למשפחת האומנה וכן תשלומים למאכרים המכנים עצמם "עמותות אומנה". עלות זו עולה למשלם המיסים כ-5,000 ₪ בחודש בממוצע עבור ילד ללא צרכים מיוחדים השוהה באומנה רגילה.

מוטציית "טובת הילד"

שימו לב שמשפחות האומנה מקבלות מימון מלא ממשרד הסעד, ללא צורך להציג תלושי שכר על מצבן הכלכלי, קרי גם משפחת אומנה עשירה תקבל מימון מלא ממשרד הסעד. לעומת זאת, משפחות עניות הפונות למשרד הסעד למתן סיוע, נאלצות לעבור טרטורים במבוכי הביורוקרטיה המתישים, תוך הצגת אינספור מסמכים על מנת לקבל איזו עצם מימונית קטנה, אם בכלל. משפחות עניות רבות הן משפחות עובדות שאינן נתמכות כלל בהבטחת הכנסה, אך השכר הנמוך שההורים מקבלים תמורת עבודתם הקשה מספיק בקושי לקיים את המשפחה ולכן היא מוגדרת כמשפחה עניה עפ"י מדדי העוני המקובלים.

להלן טבלת השוואה המתארת את סל השירותים שמקבלת משפחת האומנה על חשבון משלם המיסים. טבלה זו מבוססת על סעיף 13 בהוראת התע"ס של משרד הרווחה, שנושאה 'טיפול במשפחות אומנה', כאן בקישור הזה.