מנחם רניאל ביהמ"ש מחוזי חיפה: במגזר הערבי מותר לפרסם שמות ילדים נזקקים ותעודות הזהות שלהם ה"פ 136-07 חג'אזי מרים יוסף נ' עיריית תמרה ולשכת הסעד לידה ואח'
לפנינו פסק דין מוזר מבית המשפט המחוזי בחיפה מלפני כ- 8 שנים. סבתא ערביה תבעה את לשכת הרווחה בעיריית תמרה להצהיר כי הנכדים שלה עברו לגור אצלה. התיק טופל ע"י השופט מנחם רניאל. הסבתא מרים יוסף חג'אזי תבעה את עיריית תמרה ולשכת הסעד לידה, עו"ס זידאני ריחאב – מנהלת הלשכה, עו"ס אשרף חג'אזי, עו"ס ג'זאלה דאהוד, עו"ס מקבולה נסאר, עו"ס ח'טיב מחמד.
כנראה הסבתא רצתה לקבל החזרי גמלאות רטרואקטיבים והעובדות הסוציאליות לא אישרו לה. גם השופט לא בא לקראתה והוא תמך בעמדת העובדות הסוציאליות. אבל מה שמעניין זה שהשופט מנחם רניאל מפרסם הכל: את שם הסבתא, השמות של ההורים והשמות של הקטינים עם תעודות הזהות שלהם, וכל זה מלווה בסיפורי אלימות, שתיינות, הזנחה, ומה לא. לא נראה לנו שהילדים של משפחת חג'אזי מתמרה יוכלו עכשיו למצוא זיווגים, אלא אם כן יחליפו את שמות המשפחה שלהם. עם סיפורים כאלה עסיסיים, הודות לשופט מנחם רניאל, מי ירצה להתחתן עם הילדים האלה?
מוסר השכל של פסק דין זה שבמגזר הערבי לא חל הכלל שטובת הילד היא שלא יפרסמו עליו שהוא קטין נזקק. במגזר הערבי ניתן לפרסם הכל: שמות, סיפורי אלימות והזנחה, תעודות זהות. הכל הולך. השופט מנחם רניאל נתן אור ירוק. הוא בעצמו פרסם הכל.
ואנו שואלים: אם מותר לפרסם במגזר הערבי שמות של קטינים ותעודות זהות, מבלי שנגרם להם "נזק התפתחותי" ומבלי שזו "עבירה על חוק הנוער" למה אי אפשר לפרסם על קטינים יהודים את אותו סוג של פרטים וביוגרפיה?
בתמונה: עו"ס ריחאב זידאני, Rehab Zedani, מנהלת מחלקת הרווחה בעירית תמרה, שמשכורתה כ- 45,000 ש"ח בחודש. המערכת לא מצליחה להבין איך בעיריה של ערבים ברמה סוציו-אקונומית נמוכה יש כל כך הרבה עובדים סוציאלים, ועדיין העובדים הסוציאלים לא מצליחים למגר את ה"עוני". הרי העו"סים טוענים שככל שמוסיפים עובדים סוציאלים כך רמות העוני ירדו, וזו הדרך למגר את העוני. אז איך זה שהעוני אצל הערבים לא מוגר? להיפך, בכל שנה מוסיפים עוד ועוד עובדות סוציאליות. התשובה מאוד פשוטה. כל עו"ס מקבלת בין 15,000 ש"ח ל 18,000 ש"ח, עבור שתיית תה, יציאה לימי נופש וגיבוש, וכך באופן מלאכותי ממוצע השכר בתחום המוניציפלי של היושבים הערביים עולה, והנתונים מראים שהעוני מוגר, ושמשפחות שלמות עלו מעל לקו העוני. אבל העניים הערביים נשארים ברמות שכר של 3,000 ש"ח – 5,000 ש"ח לחודש, והעובדות הסוציאליות הערביות חוגגות עליהם… בפריז.
הנה העו"ס רחאב זידאני בפריז, חוגגת, נהנית, אוכלת צפרדעים. הערבים נשארו מאחור. במקום לשים רעלה כמקובל במגזר הערבי, היא ניסתה להתחפש לפריזאית, עם משקפי קוקו שאנל, אבל לא ממש הצליח לה. הרי את השלוך עם הכפתורים הפרומים היא לא מחביאה, והוא לא נראה פריזאי.
ה"פ בית המשפט המחוזי חיפה |
136-07
20/12/2007 |
בפני השופט: מ. רניאל |
|
– נגד – | |
---|---|
התובע: חג'אזי מרים יוסף |
הנתבע: 1. עיריית תמרה ולשכת הסעד לידה 2. עו"ס זידאני ריחאב – מנהלת הלשכה 3. עו"ס חג'אזי אשרף 4. עו"ס ג'זאלה דאהוד 5. עו"ס מקבולה נסאר 6. עו"ס ח'טיב מחמד |
פסק-דין |
זו בקשה להצהיר ולקבוע שנכדי המבקשת עברו לביתה והיו בהשגחתה ובטיפולה ודאגה להם לכל דבר הכרוך בגידולם, מחייתם ופרנסתם לפי הסדר הבא: הנכדה דיאנה ת.ז. 200835684 עברה מחודש 1/91. הנכד סאפי ת.ז. 305120651 עבר מחודש 8/99, הנכד אמיר ת.ז. 308435692 עבר מחודש 8/99.
ההצהרה המבוקשת היא על עובדות מסויימות, הא ותו לא. אין זו הצהרה על התוצאות הנובעות מעובדות אלו. אין זו הצהרה בשאלה האם טוב שכך הם העובדות או לא טוב. יש לעובדות אלו משמעות לענין הליכים שמנהלת המבקשת כנגד המשיבה 1. אני דוחה את טענות המבקשת בסיכומיה, כאילו ההכרעה בשאלה הזו משליכה על טובת הילדים ויש לפסוק לפי מבחן טובת הילד. בית המשפט התבקש לפסוק שעובדה מסוימת נכונה. בית המשפט לא התבקש לפסוק בדבר זכויות הקטינים. לכן דחיתי את טענת המשיבה שאין לבית המשפט סמכות ענינית לדון בתובענה. לא טובת הילד תקבע אם העובדה נכונה, אלא הראיות לכך שהעובדה נכונה.
לא מובן ואף תמוה, מדוע ראתה המבקשת לצרף את העובדים הסוציאליים באופן אישי לבקשה. אין למשיבים אלה כל ענין אישי בבקשה ולא מיוחס להם בראיות כל ענין אלא במסגרת תפקידם אצל המשיבה 1. צירופם, המעלה אצלם את החשש של פסיקה נגדם וקביעת הוצאות נגדם, אינו ראוי. הייתי פוסק רק בשל כך הוצאות משפט כנגד המבקשת, אלא שהמשיבים העובדים עדיין אצל המשיבה 1 זכו לייצוג מטעם המשיבה 1 ולא נשאו בהוצאות, ועל כן, לא אפסוק להם הוצאות משפט.
אציין, כי לתובענה לא צורפה כמשיבה אימם של הנכדים, ועל כן, כל קביעה בפסק דין זה אינה מחייבת אותה.
לטענת המבקשים, הוריהם של הנכדים אינם מתפקדים. אביהם נרקומן קשה, מכור לסמים מזה למעלה מ- 15 שנה, מעורב בפלילים שריצה תקופות מאסר ממושכות. אימם נטשה אותם מזה שנים, עקב אלימות מתמשכת ויחסים עכורים בינה לבין בעלה ושימוש באלימות כלפי חמשת הילדים. הילדים עברו מפעם לפעם לגור אצל סבתם. הנכדה דיאנה עברה באופן קבוע לסבתה בשנת 91, והנכדים אמיר וסאפי גרו אצל סבתם למעלה מ- 20 חודשים בשנים 94-98, עד שעברו באופן קבוע ב- 8/99. בית הדין השרעי קבע ב-10/95 שהמבקשת היא האפוטרופסית של הנכדה דיאנה, וב- 12/04 שהיא אפוטרופסית של הנכדים אמיר וסאפי. על פי המסמכים שהגישה המבקשת, קביעות אלה של בית הדין השרעי הסתמכו על הצהרות המבקשת.
המסמכים והראיות האחרות שהגישו הצדדים עולים הפרטים הבאים:
א. תצהיר המבקשת היה סתמי, והפנה למסמכים המצורפים לבקשתה.
ב. על פי מכתב עו"ס מוחמד עוואד מיום 15.9.99 שצורף לבקשת המבקשת והיא מסתמכת עליו, שלושת הילדים, בני 10,9,7.4 שנים נמצאים במשמורת הסבתא המבקשת מיום 17.8.99, לאחר שבאותו יום עזבה אימם את הבית לאחר שהותקפה פיזית בידי בעלה בצורה קשה. באותו עת היתה הנכדה דיאנה בת 10.
ג. לפי מכתב עו"ס אשרף חיג'אזי מיום 31.8.04 שצורף לבקשת המבקשת והיא מסתמכת עליו, שלושת הילדים נמצאים אצל סבתם מאז 1.2.03 ועד אותו יום לאחר שאמם עזבה את ביתה מהתאריך הנ"ל, כשהאב היה בכלא.
ד. על פי מכתב בנה של המבקשת, מחמד חיג'אזי, מיום 18.5.05, ילדי המשפחה הוכרזו כנטושים רק ביום 28.9.04, אף שהיה ידוע ללשכת הרווחה שהם זכאים להכרזה זו לפחות שנתיים לפני המועד הנ"ל.
ה. על פי מכתב המבקשת מיום 8.4.05, בשנת 91 היה הסכסוך האלים הראשון בין בנה מחמוד לאשתו במהלכו הרביץ בנה לאשתו מכות נמרצות וקשות ולאחר מכן נתן מכות נוספות לילדה דיאנה שהיתה בת שנתיים. לאחר שנודע לה הדבר, כעסה ואיימה שאם הדבר יחזור על עצמו תודיע למשטרה. בשנת 92, היה אירוע נוסף שבמהלכו מחמוד נתן מכות לאשתו ולילדיו. המבקשת התקשרה ללשכת הרווחה והודיעה על המקרה. הילדה דיאנה נפגעה ונחבלה באירוע זה ונזקקה לטיפול רפואי. משמע, בשנת 92 גרה דיאנה עם אביה ואמה. בשנת 95 היה מקרה נוסף שמחמוד וגם אשתו נתנו מכות לשני הילדים אמיר וסאפי ואז הגיעה המבקשת עם הילדה דיאנה והתערבה. בשנים 96-98 היתה כלתה של המבקשת דאליה עוזבת את הבית לתקופות ממושכות עקב אלימות בעלה תוך שהיא משאירה את הילדים מאחוריה בעיקר לטיפול המבקשת כך היה גם בשנת 98, אז עזבה דאליה למשך 5 חודשים והמבקשת טיפלה בנכדים. בהתערבות נכבדים, חזרה דאליה כעבור 5 חודשים, ומסע האלימות חזר על עצמו לעיני הילדים. המבקשת פנתה שוב ושוב ללשכת הרווחה כדי שיוציאו את הילדים מהאוירה הקשה בחלק משעות היום אך ללא הועיל. משמע, הנכדים היו אז אצל אביהם ואימם. בחודש 8/99 פרץ ריב קשה בין דאליה למחמוד, ומחמוד תקף קשה את אשתו וגם את הילדים אמיר וסאפי. בעקבות זאת עזבה דאליה את הבית וחזרה באמצע 1/00. בסוף 2001 היה מקרה שבו החזיקה דאליה בסכין ורצה אחרי בנה אמיר בן התשע בשכונה בה הם גרים בטמרה לעיני כל השכנים. באותה תקופה ניסה מחמוד לזרוק את בנו סאפי ממרפסת הבית בקומה השניה בהיותו בן 11. משמע, באותו מועד גרו אמיר וסאפי עם הוריהם. בהתחלת 2002 היה ריב ומכות בין מחמוד לדאליה ובשלב מסוים שניהם ביחד הרביצו קשות לארבעת הילדים שהיו בבית והשאירו סימנים על גופם של הילדים. ארבעה ילדים, משמע אמיר וסאפי גרו אז עם הוריהם. בחודש 5/03 התיצבה המבקשת לדיון בועדה בלשכת הרווחה שדנה בהעברת הילדים אמיר וסאפי אליה. "הדבר היה מגוחך משום שאמיר וסאפי נמצאים אצלי בפועל מאז חודש 2/02".
ו. במכתב ששלח עו"ד אדריס בשם המבקשת ביום 30.1.07 נטען כי הבת הגדולה דיאנה עברה בשנת 1992 לגור אצל המבקשת, והבנים אמיר וסאפי עברו בתחילת שנת 2002 לגור באופן קבוע אצל המבקשת.
ז. לפי מכתב הלשכה לשירותים חברתיים מיום 7.2.92, שצירפה המבקשת, למבקשת בן נשוי שהוא אב לשלושה ילדים, והינו מובטל ואינו דואג לפרנסת המשפחה. "הענין מחייב גב' מרים גם לדאוג לנכדיה וזה מהווה עבורה עוד מעמסה כלכלית". לא נאמר שמי מהילדים אצלה, אלא רק שהיא דואגת לפרנסתם מכיוון שבנה אינו עובד.
ח. הוגש גם תצהיר של אחיה של המבקשת, והוא אינו כמעט תורם דבר לשאלות השנויות במחלוקת בתיק זה, מכיוון שכל מה שהוא אומר הוא שהקטינה דיאנה עברה בהיותה בת שנתיים שלוש לגור אצל אחותו שדאגה והשגיחה עליה מאז, וכשמלאו לאמיר 6-7 שנים ולסאפי 7-8 שנים, הם עברו לגור אצלה באופן קבוע.
ט. הוגש תצהיר בנה של המבקשת מחמד, החוזר על טענות אימו.
י. הוגש תצהיר בן אחותה שהוא חתנה של המבקשת שלפיו הקטינים עברו לגור אצל המבקשת כנטען על ידה.
יא. על פי מכתב עו"ס מוחמד עוואד מיום 6.6.96, שלושת הקטינים חיים אותה עת עם אביהם לאחר שאימם נטשה את הבית עקב סכסוך בין בני הזוג. כך גם במכתבו לעו"ד אליאס מיום 18.6.96.
יב. על פי עתירה מינהלית שהגישה המבקשת בשם חמשת נכדיה ב-15.12.95, החתומה על ידי בנה מחמד, הנכדה דיאנה עברה לגור אצל סבתה בשנת 1995 בהיותה בת 6 (סעיף ב (א) לעתירה, ושוב בסעיף 2 (ח) לעתירה, ושוב בסעיף 2 (ל) לעתירה). בחודש 8/99 שני הנכדים אמיר וסאפי עברו לבית סבתם, ושהו שם עשרה חודשים, וא החזירה אותם המבקשת לביתם (סעיף 2 (ג) לעתירה). הנכדים אמיר וסאפי עברו לבית המבקשת ב-2/02 וסירבו לחזור לביתם מאז (סעיף 2 (ד) לעתירה, ושוב בסעיף 2 (כ) לעתירה).
יג. על פי דוחות טיפול מלשכת הרוחה נרשם בין היתר, כי בביקור בית בביתו של מחמוד ביום 25.9.01, נמצא בבית מחמוד ובנו אמיר. בביקור בית ביום 3.4.02, היו בבית הילדים ואמם דאליה. הילדים התנגדו להוצאותם מהבית, וגם לגבי הילדים הקטנים, האם סירבה להוציא אותם למשפחתון. גם בביקור בית ביום 26.6.02 בבית מחמוד סירבו הילדים לצאת מהבית. בעקבות נסיון התאבדות של האם, הועברו הילדים כסידור זמני לסבתא המבקשת ביום 30.6.02. האם חזרה באוגוסט ובביקור ביום 2.10.02 נמצאו בבית דאליה וכל הילדים, לרבות הקטנים. ביום 20.1.03 התלוננה המבקשת שדאליה היכתה את בתה דיאנה, שעולה שהיתה בביתה. לאחר מכן דאליה הכחישה זאת, וטענה שממשפחת בעלה תקפו אותה. בשנת 2003 נכתב תסקיר אפוטרופסות על דיאנה.
יד. על פי מכתב עו"ס מוחמד עוואד מיום 30.7.96, דיאנה קשורה בסבתא ומבלה חלק ניכר מזמנה שם. דיאנה הועברה מאחזקת האם לאחזקת הסבתא בצורה חוקית על ידי בית הדין השרעי לאחר שהאמא הסכימה לכך (האם הכחישה הסכמתה בפני העו"ס).
טו. לפי טופס טיפול בילד מיום 23.4.03, אמיר וסאפי מקבלים טיפול בסיסי מהמבקשת סבתם, אבל מרבים לשהות ברחוב.
טז. לפי דיווח מ- 20.1.03, הגיעו ללשכת הרווחה המבקשת ובנה מוחמד וסיפרו שביום 18.1.03 שמע מוחמד צעקות מביתו של מחמוד ואז ראו את דאליה רוכנת על בתה דיאנה מושכת לה בשערות ומכה אותה בחוזקה. כלומר דיאנה היתה בבית אמה. ביום כתיבת הדיווח, האם דאליה וילדיה נמצאים אצל משפחת האם בכאבול.
יז. על פי עדות דיאנה מיום 17.2.03, לגבי האירוע מיום 18.1.03, אבא שלה עצור, והיא והאחים שלה שיחקו. אבא התקשר ודיבר עם אמא, והיא התעצבנה, סגרה את הטלפון והתחילה לצעוק. לאחר שנכנס הדוד מחמוד הכתה האם את דיאנה בנעליים. היא נכנסה ל"חדר שלנו", אמה באה אחריה ואז היא יצאה. דיאנה סיפרה על כך לסבתא. כלומר, באותו מועד גרה דיאנה בבית האם.
יח. לפי תסקיר אפוטרופסות לגבי דיאנה מיום 24.3.03, אמיר וסאפי נמצאים בבית סבתם ומטופלים על ידה. דיאנא לא יכולה להחליט אצל מי היא רוצה להיות כי היא רוצה שהמשפחה תתאחד תחת קורת גג אחת.
אני דוחה את טענת המבקשים, כאילו העובדה שבשנת 95 הוכרזה המבקשת כאפוטרופסית של דיאנא היא ראיה ניצחת לכך שדיאנא נמצאת אצלה משנת 91. בית הדין השרעי החליט על פי מה שלפניו, ואני מבין שלפניו היו הצהרת המבקשת והסכמת האם. המשיבה לא היתה צד להליך והוא לא מחייב אותה. לעומת זאת, המבקשת עצמה טענה ההיפך בעתירה שהגישה, שם טענה שדיאנא עברה לגור אצלה משנת 1995. מכאן, שלא ניתן להסתמך על צו האפוטרופסות של בית הדין השרעי כקובע שדיאנא נמצאת אצל המבקשת משנת 1991.
על פי הראיות והמסמכים, אין בידי לקבל את טענות המבקשת שדיאנא עברה לגור אצלה באופן קבוע בינואר 91. כפי שעולה מהמסמכים, האם עזבה לעיתים ולפעמים גם האב היה חסר, ואז עברו הילדים לטיפול המבקשת, אבל לא באופן קבוע, אלא באופן זמני. הבקשה הוגשה לגבי מעבר קבוע. טענות המבקשת כי המעבר היה בינואר 99 נסתרות, הן על ידי דברי המבקשת בעתירה מינהלית שהגישה, שם טענה שדיאנא עברה לגור אצלה בשנת 1995, והן על ידי אישוריו של עו"ס מוחמד עוואד, שזכה לתשבחות מהמבקשת ולא צורף כמשיב לבקשה, לפיהם, דיאנא גרה בבית הוריה עד 17.8.99 (מסמך ב'), ודיאנא גרה בבית הוריה ב- 6.6.96 (מסמך יא), והן ידי הראיות לגבי האירוע מיום 18.1.03 שבו העידה דיאנא גרה בבית הוריה אותה עת, כאשר הותקפה על ידי אמה. לא רק שגרה שם, אלא שהיה לה חדר משלה שנכנסה אליו כאשר ביקשה לברוח מאמה. זאת, למרות צו האפוטרופסות. אמנם, נכון שדיאנא בילתה חלק ניכר מזמנה עם סבתה המבקשת, בחפשה חום ואהבה, אבל היא גרה בבית הוריה. טענתה העובדתית של המבקשת נסתרת על ידי ראיות שהובאו מטעמה ועל ידי דבריה עצמה בהזדמנויות אחרות. על כן, אני דוחה את בקשת המבקשת להצהיר שדיאנא עברה לגור אצלה בינואר 99. בהסכמת המשיבה 1, אני מצהיר שדיאנא עברה לגור אצל המבקשת באופן רצוף ב- 1.2.03.
גם לגבי אמיר וסאפי, אני דוחה את טענות המבקשת שהם עברו לגור עימה באופן קבוע ב- 8/99. טענות אלה נסתרות הן על ידי טענות המבקשת עצמה בעתירה המינהלית, והן על ידי מכתבה (מסמך ה) שלפיו הם נמצאים אצלה בפועל מאז 2/02, והן על ידי מכתב עו"ד אדריס בשם המבקשת (מסמך ו) שלפיו עברו בתחילת 2002, והן על פי דוחות טיפול וביקורי בית מלשכת הרווחה, שמצאו את הילדים האלה בבית הוריהם גם באוקטובר 2002 (מסמך יג). טענתה העובדתית של המבקשת נסתרת על ידי ראיות אוביקטיביות שהובאו מטעמה ועל ידי דבריה עצמה בהזדמנויות אחרות. אין מדובר בראיות זדוניות נגד המבקשת, שנוצרו בזדון על ידי העובדים הסוציאליים, אלא בטענותיה העובדתיות בהליכים ומכתבים אחרים מטעמה. להסיר ספק, מעיון בכל המסמכים ודוחות הביקור, לא עולה זדון כלשהוא מצד העובדים הסוציאליים כלפי המבקשת, אלא להיפך, דאגה כנה לילדים הנמצאים בסיכון, תוך הסתייעות, במידה שהדבר אפשרי, במבקשת, סבתם של הילדים. בהסכמת המשיבה, אני מצהיר שהילדים אמיר וסאפי עברו לגור בבית סבתם המבקשת באופן קבוע ביום 1.2.03.
בכפוף להצהרות לדעיל, לפיהם הנכדים עברו לבית המבקשת באופן קבוע ב- 1.2.03, אני דוחה את התובענה להצהיר שהנכדים עברו באופן קבוע לבית המבקשת במועדים מוקדמים יותר. למרות שמן הראוי היה לפסוק הוצאות עם דחיית התובענה, בנסיבות הענין אין צו להוצאות.
אני מצווה להחזיר לידי המשיבה 1 את החומר החסוי הנמצא במעטפה בתיק.
המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים
ניתן היום י"א בטבת, תשס"ח (20 בדצמבר 2007) בהעדר הצדדים.
מנחם רניאל, שופט |