האמנית ורדית בארי בתערוכה – ניכור הורי – "הזמן האבוד" שעון הזמן ושאון החיים
האמנית ורדית בארי הציגה תערוכה יוצאת דופן ביופיה ביום 12/1/2012 בגלריה דונה גרציה, טבריה
בנושא "הזמן האבוד" שעון הזמן ושאון החיים
דבריה של ורדית בארי בתערוכתה שהוקדשה לנושא ניכור הורי
אני מאוד מודה לכם אנשים יקרים שבאתם לכאן, להיות לצדי בערב זה, שהוא בשבילי ציון דרך בדרכי כאישה- אמנית, אשר רק בשנים האחרונות, אני חווה את השחרור ליצור את אמנותי ולהביע באמצעותה את רחשי לבי, השכלתי ומחשבותיי, מכאובי הכמוסים, אהבותי המיוסרות וכמיהותי העזות ביותר.
ציורי מאוד מתוכננים ומוקפדים, יש בהם חשיבה על כל פרט וכל נגיעת צבע היא בעלת משמעות, אבל לא מוכרחים להבין כל מוטיב וכל רעיון. אני מציירת מהלב ומבקשת לגעת בלב ולעשות טוב, להתחבר ולאפשר חוויה מעוררת שנמשכת לאורך זמן.
ככל שמתבוננים בציור, מגלים בו עוד ועוד רבדים ואט אט סיפורו נחשף ומתבהר, כמו מתאים עצמו לנפש האדם המתאהב בו.
חלק מהציורים מציגים מציאות קשה של אובדן, שהיא נחלת חיי בחצי העשור האחרון.
בני הבכור, אהוב נפשי היקר מנותק ממני, בשל הסתה פרועה ושטיפת מוח שטנית שעבר.
לסיוט ששנינו נמצאים בו קוראים ניכור הורי והוא אחד מסוגי האלימות המנוולים ביותר , שכן ע"פ רוב, אין לו תקנה.
תופעת הניכור ההורי היא מציאות איומה בה הורה אחד מסית את ילדיו נגד ההורה השני וגורם לנתק מוחלט ביניהם, לרבות עם בני משפחתם המורחבת וכל מי שבמעגל ההיכרות עמם.
ההורה המסית יוצר אצל הילד תפיסת מציאות מעוותת ושקרית, בה נמחקים הזיכרונות הטובים עם ההורה השני ובמקומם נשתלים ביזוי, שנאה ופחד.
ההורה המסית גם דואג למנוע כל מעבר של אינפורמציה באשר לילד ולמצבו ומסית גם את הזולת, הבא במגע עם הילד, לבל יעבירו כל מידע שהוא ו/או יאפשרו פתח התקרבות אל הילד.
הילדים המוסתים לוקים ב מעין "תסמונת שטוקהולם" – שהיא תופעה פסיכולוגית, תוצאה של מצוקה נפשית קשה, בה קורה היפוך, הגורם לקורבן להזדהות עם התוקפן האלים ולפעול לטובת מטרותיו החולניות.
הילדים המוסתים, פועלים למעשה כמריונטות, נגד ההורה שנגדו הוסטו.
ברגע שמתרחש ההיפוך, הילד הוא סוכן רשע שבוי של ההורה המסית ונדמה לו, שהדברים באים מתוכו ומאיזו מציאות אמיתית כלשהי, שכמובן לא הייתה ולא נבראה, אלא שאין אף אחד בסביבתו שיסתור אותה, או יעורר בה ספק.
הילד מתנהג כחסר תודעה לחלוטין, קיצוני מאוד, חירש ועיוור לסיטואציה המפלצתית, אשר פוגעת בו ומעוותת את חייו.
ההורה המסית אינו רואה בילדו, יצור אנושי בעל זכויות וצרכים, הראוי לקבל ממנו הגנה ושמירה על רווחתו הפיזית והנפשית, אלא מכשיר נוח לניגוח ולפגיעה. הילד הוא רק כלי להשגת מטרות בעבור המסית ותו לא!
לא ידעתי את נפשי מרוב צער. לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות לנו.
היה ברור, שאנחנו במצב משברי בשל הפירוד והגילויים הקשים שהביא עמו, אבל חשבתי שהנה עוד מעט תתרחש אצלו ההתפקחות המתבקשת וההיגיון ישוב למוחו
ובעיקר, שהלב שלו יצרח אליו, שככה לא מתנהגים לאמא ושלעולם, אני אמו האוהבת, המסורה, הדואגת, המגוננת, הנלחמת, החמה, האמינה והנאמנה, כפי שתמיד הייתי וכפי שתמיד אהיה.
זה לא קרה. השנאה הפכה קיצונית יותר ויותר ואני הלכתי ונגמרתי.
הרגשתי כמי שהוציאו לה את חוליות עמוד השדרה אחת אחרי השנייה. הרגשתי חסרת משען, עצביי היו חשופים וכל גירוי קל איים למוטט אותי.
דימיתי עצמי לגוש בשר מדמם, ללא צורה, ללא זהות ובעיקר בתחושה, שצרוב עלי אות קיין, שאני אדם לא ראוי ושאין לי באמת זכות קיום.
בהתחלה, עוד ניסיתי למחות ולטעון נגד הזוועה, מול הרשויות השונות, להסביר ולתאר את העוול הנורא הנגרם לי ולבני, אולם ללא הואיל.
נתקלתי בפנים אדישות, בפנים מאשימות ובפנים פטרוניות, שהרשו לעצמן להכאיב לי, לבזות אותי ולהתעמר בי אף יותר.
יש שמפנים את הראש לצד השני ופוטרים את העניין בכך, שהאמת וודאי נמצאת באמצע באיזשהו מקום ושבלי לשמוע את כל הצדדים אי אפשר לדעת ולא ניתן להביע עמדה.
האם כאשר יש פיגוע חבלני ונפצעים ילדים, גם אפשר להגיד שהאמת היא באמצע וצריך לשמוע את כל הצדדים לפני שמביעים עמדה?
האם בכלל יש משהו בעולם שמצדיק פציעה מכוונת של ילד? האם חבלה נפשית היא קלה ונסבלת? האם יכולה להיות לה לגיטימיות כלשהי?
האם מותר להורים לעשות ככל העולה על רוחם עם ילדיהם? והיכן עובר הגבול? איפה יצחק קדמן ואירגוני זכויות האדם למיניהם, כשמדובר בניכור הורי?
בפתיחת התערוכה לפני כשבועיים, הייתה ילדה בת 15 שמיררה בבכי וביקשה לדבר איתי.
במשך שנים הייתה נתונה להסתה נגד אמה והתעמרה בה בכל דרך, פשוט הפכה את חיי האם לגיהינום עלי אדמות.
למזלה, כאשר רצתה לנתק כל קשר ולעזוב סופית את האם ולעבור לגור אצל האב, הרעיון לא כל כך מצא חן בעיניו והוא הטיל וטו, אשר פקח את עיני הנערה הצעירה באשר למציאות ולמסירותה של אמה כלפיה והיום, בלי הרעל שהזריק לה אביה במנות הקצובות בהסדרי הראייה, הקשר בינה לבין אמה הוא קשר קרוב ואוהב.
הילדה שהייתה מרה ומרושעת היא עכשיו נערה העולה ופורחת, מצטיינת בלימודים, מתנדבת ופעילה מאוד מבחינה חברתית.
היא בכתה משום שהבינה כמה קרובה הייתה לאבד את אמה ואת משפחתה המורחבת של האם, לכל החיים. לא לכולם יש את המזל הזה.
לעיתים אני חושבת לעצמי, שאולי, אם הייתי מכירה את התופעה, זה לא היה קורה לי והייתי מצליחה להציל את הילד שלי בזמן.
אם בני היה מודע לתופעה, אולי היה מבין את הסימנים ולא היה נשבה.
אם המורות של בני היו מודעות לתופעה, אולי לא היו כל כך עיוורות, חירשות ואטומות ולא היו משתפות פעולה עם ההסתה. וכמותן – אנשי הצוות הרפואי, אנשי שירותי הרווחה, עורכי הדין והשופטים, שהיו מעורבים בחיי משפחתנו.
כדרכו של עולם, החיים ממשיכים מסביב, גם כשלמישהו כואב נורא והחיטה צומחת שוב, גם אחרי רעידות אדמה ונולדים אחיינים ודודנים, שכבר לא מכירים את בני אהובי
ואלפי ימים, מאות שבתות ועשרות רבות של חגים ואירועים משפחתיים, שהוא לא עימנו. והזמן לא מרפא והזמן לא משכיח. ההחמצה נוראה.
היגון עמוק וכחול, הגעגועים הופכים להיות חלק מה-DNA והתסכול והזעם מפנים מקום לתחושת השליחות והחשיבות שבעמידתי מולכם וחשיפת סיפורי הפרטי לטובת הכלל.
למזלי, יש לי את עוזי בני הצעיר, שמכריח אותי, יחד עם הכאב, לקום בבוקר ולחייך, יש לי משפחה ותלמידים אהובים, יש לי חברים וקולגות ויש לי את האמנות, שהיא כאוויר לנשמתי המיוסרת.
ויש לי תקווה, שיום אחד אשוב לראותו. שאחבק אותו בחום, שאריח את זיעתו, שאסתכל לתוך עיניו היפות והן יהיו רכות ומפויסות, שאנשק את פניו, שאבשל בשבילו מטעמים שאוהב, שאקשיב לסיפורי תלאותיו ואהבותיו ושיהיה בי סוף סוף שקט, שאדע שאהבתי בליבו והיא עוטפת אותו ושומרת עליו, מנחה אותו בדרכו ומכוונת אותו לטוב.
אני מקווה שתערוכה זו תביא, ולו במעט, להעלאת המודעות לתופעת הניכור ההורי ודרכה, לפעולה לטיפול ומיגור התופעה, באמצעים השונים –
במודעות וחינוך לקהל הרחב ובאופן פרטני מעמיק לאנשי המקצוע השונים- בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה והמשפט,
בחיוב לטיפול פסיכולוגי לילדים ולהוריהם ובהוקעת התופעה וסימונה כטאבו, מבחינה חברתית.
ראוי גם להשית סנקציות כלכליות במישור הפלילי והנזיקי ולא במסגרת בתי המשפט לענייני משפחה, שם מאחורי הדלתיים הסגורות, שקרים ונאצות, שובניזם ומיזוגניה, מתקבלים בסלחנות בלתי נסבלת, המאפשרת את האלימות והטרור של תופעת הניכור ההורי.
תודה, ורדית בארי
פרופ אסתר הרצוג בתערוכת ורדית בארי
