ניסו שחם ניצב מחוז ירושלים לשעבר עבריין מין ריצה כ-5 חודשי מאסר מתוכם יצא לחופשות באופן סדיר בביתו קיבל שחרור מוקדם למרות שהכחיש עבירות מין שביצע בקורבנותיו ובראיון אמר: "מצפצף על מה שחושבים עלי". השופטת רות רונן הסכימה איתו ושחררה אותו לחופשי רע"ב 5607/22

ניסו שחם ניצב מחוז ירושלים לשעבר עבריין מין ריצה כ-5 חודשי מאסר מתוכם יצא לחופשות באופן סדיר בביתו קיבל שחרור מוקדם למרות שהכחיש עבירות מין שביצע בקורבנותיו ובראיון אמר: "מצפצף על מה שחושבים עלי". השופטת רות רונן הסכימה איתו ושחררה אותו לחופשי רע"ב 5607/22
ניסו שחם עבריין מין לא לוקח אחריות על סטיותיו המיניות ומציג עצמו קורבן
Spread the love

עבריין המין ניסו שחם, חגג בכלא צלמון כ-5 חודשים, מתוכם יצא לחופשות סדורות בביתו בסופי שבוע, כך שבסך הכל ריצה משהו כמו 4.5 חודשים בכלא, שבעצם יותר דומים לקייטנה, אותה תיארה בזמנו, ציפי רפאלי. ככה זה כשאתה קרוב לחונטה ומכיר את הקצונה הבכירה בבתי הכלא בישראל, וניסו שחם מכיר היטב. הוא היה מפקד מחוז ירושלים בדרגת ניצב, כשעשה בתחנה זו כבשלו. הטריד מינית בנות שח"ם צעירות, למרות שהאישומים הללו ירדו מכתב האישום ושכב עם שוטרות זוטרות וגם שוטרות שקודמו דרך מיטתו. זנאי בתפקיד ניצב. זו התרבות במשטרה והיא לא השתנתה.

מה שכן, מצער ביותר לקרוא את החלטת השופטת רות רונן מביהמ"ש העליון, שדחתה את עתירת הפרקליטות על שחרורו המוקדם של עבריין המין. רות רונן טרחה וכתבה חרטוטים המתפרסים על גבי 21 עמודים רבי מלל, כשמתוכם עולה מסוכנות מינית מובהקת מצידו של ניסו שחם, שלא לקח אחריות על מעשיו המיניים המטרידים והוא רואה עצמו קורבן של הפרקליטות.

ניסו שחם עבריין מין לא לוקח אחריות על סטיותיו המיניות ומציג עצמו קורבן
The alt text for this image is the same as the title. In most cases, that means that the alt attribute has been automatically provided from the image file name. ניסו שחם עבריין מין לא לוקח אחריות על סטיותיו המיניות ומציג עצמו קורבן

השופטת רות רונן מציינת כי שחם עבר טיפול פרטני בכלא, שזה שיחות עם העו"סית אחת לשבוע. לא מדובר בטיפול. מדובר בעובדת סוציאלית טייחנית ושקרנית שסתרה את חוות דעת מרכז בריאות הנפש שקבעו שדעתו של ניסו שחם מעוותת, והוא לוקה בעיוות המציאות.

בכל תיק בו עבריין מין לא לוקח אחריות על עבירות המין שביצע בקורבנותיו הוא נדרש למלא מאסר מלא. קרי, ניסו שחם היה אמור לרצות 10 חודשי מאסר מלאים, בדיוק כמו שנשיא המדינה לשעבר משה קצב, שלא לקח אחריות על הטרדות המין שביצע ריצה מאסר כמעט מלא.

השופטת רות רונן, כנראה לוקה בעצמה בעיוות חשיבה, שכן היא כותבת שכדי להכריע האם המקרה מעלה שאלות בעלות עניין ציבורי ומשפטי מיוחדים, יש לבחון האם ההכרעה של ביהמ"ש המחוזי מבוססת בעיקרה על רכיבים עובדתיים המתייחסים למקרה דנן, והיא קובעת בסעיף 26 שלאסיר ניסו שחם לא מוקנית זכות לשחרור מוקדם, אלא אם כן…. והיא מפרטת את סעיף החוק הרלבנטי, ובסעיף 27 היא קובעת שמידת המסוכנות של שחם נמוכה. איך היא החליטה זאת? אין לדעת, הרי ניסו שחם, גבר נשוי הטריד מינית נשים נשואות, ולא בחל בבנות שירות שגילן 18 שנים, כשהטריד אותן מינית. מדובר בטורפן מיני, גבר שניצל את מעמדו וכוחו כדי לכפות עצמו על נשים צעירות הכפופות לו. רש"א לא הציעה בניית תוכנית טיפולית עבור שחם, שכן הוא לא הודה בעבירות המין שביצע ולא הביע רצון להמשיך את השיחות עם העובדת הסוציאלית.

השופטת מסכמת את החלטת ביהמ"ש העליון שהיא דוחה את ערעור המדינה והורתה על שחרורו המוקדם של ניסו שחם, כשהיא מציינת:

"הבקשה הוגשה על ידיה (פרקליטות) נטועה בעיקרה בשאלה הקונקרטית האם הביע המשיב חרטה אם לאו והאם הוא כשיר להליך שיקום. בנסיבות אלה, אין מקום לקבוע כפי שהובהר לעיל, כי הבקשה מעוררת סוגיה בעלת השלכות רוחב.

לכן, לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי אין מקום לתת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הבקשה נדחית".

שערי בית הכלא נפתחו לניסו שחם, ועתה הוא מתכנן לסיים את הספר שכתב בהוצאת  Ynet וגם מתכנן סרט על חייו. לא ייאמן. מי תיקנה כרטיס או תשלם כדי לקרוא את הזוהמה של סוטה המין המזדקן ניסו שחם?

 

בבית המשפט העליון
רע"ב 5607/22
לפני: כבוד השופטת ר' רונן

 

המבקשת: מדינת ישראל

 

נ ג ד

 

המשיבים: 1. ועדת השחרורים בבית סוהר צלמון
2. ניסו שחם

 

בקשה לרשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 18.8.2022 בעת"א 38706-07-22 שניתן על ידי כבוד השופטים: ש' אטרש, ע' טאהא וי' בן-חמו

 

תאריך הישיבה: כ"ו באב התשפ"ב                   (23.8.2022)

 

בשם המבקשת: עו"ד נטע אורן; עו"ד הדס ערן; עו"ד מתניה רוזין

 

בשם המשיב 2: עו"ד חן מאירי

 

החלטה

 

  1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטים ש' אטרש, ע' טאהא וי' בן חמו) בעת"א 38706-07-22. בפסק הדין דחה בית המשפט (בדעת רוב) את עתירת המבקשת (להלן: המדינה) נגד החלטת ועדת השחרורים בבית סוהר צלמון (להלן: הוועדה) שהורתה על שחרורו המוקדם של המשיב 2 (להלן: המשיב) בהתאם לתנאים שפורטו בהחלטה.

 

  1. המשיב שימש מפקד מחוז ירושלים של המשטרה בדרגת ניצב. הוא מרצה עונש של 10 חודשי מאסר בפועל לאחר שהורשע (בבית המשפט העליון במסגרת רע"פ 6477/20 שחם נ' מדינת ישראל (15.11.2021)). המשיב הורשע בעבירות של הטרדה מינית (בכך ששלח לשוטרת מסרונים בעלי אופי מיני אף שהיא גילתה שהיא אינה מעוניינת בקשר עמו); מעשה מגונה (בכך שהוא נישק שוטרת אחרת בלי הסכמתה); והפרת אמונים בשל כך שהוא ניהל קשרים מיניים עם שוטרות זוטרות שהיו כפופות אליו באופן ישיר או עקיף, והמשיך לטפל בעניינן מבלי לדווח על הקשרים האינטימיים שהיו לו עם אותן שוטרות.

 

  1. המשיב החל לרצות את מאסרו ביום 1.3.2022. תקופת שחרורו בתום ריצוי מלא של תקופת מאסרו בניכוי מנהלי היא עד יום 10.12.2022. כעולה מהבקשה, סיים המשיב לרצות שני שליש מעונש המאסר ביום 31.7.2022.

 

  1. המשיב הגיש בקשה לשחרור מוקדם שנדונה בפני ועדת השחרורים שלנגד עיניה עמדו מספר מסמכים:

 

(-)         הדו"ח הסוציאלי – בעניינו של המשיב נערך דו"ח סוציאלי (מיום 1.6.2022, נספח מב/4 לבקשה) על ידי עובדת סוציאלית מבית הכלא שקיימה איתו מפגשים טיפוליים פרטניים בתקופת מאסרו. בדו"ח הסוציאלי נכתב כי בתחילת מפגשיו של המשיב עם גורמי הטיפול, הוא נטל אחריות מוגבלת על מעשיו. אולם בהמשך ניכר היה כי הוא "מתייסר" מהשלכות מעשיו ומצהיר שהיה נותן כל שניתן למנוע מן הקורבנות את עוגמת הנפש. נכתב בדו"ח כי המשיב מביע חרטה הנחזית ככנה.

 

(-)         חוות דעת מרכז לבריאות הנפש (להלן: מב"ן) – בחוות דעת מב"ן (מיום 2.6.2022, נספח מב/5) נקבע בין היתר כי המשיב מתקשה לקחת אחריות על מעשיו; כי דבריו מלווים בעיוותי חשיבה; כי הוא הכחיש כל מעשה פלילי בהתנהגותו ושלל כל צורך טיפולי. על רקע תיאור התייחסותו של המשיב לעבירותיו, הוא נמצא לא מתאים לתכנית שיקום בפיקוח. עם זאת, בסיומה של חוות הדעת נכתב כי הוא איננו מסוכן.

 

(-)       חוות דעת הרשות לשיקום האסיר (להלן רש"א) – למשיב נערכה הערכת התאמה לתכנית שיקומית בפיקוח רש"א (חוות הדעת מיום 27.6.2022, מב/6). בחוות הדעת צוין כי לתפיסתו של המשיב, מעשיו לא חצו את הרף הפלילי. לכן, נקבע בהערכת ההתאמה כי הוא "נדרש לעבור כברת דרך טיפולית על מנת שיגלה הבנה לחומרת מעשיו". על רקע תיאור התייחסותו של המשיב לעבירותיו ובכלל זה מזעור חומרתן, העדר לקיחת אחריות מלאה על מעשיו ואי זיהוי התנהגותו כפלילית, נקבע על ידי רש"א כי הוא אינו מתאים לתכנית שיקום בפיקוח.

 

(-)       עדכון לדוח הסוציאלי – ביום 11.7.2022, נערך למשיב דו"ח סוציאלי מעודכן (מב/7). בדו"ח זה נכתב כי העמדה שהציג המשיב בפני גורמי רש"א אינה מבטאת את עמדתו הכנה, וכי הוא התקשה לבטא מולם את חולשותיו. לאור מבוכתו, נמנע המשיב מלדבר על "החלקים הפוגעניים שבו, דבר שהרחיק אותו מהאמת הפנימית שלו".

 

(-)       תכנית השיקום הפרטית מטעם "התחלה חדשה" – בנוסף, המשיב הציג לוועדה חוות דעת פרטית של ארגון "התחלה חדשה" מיום 7.7.2022 (מב/8). בתוכנית זו צוין כי המשיב הביע "חרטה כנה" על מעשיו, וכי יש לו מוטיבציה להמשך עבודה טיפולית. הומלץ כי המשיב ימשיך בטיפול פרטני פעמיים בשבוע עם מטפל ייעודי לתחום הפגיעות המיניות.

 

  1. ביום 14.7.2022 התקיים דיון בפני ועדת השחרורים, במהלכו נשמעו עמדות הצדדים ואף המשיב נשמע בפני הוועדה. בו ביום ניתנה החלטת הוועדה בה הוחלט כי המשיב ראוי לשחרור מוקדם. במסגרת ההחלטה, ציינה הועדה כי "האסיר הביע חרטה על מעשיו ולוקח אחריות עליהם" (עמוד 5 להחלטת הוועדה). במסגרת החלק האופרטיבי של החלטת הוועדה, נקבע כי "האסיר ימלא אחר תכנית 'התחלה חדשה' מיום 7.7.2022, ככתבה וכלשונה" – ומכאן, שהמשיב עתיד להיות משולב ב"טיפול פרטני בתדירות של פעמיים בשבוע עם מטפל ייעודי המומחה לתחום הטיפול בתחום הפגיעות המיניות" (סעיף 42 לתכנית השיקום הפרטית מטעם "התחלה חדשה"). בהחלטה צוין כי אף שרש"א "לא מצאה את האסיר מתאים לתכנית שיקומית", אין פירוש הדבר כי התוכנית שהוצגה על ידיו איננה תוכנית ראויה, ובהחלט יתכן שהוא ייצא נשכר ממנה. בתוך כך קבעה הוועדה בהחלטה כי המסוכנות של המשיב היא נמוכה. לגישת הוועדה, גורם ההרתעה של ההליך המשפטי הארוך ושל ריצוי המאסר בפועל מפחיתים במידה מספקת את מסוכנותו של המשיב.

 

  1. על החלטת ועדת השחרורים הגישה המדינה עתירה לבית המשפט המחוזי. בעתירתה טענה המדינה כי בהחלטת הוועדה נפלו שגיאות קשות, הן ביחס ללקיחת האחריות מצד המשיב ופרשנות הוועדה לעניין זה, והן ביחס לניתוח נזקקות הטיפול מצד המשיב. בין היתר נטען כי מלבד העובדה שלא ניתן משקל הולם לחוות הדעת שהוגשו בפני הוועדה, גם האופן שבו בחנה הוועדה את עניינו של המשיב היה שגוי מיסודו, שכן הלכה למעשה המשיב לא רואה פגם במעשיו.

 

  1. ביום 8.8.2022 התקיים דיון בעתירה בפני בית המשפט המחוזי, וביום 18.8.2022 ניתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי. בפסק הדין דחה בית המשפט המחוזי את עתירת המדינה ברוב של שני שופטים.

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

  1. בפסק הדין העיקרי (מפי כב' השופט ע' טאהא) סקר בית המשפט את השיקולים שיש לשקול אותם בבחינת השאלה האם אסיר ראוי לשחרור מוקדם, וקבע כי לא נפל בהחלטת הוועדה פגם היורד לשורשו של העניין ומביא למסקנה לפיה היא חורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות. הוא ציין בהקשר זה כי עבירות המין בהן הורשע המשיב אינן ברף החומרה הגבוה ביותר בעבירות מין. באשר לעבירת הפרת אמונים – הרי שאף שמדובר בעבירה חמורה, היא אינה מעידה על מסוכנות, בעיקר לאחר שהמשיב סיים את תפקידו הציבורי לאחר שפוטר משירותו במשטרה. בית המשפט התייחס גם לחוות הדעת של גורמי המקצוע שקבעו כי רמת המסוכנות של המשיב היא נמוכה.

 

עוד צוין כי אין לחובת המשיב הרשעות קודמות, וכי התנהגותו בין כותלי הכלא הייתה תקינה ותפקודו היה חיובי. המשיב יצא לחופשות באופן סדיר ולא נרשמו לחובתו הפרות משמעת – לא בין כותלי הכלא ולא כשיצא לחופשות. המשיב אף שילם את הקנס ואת הפיצוי שהושתו עליו, ומשטרת ישראל אינה מתנגדת לשחרורו.

 

  1. בית המשפט הוסיף וציין כי המשיב עבר טיפול פרטני בכלא במהלכו ניהל שיחות פרטניות עם עובדת סוציאלית אחת לשבוע. בהתאם לדוח הסוציאלי שהיא ערכה, נקבע כי עם התקדמות השיחות, הצליח המשיב לערוך התבוננות פנימית מעמיקה ולהבין כי התנהגותו הייתה פסולה. הוכנה לו תכנית טיפולית שנקבעה על ידי הוועדה כתוכנית ראויה לאחר השחרור, בתדירות של פעמיים בשבוע. עוד ציין בית המשפט כי אחת משתי נפגעות עבירות המין מסרה כי אינה מתנגדת לשחרור המוקדם, ואילו את עמדתה של הנפגעת השנייה לא ניתן היה להשיג. כל האמור הצביע לגישתו של השופט טאהא על כך שהמשיב ראוי לשחרור מוקדם.

 

  1. מסקנתה של דעת המיעוט הייתה שונה. שופט המיעוט, כב' השופט י' בן-חמו, ציין כי החלטת הועדה איננה סבירה, וכי היא מחייבת התערבות שיפוטית שתביא לביטולה. בפסק דינו עמד השופט בן-חמו על כך שחוות הדעת של גורמי המקצוע קובעות ממצאים שונים לחלוטין מיתר חוות הדעת שהוגשו בעניינו של המשיב. מחוות דעת אלה – שהן עדיפות על פני חוות הדעת האחרות, עולה כי המשיב אינו ראוי לשחרור מוקדם.

 

השופט בן חמו הוסיף כי ההלכה הפסוקה קובעת שלחוות הדעת של רש"א יש מעמד נכבד וממשי. אף שוועדת השחרורים אינה מחויבת לפעול על חוות הדעת, הרי שנדרשים נימוקים מיוחדים על מנת לפעול בניגוד להמלצתה. בהקשר זה נאמר כי לא ניתן להתעלם מעיקר חוות הדעת של מב"ן בה נקבע כי המשיב לא נטל אחריות על מעשיו, ולהתייחס רק לאותו חלק מחוות הדעת הזו הנוגע למסוכנות המשיב. זאת מאחר שמלכתחילה לא הייתה מחלוקת כי המשיב איננו מסוכן, והשאלה הרלוונטית הייתה רק האם הוא ראוי לשחרור מוקדם.

 

עוד צוין כי כל המעשים שביצע המשיב הם מעשים בעלי אופי מיני, על אף שהם זכו לכותרת "הפרת אמונים". ריבוי המעשים, גם אם נעשו בהסכמה, מצדיק בחינה האם האסיר זקוק לטיפול בתחום עבירות המין. ואולם, דעת המיעוט ציינה כי המשיב לא סבר שיש לו נזקקות לטיפול.

 

השופט בן חמו אף התנגד לקביעת הוועדה לפיה המשיב נטל אחריות על מעשיו. לגישתו לא זו המסקנה הנובעת מחוות הדעת. הוא הוסיף כי אין מקום לייחס משקל לחוות הדעת הפרטית – ודאי לא כאשר היא מנוגדת לחוות דעת רש"א.

 

  1. בשולי פסק דינו התייחס השופט טאהא לנימוקי דעת המיעוט. לגישתו, ההרשעה בעבירת הפרת אמונים לא נבעה מעצם קיום יחסי המין שנעשו בהסכמה, אלא בשל הצטברות המעשים ומכלול הנסיבות בהן קוימו היחסים, לרבות המשך עיסוקו של המשיב בענייני השוטרות הללו בלא לדווח על אותם יחסים – באופן שהעמיד את המשיב במצב של ניגוד עניינים.

 

באשר לחוות דעת מב"ן, קבע השופט טאהא כי מטרתה היא לעמוד על מסוכנותו של האסיר. בהתאם לחוות הדעת הזו, מדובר באסיר שרמת המסוכנות שלו היא נמוכה ולכן חוות הדעת הזו אינה צריכה להוות מכשול בפני שחרורו. אכן פורטו בחוות הדעת מאפיינים שליליים מאוד באישיותו של המשיב, ובכלל זה צוין בה כי התנהלותו היא מניפולטיבית, כי הוא מתקשה לקחת אחריות על מעשיו וכי דבריו מלווים לא אחת בעיוותי חשיבה. יחד עם זאת, ההערכה של מסוכנותו הנמוכה של המשיב נבעה מהקביעה לפיה המשיב מבין את הפסול בהתנהגותו. לפי חוות הדעת, המשיב ציין כי "מגיע לי היה לחטוף", וכי הוא פגע במשפחותיהן של הנשים איתן היו לו יחסים.

 

בית המשפט קבע כי דברים אלה מעידים על כך שהמשיב הבין והפנים את הפסול במעשיו, והבין כי העונש הגיע לו – אף אם הוא סבר כי מדובר בעונש חמור מדי. עוד ציין בית המשפט כי הדברים אותם אמר המשיב עולים בקנה אחד עם ההתרשמות של העובדת הסוציאלית שקיימה עם המשיב שיחות פרטניות בהן צוין כי עם התקדמות הטיפול הוא הצליח לערוך התבוננות מעמיקה ולהבין כי מדובר בהתנהגות פסולה.

 

טענות המדינה

 

  1. עמדת המדינה היא כי המשיב אינו ראוי לשחרור מוקדם מאחר שהוא אינו לוקח אחריות מלאה על מעשיו, ובשים לב למעמדו הבכיר במערכת אכיפת החוק ולחומרת מעשיו ונוכח הקביעות הקשות בחוות דעתם של גורמי המקצוע המוסמכים בעניינו. המדינה טענה כי נפל בהחלטתה של הוועדה פגם היורד לשורשו של עניין, וכי הותרת פסק דינו של בית המשפט קמא על כנו עלולה להביא לפגיעה באמון הציבור בשלטון החוק ובמערכת אכיפתו, ליצור תחושה חריפה של חוסר צדק ויחס של "איפה ואיפה" ולהביא להשלכות רוחב בפסקי דין אחרים.

 

  1. המדינה טענה כי הוועדה לא נתנה משקל לכך שהמשיב עבר הליך טיפולי בין כותלי הכלא, שם הוא הביע עמדות מהן עולה כי לא זו בלבד שהוא לא לוקח אחריות על מעשיו אלא שהוא ממשיך לטעון כי מעשים אלה לא חצו את הרף הפלילי. לא ניתן גם משקל לאמירות לפיהן הייתה הדדיות מלאה בינו לבין המתלוננות, לעובדה שהוא ניסה לטשטש את כוחו ביחס לנפגעות ואף הביע תרעומת ביחס לעיוות הדין שנגרם לו לגישתו. כן לא ניתן משקל לכך שהמשיב טען בפני גורמי הטיפול שהוא אינו זקוק לטיפול – ואילו לוועדה הוא הציג חוות דעת פרטית העומדת בסתירה לממצאים הקודמים.

 

  1. המדינה הפנתה להוראת סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי) הקובע שני תנאים מצטברים שרק בהתקיימם ועדת השחרורים תיעתר לבקשת אסיר לשחררו על תנאי: ראשית, כי הועדה תשתכנע כי הוא ראוי לשחרור מוקדם (וזאת לפי הקריטריונים שנקבעו בסעיף 9 לחוק שחרור על תנאי); ושנית, כי הועדה תשתכנע כי שחרורו לא יסכן את הציבור. בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי הנטל בסוגיה זו מוטל על שכמו של האסיר, וזאת לאור הנחת היסוד שבבסיס סעיף 3, ולפיה לאסיר אין זכות קנויה בדין להשתחרר מוקדם.

 

  1. לגישת המדינה, ישנם טעמים המצדיקים מתן רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וזאת חרף ההלכה לפיה בית המשפט העליון לא יעניק בנקל רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. הסטנדרט למתן רשות לערער הוא קיומו של עניין ציבורי ומשפטי מיוחד, כאשר לעמדת המדינה, המקרה דנן הוא מקרה מובהק בו קיים עניין ציבורי למתן רשות ערעור.

 

בתוך כך, ציינה המדינה כי המשיב כיהן בתפקידים בכירים ביותר במערכת אכיפת החוק, והורשע בעבירות הפרת אמונים ובעבירות מין, על רקע פרשיות מיניות וקיום יחסים אינטימיים עם שוטרות שהיו כפופות לו. בית המשפט העליון עמד בפסק דינו על חומרת מעשיו של המשיב אשר פגעו באופן ממשי באמון הציבור במשטרת ישראל, בטוהר המידות בשירות הציבורי ובתדמית המשטרה. בשחרורו המוקדם של המשיב בנסיבות הקיימות, יש כדי לפגוע באינטרס הציבורי.

 

הדבר מקבל משנה תוקף לאור העובדה שהמשיב אינו לוקח אחריות על מעשיו ואינו רואה את הפסול בהם. במצב דברים זה, הותרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי והחלטת ועדת השחרורים על כנם, עלולה להעביר מסר ציבורי בעייתי ביותר לפיו המשיב זוכה ל"הנחה" וזכאי לשחרור בשל התפקיד הבכיר שמילא. מצב כזה יפגע אנושות באמון הציבור, שיסבור שקצינים בכירים זכאים להקלות להם לא זכאי יתר הציבור.

 

  1. לכל האמור לעיל מצטרפת התייחסותו המקלה של בית המשפט המחוזי בפסק דינו למעשי המשיב. בית המשפט המחוזי ציין בפסק דינו כי העבירות שביצע המשיב אינן ברף החומרה הגבוה, וספק האם יש בהן כדי להצדיק מאסר בפועל, תוך שהוא נסמך בהקשר זה על דעת המיעוט בפסק דינו של בית המשפט העליון. בקביעותיו, לא ייחס בית המשפט המחוזי משקל ראוי למעמד שהיה למשיב במשטרה, לחומרת העבירות שביצע, ולפגיעה ההרסנית באמון הציבור במשטרה ובמערכת אכיפת החוק. לכן, הותרת פסק הדין של בית המשפט המחוזי על כנו תפגע קשות באינטרס הציבורי.

 

עוד נטען כי בפסק הדין של בית המשפט המחוזי נפלו טעויות משפטיות חמורות, לרבות התעלמות מהאמירות של המשיב עצמו, מהן עולה כי הוא אינו לוקח אחריות מלאה על מעשיו ואינו מבין את הפסול בהם; התעלמות מחוות הדעת של גורמי המקצוע המוסמכים; מתן עדיפות לתכנית שיקומית פרטית על פני חוות הדעת של גורמי המקצועי המוסמכים, בניגוד להלכה הפסוקה; והימנעות ממתן משקל הולם לחומרת העבירות של המשיב.

 

  1. לגישת המדינה, לאור השלכות הרוחב שעלולות להיות לפסק הדין של בית המשפט המחוזי, יש טעם במתן רשות ערעור בגלגול שלישי. כך, אם פסק הדין ייוותר על כנו, תכורסם ההלכה הפסוקה הרלוונטית, ואסירים שלא הפנימו את חומרת מעשיהם ישוחררו בשחרור מוקדם בניגוד לחוות דעת גורמי המקצוע. כן קיים חשש להתגברות של חוות דעת פרטיות על חוות הדעת של הגורמים המוסמכים בחוק.

 

  1. בנוסף לטענותיה לפיהן יש לתת רשות לערער על ההחלטה, הוסיפה המדינה וטענה לגופו של הערעור, כאשר לגישתה יש לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי לאור השגיאות שנפלו בו, כפי שהן יפורטו להלן:

 

(-)       העבירות בהן הורשע המשיב: כאמור, המדינה סבורה כי מדובר בעבירות חמורות במיוחד. המשיב הורשע בשתי עבירות מין ובעבירת הפרת האמונים, וזאת על רקע שורה של מקרים בהם קיים יחסים אינטימיים אסורים עם שוטרות הכפופות לו. עבירת הפרת האמונים היא עבירה חמורה שנועדה לשמור על טוהר פעילות המינהל. הדבר נכון על אחת כמה וכמה בעניינו של המשיב, בשל המעמד הבכיר שהיה לו במשטרה.

 

בית המשפט המחוזי שגה כשהסיק מקיומה של מסוכנות נמוכה מצד המשיב מסקנות בנוגע לאפשרות לשחרורו המוקדם, ללא מתן משקל ראוי לחומרת העבירות ולפגיעה ההרסנית של השחרור המוקדם באמון הציבור. בטרם מחליטה הוועדה על שחרור מוקדם, עליה להתחשב גם בנסיבות ביצוע עבירה, סוגה, חומרתה, היקפה ותוצאותיה. פסק הדין של בית המשפט המחוזי כמו גם החלטת הוועדה הקלו ראש בשיקולים אלה כמו גם בעבירות שביצע המשיב.

 

(-)       אי-לקיחת אחריות מצד המשיב על מעשיו, והעדפת חוות הדעת הפרטנית: לגישת המדינה, שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי המשיב הבין והפנים את מעשיו ועל כן ראוי לשחרור מוקדם. עמדה זו נעדרת בסיס עובדתי בהערכות גורמי המקצוע ואף סותרת את אמירות המשיב עצמו מהן עולה כי הוא תופס את עצמו כמי ששולל בעיה המצריכה טיפול. זאת ועוד, מסקנות הוועדה ובית המשפט המחוזי משקפות העדפה בפועל של חוות דעת פרטית שנערכה בסמיכות לדיון בשחרורו המוקדם. העדפת חוות דעת פרטית על פני חוות דעת מקצועית ללא הנמקה ראויה איננה מוצדקת. לגישת המדינה, הוועדה ובית המשפט המחוזי לא ייחסו די משקל לפער בין ההצהרות העולות מחוות הדעת הפרטית לבין חוות הדעת של גורמי המדינה.

 

בהקשר זה נטען כי הוועדה הסתפקה בהסבר שהציג בפניה המשיב, ולפיו כאשר נשאל מהו הטיפול ההולם עבורו – ציין כי הדבר נתון למומחיותה של רש"א ולא לדעתו. ואולם, בפועל, קיימות אמירות ברורות של המשיב בהן ציין כי אין לו כל בעיה וכי מעשיו לא חצו את הרף הפלילי.

 

המדינה חוזרת וטוענת בבקשה כי אין מקום להעדיף את חוות הדעת הפרטית על פני חוות הדעת של גורמי המדינה. היא הפנתה לפסיקה בה נקבע כי יש לצמצם את המשקל שיינתן במסגרת החלטת הוועדה לתכניות שיקום פרטיות. לטענת המדינה, העדפת תכנית שיקום פרטית על פני חוות הדעת של גורמי המקצוע, מעמידה "מכחישי עבירות" במצב טוב יותר מאסירים שהביעו נכונות לקבל טיפול ונמצאו מתאימים לכך.

 

(-)         התעלמות מחוות הדעת המקצועיות של מב"ן ושל רש"א: עוד נטען כי על פי ההלכה יש להעניק משקל מיוחד לגורמי המקצוע מטעם המדינה, נוכח מומחיותם וניסיונם. הוועדה אכן אינה מחויבת לקבל את עמדתם, אך נדרשים טעמים המצדיקים סטייה מהאמור בחוות דעתם. במקרה דנן התעלמו הן הוועדה והן בית המשפט המחוזי הלכה למעשה מחוות הדעת של מב"ן ושל רש"א, והקדישו להן התייחסות קצרה בלבד. כך, לא הופיעה כל התייחסות לקביעות בחוות דעת רש"א שלפיה המשיב אינו תופס ברצינות את חומרת העבירות שביצע. כך אף לגבי הערכת המסוכנות של מב"ן; בפסק הדין של בית המשפט המחוזי צוין כי תכלית חוות דעת זו היא לבחון את מסוכנות המשיב ותו לא. ואולם, אף אם זו אכן תכלית חוות הדעת, ברי כי יש לתת משקל לממצאים והאבחנות בה כפי שנקבעו על ידי גורם מקצועי בעל מעמד מיוחד. אף בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי לא ניתן לאמץ רכיב מסוים מחוות הדעת ולהתעלם מיתר חלקיה. בתוך כך, ציינה המדינה שוב את חששה שמא פסק הדין של בית המשפט המחוזי יצור תקדים, ויביא את ועדת השחרורים להתעלם מחוות הדעת של גורמי המקצוע ולהעדיף תחתיהן חוות דעת פרטיות.

 

  1. בישיבה שהתקיימה בפניי בבקשה ביום 23.8.2022, חזרה ב"כ המדינה על טענותיה והדגישה כי עמדתה בדבר הצורך במתן רשות ערעור, נובעת מהחשיבות הציבורית והמשפטית של ההכרעות של ועדת השחרורים ושל בית המשפט המחוזי.

 

טענות המשיב

 

  1. בדיון שהתקיים בפניי ביום 23.8.2022 סמכה ב"כ המשיב את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וטענה שאין מקום להתערב בו, ודאי לא במסגרת בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי.

 

בכלל זה טענה ב"כ המשיב בין היתר כי ועדת השחרורים בחנה את כל השיקולים הרלוונטיים בטרם הורתה על שחרור המשיב. לטענתה, לוועדה מסור שיקול דעת רחב, והמדינה לא הצליחה להצביע על חוסר סבירות קיצוני בהחלטתה.

 

ב"כ המשיב הדגישה כי טענתה העיקרית של המדינה בבקשה היא כי שחרור המשיב יוביל לפגיעה באמון הציבור. ואולם, הסעיף בחוק שחרור על תנאי המעגן את המקום שיש לתת לשיקול של אמון הציבור הוא סעיף 10(א), והמדינה כלל לא טענה לתחולתו. ב"כ המשיבה הפנתה בהקשר זה להנחיה מספר 12.12 מטעם פרקליט המדינה, המתווה את שיקולי באי כוח היועץ המשפטי לממשלה ליישום הוראה סעיף 10(א) לחוק שחרור על-תנאי. הנחיית פרקליט המדינה קובעת כי רק בנסיבות מיוחדות ובמקרים חריגים תטען טענה למניעת שחרור מכוח סעיף 10(א). לגישת ב"כ המשיב, מקרה זה איננו אחד המקרים החריגים הללו, ואף המדינה הכירה בכך כאשר לא טענתה במסגרת הבקשה לתחולת הסעיף.

 

  1. בהמשך ולבקשת המשיב הותר לו להגיש גם טיעונים בכתב. במסגרת זו הוא הדגיש כי עניינו אינו מעלה כל שאלה עקרונית המצדיקה דיון בגלגול שלישי בהחלטת ועדת השחרורים. לגישתו, פתיחת הפתח לדון בבקשות מעין זו כבערעור תהפוך שורה של הלכות שיצאו מבית משפט זה ל"פלסתר". על מנת לבסס טענה זו, הפנה המשיב לשורה של פסקי דין שיצאו מבית משפט זה, ואשר מבססים לעמדתו את ההלכה לפיה רק במקרים חריגים ביותר תינתן רשות ערעור בגלגול שלישי ביחס להחלטות ועדות השחרורים שכבר נדונו בבית המשפט המחוזי. לגישת המשיב, המדינה כשלה מלהוכיח כי בקשתה נושאת אופי עקרוני. מבדיקה שערך המשיב, בעשרות השנים האחרונות הגישה המדינה רק מספר מועט ביותר של בקשות רשות ערעור על פסקי דין של בתי משפט מחוזיים בעניין החלטות ועדות השחרורים. מקרים אלה נגעו לאסירים שביצעו עבירות אלימות, והטיעון שעמד בבסיסן הוא החשש לשלום הציבור. שיקול זה אינו מתקיים בענייננו, והמדינה כלל לא ביקשה להעלות אותו. להבדיל, המדינה ביקשה להיבנות מן הטענה כי העבירות בהן הורשע המשיב גרמו לפגיעה ממשית באמון הציבור, וששחרורו יעמיק פגיעה זו; מן הטענה כי המשיב לא נטל אחריות על מעשיו; ומן הטענה כי נפלו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי שגיאות משפטיות החורגות מעניינו של המשיב ושעלולות לכרסם בהלכה הפסוקה בדבר הסתמכות ועדת השחרורים על חוות דעת מקצועיות. ואולם, לגישת המשיב, הטענות הללו הן חסרות יסוד.

 

כך, המשיב סבור כי הטענה הנוגעת לחומרת העבירות אותן הוא ביצע, כמו גם לפגיעה שהיא גרמה לאמון הציבור – אינה במקומה, בוודאי לא בשלב בקשת רשות ערעור. לגישתו, הפגיעה באמון הציבור היא רכיב אינהרנטי בעבירת הפרת האמונים. מעמדת המדינה עולה אפוא לכאורה כי לעולם אין לשחרר בשחרור מוקדם את מי שהורשע בעבירת הפרת אמונים. המשיב מכיר בכך שחומרת העבירה ונסיבותיה מהווים שיקולים שעל ועדת השחרורים לבחון במסגרת סעיף 9 לחוק שחרור על תנאי, אלא שלגישתו בחינה זו לא מהווה בחינה עצמאית, ועליה לקחת בחשבון גם את מסוכנות האסיר, את התנהגותו בכלא ואת שאלת שיקומו. על הוועדה לבחון את כל הנסיבות הללו בטרם תינתן החלטתה, וכך היא אכן עשתה. משעה שעסקינן בבחינה פרטנית של נסיבות המקרה ושל שיקול הדעת שהוועדה הפעילה ביחס למקרה הספציפי הנדון בפניה, הרי שלא מדובר בשאלה עקרונית המצדיקה רשות ערעור. בהקשר זה, ציין המשיב כי אין ממש בטענת המדינה, לפיה בית המשפט המחוזי לא ייחס את המשמעות הנדרשת לחומרת העבירות שהוא ביצע ולמעמדו. בית המשפט בהחלט התייחס לסוגיה זו, תוך שהוא מציין כי על אף חומרת העבירות, לא נשקפת מן המשיב סכנה לציבור.

 

לטענת המשיב, חומרת העבירות נבחנת על רקע שאלת המסוכנות הנשקפת מהאסיר, ואיננה מהווה קטגוריה בפני עצמה לעניין השיקולים המנחים את ועדת השחרורים. המדינה ביקשה בטיעוניה לסטות מהוראות החוק ומן ההלכה, ולהעמיד את חומרת העבירה כשיקול עצמאי ואף בלעדי במסגרת בחינת שחרורו של אסיר. ואולם, אין לעמדה זו בסיס משפטי בחוק. לכל היותר, יכולה הייתה המדינה להעלות טענות ממין זה מכוח סעיף 10 לחוק שחרור על תנאי, אך היא לא עשתה זאת. ב"כ המדינה אף הצהירה באופן מפורש בדיון שנערך בפני בית המשפט ביום 23.8.2022 כי אין בכוונתה לטעון לתחולת הסעיף. על כל פנים, וכפי שטען המשיב אף בדיון בעל-פה, ממילא אין תחולה לסעיף 10 בנסיבות המקרה דנן, וזאת לפי הקריטריונים שנקבעו במזכרים הפנימיים של המדינה. עוד טען המשיב כי המדינה מבקשת להחמיר עמו הרבה מעבר לאסירים אחרים שהורשעו בעבירות שחיתות.

 

המשיב הוסיף כי אין לקבל את טענת המדינה לפיה הוא לא הביע חרטה על מעשיו. הוועדה קבעה באופן מפורש כי המשיב מתחרט על מעשיו וכי הוא נטל אחריות עליהם. עמדת המדינה בהקשר זה נדחתה כבר בשתי ערכאות שערכו בחינה מעמיקה של הדברים והגיעו למסקנה שונה. גם אם טעו הערכאות דלמטה בניתוח הממצאים, הרי שוודאי שאין בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

 

המשיב אף טען לגופו של עניין כי הוא אכן הביע חרטה ולקח אחריות על מעשיו, תוך שהוא הפנה לחוות הדעת השונות בעניינו. לגישת המשיב, בפני ועדת השחרורים ובית המשפט המחוזי עמדו חמש חוות דעת שעסקו בשאלת שיקומו ונטילת האחריות על ידיו. רק באחת מתוכן צוין כי המשיב אינו לוקח אחריות על מעשיו, בעוד שיתר חוות הדעת הביעו עמדה אחרת. הכרעת הוועדה, כמו גם הכרעת בית המשפט המחוזי, נשענו אפוא על יסודות עובדתיים מוצקים. המשיב הוסיף כי ממילא נטילת אחריות על ביצוע עבירה אינה מהווה תנאי הכרחי לשחרורו של אסיר – לא מכוח החוק ולא מכוח הפסיקה, והמדינה עצמה לא הפנתה לסעיף חוק או להלכה הקובעים אחרת.

המשיב מתנגד לטענת המדינה לפיה פסק דינו של בית המשפט המחוזי יוביל לכרסום במעמד חוות דעת מקצועיות ולעלייה בכוחן של חוות דעת פרטיות. לטעמו, מחלוקות בין חוות דעת מקצועיות אינה דבר חריג, ואין כל חובה כי גורמי הטיפול "ידברו בקול אחד". חילוקי דעות מקצועיים הם דבר שכיח, ואין בהכרעה הנסיבתית בהן כדי לייצר "סוגיה עקרונית". המשיב אף טען לקיומם של הליכים אחרים בהם התנגדה המדינה לחוות הדעת של רש"א ומב"ן כיוון שהן לא עלו בקנה אחד עם עמדתה ביחס לשחרור מוקדם של אסיר.

 

דיון והכרעה

 

  1. כפי שהובהר בראשית הדברים, עניינה של ההחלטה הנוכחית הוא בשאלה האם מן הראוי להיעתר לבקשת המדינה ולתת לה רשות לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. רק אם התשובה לשאלה זו היא בחיוב, יהיה מקום להעביר את הדיון בערעור למותב תלתא.

 

  1. אין מחלוקת כי רשות ערעור כזו אינה ניתנת כדבר שבשגרה אלא רק במקרים חריגים. ההלכה הפסוקה קבעה לא אחת כי במקרים כגון המקרה דנן, הגישה המקובלת לעניין רשות ערעור בגלגול שלישי היא כי "יש צורך בענין ציבורי ומשפטי מיוחד שמעבר למחלוקת בין הצדדים" (רע"ב 2547/09 אבו מעיוף נ' ועדת השחרורים בפסקה ח' (23.4.2009); רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה, בפסק דינו של כב' השופט א' לוי, וההפניות שם (11.3.2009); רע"ב 2112/09 עמאראת נ' מדינת ישראל בפסקה י"ג (24.3.2009)). לגישת המדינה – המקרה דנן הוא אכן מקרה כזה.

 

  1. כדי להכריע האם המקרה דנן אכן מעלה שאלות בעלות עניין ציבורי ומשפטי מיוחדים, יש לבחון האם ההכרעה של בית המשפט המחוזי מבוססת בעיקרה על רכיבים עובדתיים ספציפיים המתייחסים למקרה דנן, או שמא כלולות בה הכרעות רוחב משפטיות; והאם ישנם טעמים טובים אחרים למתן רשות ערעור. כך, אם מדובר בהחלטות המבוססות על נסיבות קונקרטיות ועל מסקנות ועדת השחרורים הנובעות ממכלול הראיות שעמדו לפניה, הערכתן ושקלולן, לא יהיה בדרך כלל מקום לתת רשות לערער (וראו למשל: רע"ב 5567/20 לבין נ' בית המשפט המחוזי נצרת (13.09.2020); רע"ב 6703/21 פלוני נ' שירות בתי הסוהר (11.10.2021); רע"ב 3118/22 עווד נ' היועץ המשפטי לממשלה בפסקה 8 (22.05.2022)). כן יהיה מקום לבחון האם לוקות ההחלטות בטעויות משפטיות משמעותיות, שעשויות להצדיק במקרים מסוימים מתן רשות ערעור.

 

  1. כפי שיפורט להלן, אינני סבורה כי יש מקום לתת למדינה רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, משום שהוא מבוסס על הכרעה קונקרטית בנסיבות המקרה שהיו בפניו, הכרעה שאיננה חורגת ממתחם הסבירות באופן המחייב מתן רשות ערעור עליה.

 

  1. אין מחלוקת בין הצדדים כי לאסיר אין זכות מוקנית לשחרור מוקדם. האפשרות לשחרור מוקדם מבוססת על הוראת בסעיף 3 לחוק שחרור על תנאי הקובע כדלקמן:

 

אסיר, למעט אסיר עולם, שהוא אחד מאלה, ושנשא שני שלישים לפחות מתקופת המאסר שעליו לשאת, רשאית ועדת השחרורים, לבקשתו, לשחררו על-תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר:

[…]

(ב) ועדת השחרורים לא תשחרר אסיר כאמור בסעיף קטן (א), אלא אם כן שוכנעה כי הוא ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור.

 

סעיף 9 לחוק שחרור על תנאי קובע את הנושאים שעל הוועדה לשקול בבואה להחליט האם ראוי אסיר לשחרור על תנאי. בהתאם לסעיף על הוועדה לשקול:

…את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה ולביטחון המדינה, את סיכויי שיקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא; לשם כך תביא הועדה בחשבון, בין השאר, נתונים אלה:

(1)    העבירה שבשלה נושא האסיר עונש מאסר, לרבות נסיבות ביצועה, סוגה, חומרתה, היקפה ותוצאותיה, תקופת המאסר שגזר עליו בית המשפט, קנס או פיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין, שהוא חויב בהם בגזר הדין כאמור, האם שילמם ואם לא שילמם – הסיבות לכך, וכן הקלה בעונש אם ניתנה לו בידי נשיא המדינה;

(2)    תוכנם של כתבי אישום התלויים ועומדים נגד האסיר; סוגי העבירות שבהן הוא מואשם, נסיבות ביצוען ותוצאותיהן, על פי האישומים;

(3)    הרשעותיו הקודמות של האסיר, מספרן, תכיפותן, סוגי העבירות שבהן הורשע, חומרתן, נסיבות ביצוען, תוצאותיהן, היקפן ותקופות המאסר שנשא בשלהן;

(4)    דיונים קודמים בועדות בענינו של האסיר והחלטות בהם, לרבות בענין ביטול שחרורו על-תנאי;

(5)    הקלות בעונש שנתן לו נשיא המדינה בשל עונשי מאסר קודמים שהוטלו עליו;

(6)    התנהגות, חיובית או שלילית, של האסיר בבית הסוהר במהלך תקופת מאסרו, כמפורט להלן:

(א)    התנהגות טובה של האסיר במהלך תקופת המאסר;

(ב)    גילוי יחס חיובי מצד האסיר לעבודה ולצעדים שננקטו לשם שיקומו;

(ג)     שימוש בסם מסוכן, כהגדרתו בפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן – סם מסוכן);

(ד)    גמילה משימוש בסם מסוכן;

(ה)    עבירה פלילית שעבר האסיר וסוג העבירה;

(ו)     התנהגות שיש בה כדי לפגוע פגיעה של ממש באסירים אחרים או בסוהרים או לשבש את סדריו של בית הסוהר;

(ז)     מעורבות בפעילות עבריינית, בין בתוך כותלי בית הסוהר ובין מחוץ להם;

(ח)    בריחה מבית הסוהר או חזרה אליו שלא במועד;

(7)    חוות דעת על האסיר שנתנו שירות בתי הסוהר, משטרת ישראל או רשויות הביטחון, ובמקרים המתאימים גם חוות דעת מקצועיות, בין השאר בנושא גילוי עריות, אלימות במשפחה ובריאות הנפש;

(8)    חוות דעת של הרשות לשיקום האסיר, אם ניתנה, לענין שחרורו על-תנאי של האסיר, כמפורט להלן, שלה יינתן משקל גדול יותר ככל שהחלק מעונש המאסר שנשא האסיר קטן יותר:

(א)    חוות דעת הכוללת תכנית לשיקומו של האסיר, אפשרויות השתלבותו בעבודה סדירה או בתכנית טיפולית; לענין זה תובא בחשבון גם מידת הפיקוח על התכנית המוצעת על ידי הרשות לשיקום האסיר;

(ב)    חוות דעת שלפיה אין האסיר זקוק לתכנית שיקום ושהוא אינו מגלה דפוסי התנהגות עבריינית;

(ג)     חוות דעת שלפיה אין האסיר מתאים לשיקום;

(9)    לענין אסיר שהוטל עליו בצו מבחן לפי פקודת המבחן, לעמוד בפיקוחו של קצין מבחן לאחר שחרורו מהמאסר – חוות דעת של שירות המבחן, אם ניתנה, לענין שחרורו על-תנאי של האסיר;

(10)  נתונים אישיים של האסיר, לרבות גילו ומצבו המשפחתי.

 

על הוועדה להביא אפוא בחשבון שיקוליה שני שיקולים מצטברים: שאלת מסוכנותו של האסיר וכן השאלה האם הוא "ראוי" לשחרור. יחד עם זאת, סעיף 9 המונה את השיקולים ביחס לשאלה האם "ראוי" האסיר לשחרור, מתייחס ברישא שלו לשאלת "הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה ולביטחון המדינה, את סיכויי שיקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא". תת הסעיפים בסעיף 9 מתייחסים לנושא זה – קרי הן המסוכנות, הן סיכויי השיקום והן ההתנהגות בכלא. כדי לבדוק את הקריטריונים הללו – מסוכנות, סיכויי שיקום (שקשורים אף הם בין היתר בשאלת המסוכנות) וההתנהגות בכלא – נדרשת הוועדה להביא בחשבון את כלל הנושאים המנויים בסעיף 9 ובין היתר את חוות הדעת המקצועיות.

 

  1. במקרה דנן, אין מחלוקת כי מידת המסוכנות של המשיב היא נמוכה (לדברי ב"כ המשיב – ברמה 1 שהיא הרמה הנמוכה ביותר), וכי לכן עניין זה אין בו כדי לשלול את האפשרות לשחררו בשחרור מוקדם. המחלוקת נוגעת לשאלה האם המשיב "ראוי" לשחרור. כאמור, בהקשר זה על הוועדה להביא בחשבון מספר עניינים (כאשר המסוכנות היא כאמור רכיב רלוונטי גם ביחס לשאלה האם האסיר "ראוי" לשחרור), ועליה לשקול ולשקלל את משקלם המצטבר כדי להגיע למסקנה אודות האפשרות לשחרר את האסיר בשחרור מוקדם. בכלל זה אין מחלוקת לגבי חלק מהעניינים הרלוונטיים שעל הוועדה – בהתאם לסעיף 9 הנ"ל – להביאם בחשבון.

 

יישום השיקולים שנזכרו בסעיף 9

 

  1. הנושא הראשון המצוין בסעיף 9 הוא טיבה של העבירה בה הורשע האסיר – לרבות נסיבות ביצועה, סוגה וחומרתה. בהקשר זה חזרה ב"כ המדינה והדגישה כי המשיב הורשע הן בשתי עבירות מין (שחומרתן היא ברף הנמוך של עבירות מסוג זה), והן בעבירה של הפרת אמונים שהיא עבירה בעלת חומרה יתרה, וזאת לאור הפגיעה שנובעת ממנה באמון הציבור במערכות אכיפת החוק. היא הוסיפה כי במקרה דנן יש חומרה רבה מאוד במעשיו של המשיב, לאור מעמדו הבכיר במשטרה וההשלכות של הרשעתו על מעמדה של המשטרה בציבור.

 

אכן, עבירות של הפרות אמונים הן עבירות חמורות, והדברים הללו יפים כמובן גם ביחס לעבירה בה הורשע המשיב. מעמדו של המשיב בעת ביצוען החמיר את הנזק הציבורי שנגרם כתוצאה ממעשיו. יחד עם זאת, בהקשר זה יש לזכור כי לצד חשיבותו של השיקול של חומרת העבירה כאחד השיקולים שהוועדה נדרשת לקחתו בחשבון מכוח סעיף 9 בחוק שחרור על תנאי, הרי שחומרת העבירה הובאה בחשבון גם כשיקול על ידי בית המשפט כאשר גזר את עונשו המלא של האסיר (ממנו מבקש כעת המשיב להפחית שליש). עוד יש לציין כי חומרת העבירה עשויה בחלק מהמקרים להוות אינדיקציה לסיכון הנשקף מהאסיר. כאמור – לא אלה הן נסיבות המקרה דנן.

 

עוד יש לציין בהקשר זה כי גם לגישת המדינה, עבירות המין בהן הורשע המערער הן ברף הנמוך יחסית של עבירות מין. המדינה הדגישה כאמור את החומרה היתרה הכרוכה בעבירת הפרת האמונים שכלל הציבור נפגע ממנה. היא אף ציינה כי לא היה מקום לכך שבית המשפט המחוזי יתייחס בהקשר זה לדעת המיעוט של כב' השופט י' אלרון בבית המשפט העליון. אכן, חומרתה של עבירת הפרת האמונים איננה שנויה במחלוקת. מעבר לכך, מובן שמשיצא תחת ידיו של בית המשפט העליון פסק דין, האמור בדעת הרוב משקף את התוצאה של פסק הדין ואין מקום להתייחס לדעת המיעוט או להסיק ממנה מסקנות. רכיב החומרה בעבירת הפרת האמונים צריך אם כן להילקח בחשבון לאור כלל האמור לעיל, בין יתר השיקולים נושא סעיף 9, וצריך להינתן לו משקל בשקלול הסופי של השיקולים הללו.

 

  1. נושא נוסף שנזכר בסעיף 9 הוא שאלת התנהגותו של האסיר בבית הסוהר בתקופת מאסרו (ס"ק 6 על כל תת הסעיפים שלו). לסעיף זה יש לתת משקל במסגרת החלטתה של הוועדה. זאת בין היתר משום שמתן משקל כזה משמש תמריץ חיובי וחשוב לאסירים להתנהג כנדרש במהלך תקופת מאסרם (ראו והשוו: בג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ועדת השחרורים בית הסוהר מעשיהו שב"ס, נה(2) 838, בפסקה 9 לפסק דינו של כב' השופט ת' אור (2001)) . במקרה דנן, אין מחלוקת כי לא היו כל בעיות משמעת למשיב בעת מאסרו. בכלל זה אף צוין כי התנהגותו בכלא הייתה תקינה ותפקודו היה חיובי. הוא הצליח להסתגל בצורה טובה וליצור קשרים קרובים עם אסירים אחרים ואף סייע להם. הוא שימש כעוזר הוראה וכספרן, יצא לחופשות באופן סדיר ואף אז לא נרשמו לחובתו הפרות משמעת. עוד אין מחלוקת כי המשיב שילם את הקנס ואת הפיצוי שהושתו עליו – כאשר אף מתן משקל לנושא זה הוא בעל משמעות כתמריץ לאסירים לפעול באופן הזה.

 

  1. עוד מציין סעיף 9 הנ"ל לחוק כי יש לקחת בחשבון חוות דעת מקצועיות ובכלל זה חוות דעת בתחום בריאות הנפש ואת חוות הדעת של רש"א – אם ניתנה – ביחס לתוכנית לשיקומו של האסיר, ובכלל זה מידת הפיקוח על התוכנית המוצעת על ידי רש"א.

 

הן ועדת השחרורים והן בית המשפט המחוזי הביאו בחשבון את מכלול השיקולים האמורים. הם ציינו גם את הצורך לבחון האם המשיב הביע חרטה ביחס לעבירות שהוא ביצע, ואת הצורך לבחון את האפשרות כי המשיב יעבור הליך שיקומי. הם היו ערים למכלול חוות הדעת המקצועיות ובכלל זה לחוות הדעת של רש"א, לדו"ח הסוציאלי ולעדכון שלו ולחוות הדעת הפרטית מטעם מהמשיב. ועדת השחרורים ובית המשפט המחוזי בחרו כאמור שלא לקבל את המסקנות של רש"א ושל שב"ן בהקשר זה, וקבעו כי ישנה היתכנות בהליך שיקומי – לאור מכלול הנסיבות שעמדו בפניהם.

 

  1. מאחר שהמחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לרכיבי החרטה של המשיב והאפשרות של טיפול שיקומי, אתייחס למסקנות ועדת השחרורים ובית המשפט המחוזי בהקשר זה כדי לבחון האם אלה מסקנות בלתי סבירות במידה המצדיקה התערבות בהן בגלגול שלישי.

 

ביחס לחרטה של המשיב (שהרלוונטיות שלה היא כאחד הנדבכים בהליך השיקום שלו וכמשקפת את היותו של האסיר "ראוי" לשחרור מוקדם), קבעה ועדת השחרורים שאף שמעה את המשיב בעצמה – כי היא התרשמה כי "האסיר הביע חרטה על מעשיו ולוקח אחריות עליהם". אקדים ואציין כי חרטה היא עניין מורכב. מובן שלצורך מסקנה אודות חרטה, אין די בכך שהמשיב יצהיר הצהרה ריקה מתוכן לפיה הוא מתחרט (הצהרה שכמובן יכולה להינתן על ידיו על נקלה כדי לעמוד בדרישות לשחרור מוקדם).

 

חרטה היא לא אחת תהליך, שעשוי להיות ארוך ולא פשוט. היא עשויה לכלול בין היתר הכרה במניעים שהביאו את העבריין לעבור את העבירה; בפגיעה שנגרמה לאחרים כתוצאה מהעבירה ומהעדר המוסריות והעדר החוקיות הכרוכות בהתנהגות העבריינית; ובלקיחת אחריות על כל אלה. המשמעות של חרטה היא גם צער על התוצאות הפוגעניות ואמפתיה עם הסבל של הקורבנות. לא כל תהליך חרטה הוא זהה. ההבדלים עשויים להיגזר מזהותו של העבריין והמאפיינים שלו, כמו גם מסוג העבירה בה הוא הורשע.

 

במקרה דנן, אכן היו עמדות שונות ביחס לחרטה של המשיב. העובדת הסוציאלית שעמה הוא נפגש באופן פרטני אחת לשבוע במהלך מאסרו, ציינה בדוח הסוציאלי כי מלכתחילה המשיב לא הביע חרטה. היא הבהירה כי המשיב צמצם מלכתחילה ממידת אחריותו, חיפש הסברים רציונליים וציין כי מדובר בקשרים בהסכמה שלא צריכים להיות מעניינם של האחרים. אולם, כך צוין בדו"ח, המשיב אכן עבר תהליך משמעותי בהקשר זה במהלך המאסר. כך בין היתר צוין על ידיה כי "עם הזמן הצליח [המשיב] לערוך התבוננות מעמיקה ולהבין כי מדובר בהתנהגות פסולה…". עוד צוין כי המשיב "הצליח להבין כי פעל וחשב באופן מעוות גם בעת ביצוע המעשים וגם לאחר גילוי המעשים. כיום מצר מאוד על השלכות המעשים. לדבריו שלוש מהנשים התגרשו בעקבות כך. ניכר כי מתייסר מזה ומצהיר שהיה נותן כל שניתן למנוע מהן את עוגמת הנפש ולמנוע את התמודדותן מול משפחותיהן לאחר גילוי דבר הקשרים". בשולי הדוח מציינת העובדת הסוציאלית כי המשיב "מביע חרטה הנחווית ככנה וניתן להתרשם כי קיימות כיום תובנות רבות". דווקא הדרך הארוכה שמתעד הדוח הסוציאלי מן הרגע בו נקלט המשיב בבית הסוהר ועד שהכיר בפסול מעשיו, מחזקת את האפשרות כי חרטתו כנה. כפי שהדגיש בית משפט זה לא אחת, אין די בחרטה שנאמרה כלאחר יד כדי ללמד על שהאסיר מתנצל על מעשיו (ראו למשל: רע"ב 6438/08 גידאן נ' וועדת השחרורים המיוחדת לאסירי עולם (07.10.2008)). לכן, דווקא כאשר החרטה שמביע האסיר היא תוצר של תהליך ארוך שעבר בליווי הגורמים הסוציאליים, יש בכך כדי להעיד על כנותה.

 

דברים דומים לאלה שצוינו על בדוח העובדת הסוציאלית עולים ממסקנותיה של חוות הדעת הפרטית שהוגשה מטעם המשיב. כך עולה ממנה כי המשיב מתחרט על המעשים שעשה, וכי הם היו תוצאה של זחיחות ושל חוסר הבנה.

 

אכן, מול עמדה זו קיימת גם עמדתה של רש"א לפיה המשיב לא הביע חרטה מלאה ביחס לפן הפלילי בעבירת הפרת האמונים בה הוא הורשע. רש"א התבססה על הדברים שאמר לה המשיב אשר אכן הביע חרטה על הפגיעות שגרם לקורבנותיו, אשתו, ילדיו, סביבת העבודה ולו עצמו. אולם, כך נקבע בחוות הדעת של רש"א, המשיב אינו סבור כי מעשיו חצו את הרף הפלילי והוא "מטשטש את הכוח והעוצמה בהן אחז ביחס לנפגעות, טוען להדדיות בקשרים ומביע תרעומת על עיוות הדין שלדבריו נעשה לו". המשיב אמר כי "פגעתי באמון הציבור בעצם הקשרים וזה פן מוסרי. טענת ההגנה שלי הייתה ש'אין עונשים בטרם מזהירים'… קבעו שזה פלילי בלי שאני אדע שזה פלילי… הייתה הדדיות מלאה".

 

לאחר המפגש עם רש"א, נערך על ידי העובדת הסוציאלית מסמך עדכון לדו"ח הסוציאלי הקודם שהוגש על ידיה, בו היא התייחסה לממצאי רש"א ולמפגש של המשיב עמה. בעדכון הזה צוין כי במהלך המפגש עם נציג רש"א, המשיב "חש צורך להתגונן ולהציג את עצמו באור חיובי מתוך הצורך שלא להיאחז עדיין בחלקים הטובים והבריאים הקיימים בו". הוא "חש מבוכה והתקשה לדבר על החלקים הפוגעניים שבו, דבר שהרחיק אותו מהאמת הפנימית שלו". לדברי העובדת הסוציאלית, ניתן להסיק מכך כי המשיב מתקשה להיפתח מול דמויות שאינו מכיר, וכי הוא עדיין נאחז "בצורך שלו להציג את עצמו באור חיובי ולא להביא לידי ביטוי את חולשותיו או דפוסיו כפי שעושה זאת בשיחות עם גורמי הטיפול בכלא". לפי מסמך העדכון, המשיב מבין כי היה עליו להביע נזקקות טיפולית בהתאם למטרות שנקבעו בשיחות, שהן המשך עבודה על ההכרה על החלקים הפוגעניים שבו ועבודה על האגו. המשיב אף העיד בפני ועדת השחרורים כי התבטא בפני גורמי רש"א כפי שהתבטא כיוון שאלו הטיחו בו כי הוא "עבריין מין סדרתי" (פרוטוקול הדיון בוועדת השחרורים, עמוד בשורה 220), מה שהוביל לעימות בינו לבין מראייניו. עדות זו אכן תומכת בעמדת העובדת הסוציאלית, ומחזקת את האפשרות כי אמירותיו של המשיב בפני רש"א אינן מבטאות את עמדתו הכנה – אלא נבעו מניסיון מצדו להתגונן מפני מה שהוא תפס כהתנהלות הפוגעת בכבודו.

 

עוד יצוין כי גם בחוות הדעת של מב"ן מיוחסות למשיב אמרות המבטאות רכיבים של חרטה – ובכלל זה האמירה כי "מגיע לי היה לחטוף", האמירה לפיה "לא מקיימים קשרים, בטח לא במסגרת העבודה" והאמירה לפיה העובדת הסוציאלית בכלא סייעה למשיב "להיות מודע יותר לאיוולת שלי".

 

כפי שהובהר בראשית הדברים – כדי לדחות את בקשת רשות הערעור, בית המשפט אינו נדרש בהכרח לקבל במלואה את ההכרעה של הערכאות הקודמות. די בכך שייקבע כי ההחלטה אינה חורגת ממתחם הסבירות, ולטעמי כזו היא ההחלטה של ועדת השחרורים ושל בית המשפט המחוזי בהקשר זה. זאת כאמור לאור טיבה המורכב של החרטה בכלל, והאפשרות לקיומה של חרטה במקרה דנן בפרט. השאלה האם אכן הביע המשיב חרטה היא שאלה קונקרטית הנטועה במכלול העובדות נושא המקרה הנוכחי ואין לה השלכות רוחב. המסקנה לפיה די במכלול הדברים שהובאו לעיל כדי לקבוע כי המשיב הביע חרטה, היא מסקנה אפשרית שכאמור אינני סבורה כי יש מקום להתערב בה.

 

השאלה האם דבריו של המשיב בפני רש"א הם המבטאים את אומד דעתו בנושא החרטה, או שמא הדברים שאמר לעובדת הסוציאלית מבטאים את אומד דעתו בצורה מהימנה יותר, היא שאלה עובדתית שאין מקום לתת רשות ערעור כדי לבחון אותה. בהקשר זה יש לציין כי אכן יש לבחון היטב חוות דעת פרטיות ואין מקום לתת להם משקל יתר, ודאי כאשר מולן קיימות חוות דעת של גורמי המקצוע האמונים על הנושא. יחד עם זאת, כל מקרה צריך להיבחן לאור מכלול נסיבותיו.

 

במקרה דנן, כפי שהובהר לעיל – ניתנה לאחר חוות הדעת של רש"א חוות דעת נוספת של גורם טיפולי שאינו גורם פרטי אלא גורם מטעם המדינה. מדובר כאמור בעובדת סוציאלית שהכירה את המשיב במשך התקופה הממושכת ביותר, ולכן לא ניתן לקבוע כי הסתמכות על חוות דעתה ומסקנותיה הייתה בלתי סבירה.

 

  1. הנושא הנוסף אליו התייחסה המדינה בבקשתה הוא כאמור נושא השיקום של המשיב. ועדת השחרורים קבעה בהקשר זה כי "האסיר הציג תוכנית שיקומית פרטית שהינה תוכנית ראויה". כאמור גם בהקשר זה ביקשה המדינה להתבסס על חוות הדעת של הגורמים המקצועיים (רש"א ושב"ן) ולא על חוות הדעת הפרטית שהוצגה על ידי המשיב. גם בהקשר זה דנו ועדת השחרורים ובית המשפט המחוזי הן בחוות הדעת הפרטית והן בחוות דעת רש"א ומב"ן ומצאו לנכון להעדיף, בנסיבות המקרה דנן, את חוות הדעת הפרטית. גם הכרעה זו איננה הכרעת רוחב.

 

חוות דעת רש"א לא המליצה על בניית תוכנית טיפולית עבור המשיב שכן עמדותיו ותפיסותיו אינן מהוות בסיס לעבודה טיפולית. לכן הוא לא נמצא מתאים לתכנית שיקום בפיקוח. יחד עם זאת יצוין כי גם בחוות דעת רש"א צוין כי המשיב הביע שביעות רצון מהטיפולים שעבר בבית הסוהר במהלך כליאתו, וכי הוא עמד על התרומה החיובית של טיפולים אלה והביע רצון להמשיך את הטיפול עם העובדת הסוציאלית המיטיב עמו.

 

גם המדינה מודה כי אין מניעה עקרונית כי ועדת השחרורים תסתמך על חוות דעת שיקומית פרטית שהוצגה מטעמו של אסיר. השאלה היא אם כן רק האם נכון היה להסתמך על חוות דעת כזו במקרה דנן על מכלול נסיבותיו. גם בהקשר זה יש משקל לעמדתה של העובדת הסוציאלית לגבי הדברים שאמר המשיב לרש"א. ושוב – אינני קובעת בהכרח כי היה על בית המשפט המחוזי להעדיף עמדה זו על פני עמדתה של רש"א. כל שנקבע הוא כי אין מקום להתערב בהכרעות הקודמות במסגרת ערעור בגלגול שלישי.

 

יודגש כי אינני מקבלת את עמדת המדינה לפיה ההכרעה בעניין דנן תפתח פתח לכך שאסירים נוספים יפנו לקבלת חוות דעת פרטיות ויבקשו להשתחרר בשחרור מוקדם על סמך חוות דעת כאלה. ראשית, שאלת השיקום כשהיא מנותקת משאלת המסוכנות, היא רק רכיב אחד מיני רבים שעל ועדת השחרור לשקול ביחס לאפשרות של שחרור מוקדם. מעבר לכך וכפי שצוין לעיל, הכלל הוא כי על ועדת השחרורים לתת משקל רב לחוות הדעת של הגורמים המקצועיים מטעם המדינה, וכי אין מקום לקבל באופן אוטומטי חוות דעת פרטיות. יחד עם זאת, לאור מכלול הנסיבות של המקרה דנן כפי שהן פורטו לעיל, המסקנה בהליך דנן בדבר העדפת חוות הדעת הפרטית איננה כזו שיש מקום להתערב בה.

 

  1. עניין נוסף שעלה מכתבי הטענות הוא העובדה שהטיפול הפרטי המוצע על ידי המשיב עשוי להימשך גם לאחר תקופת השחרור המוקדמת. כך, מחוות הדעת הפרטית של "התחלה חדשה" עולה כי מדובר בטיפול אינטנסיבי ברמה של פעמיים בשבוע, כאשר הטיפול יושלם עד תום גם אם יידרש המשיב להמשיך אותו לאחר תקופת השחרור המוקדמת. אם לעומת זאת היה המשיב נותר במאסר (או אם הייתה רש"א ממליצה על טיפול שיקומי), הטיפול הזה היה נמשך רק למשך תקופת המאסר של המשיב, קרי עד חודש דצמבר 2022.

 

הצדדים היו חלוקים ביניהם ביחס להשלכה על עובדה זו. המדינה טענה כי ההלכה הפסוקה קבעה כי שיקול זה אינו תקף תוך התבססות על בג"ץ 6067/11 הפרקליט הצבאי הראשי נ' הועדה הצבאית לעיון בעונש (2.2.2012) (להלן: עניין הפרקליט הצבאי הראשי). מבלי לקבוע מסמרות בהקשר זה אציין כי הלכת הפרקליט הצבאי הראשי מתייחסת למקרה בו נקבעה מסוכנות של האסיר – וזאת בשונה מהמקרה דנן. כאשר לא נשקפת מהאסיר כל מסוכנות, העובדה שיהיה עליו לקבל טיפול שיימשך עד תומו גם אם יהיה צורך להמשיך אותו מעבר לתקופת המאסר, איננה נטולת חשיבות בעיני. זאת לאור העובדה שטיפול כזה עשוי אכן להועיל למשיב – וכתוצאה מכך להועיל לחברה בכללותה. כאשר האלטרנטיבה הינה העדר כל טיפול (אם המשיב יישאר במאסר), אני סבורה כאמור כי האפשרות מכוחה יתקיים טיפול היא אפשרות שעשויה להיות תועלת בצדה.

 

  1. לבסוף, אציין כי יש ממש גם בטענת המשיב לפיה אם ביקשה המדינה לבסס את עמדתה לפיה יש לתת לה רשות ערעור על בעיקר הטענה כי שחרור המשיב עלול לפגוע באמון הציבור במערכות אכיפת החוק, היה עליה לעשות כן תוך הסתמכות על הוראת סעיף 10(א) לחוק שחרור על תנאי הנוגע במישרין לסוגיה זו. המדינה לא עשתה כן, והבקשה שהוגשה על ידיה נטועה בעיקרה בשאלה הקונקרטית האם הביע המשיב חרטה אם לאו והאם הוא כשיר להליך שיקום. בנסיבות אלה אין מקום לקבוע – כפי שהובהר לעיל – כי הבקשה מעוררת סוגיה בעלת השלכות רוחב.

 

  1. לכן, לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי אין מקום לתת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הבקשה נדחית.

 

ניתנה היום, כ"ח באב התשפ"ב (25.8.2022).

 

 

ש ו פ ט ת

 

_________________________

22056070_P07.docx   שצ

מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il

salome

salome

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.