העליון קבע: עו"ד רוני אלוני סדובניק הגישה ערעור חסר תוחלת ולא היה מקום לתבוע את האגף לסיוע משפטי – גררה את הלקוחה שלה שנאנסה להליך מיותר תוך חיטוט בפצעיה ע"א 132/21

עו"ד רוני אלוני סדובניק, רודפת פרסום סדרתית, מציגה עצמה כמי שמגנה על זכויות נאנסות, אולם אין לה שום בעיה לתקוף נשים, שלא עשו לה דבר, כמו מדליקת המשואה יעל שרר, כי לשיטתה של אלוני, מי שהייתה צריכה להדליק משואה זו היא או אחת מחברותיה הקשישות, שעשו הרבה יותר ממה שעשתה שרר למען נשים מוחלשות שהותקפו מינית.

ראו בקישור, וקיראו את תגובתה היפה של האימא והבמאית אושרית נברה, שהעמידה את סדובניק במקומה:

https://www.facebook.com/photo/?fbid=10158626810088807&set=a.10153039126573807

נו, ואחת כזו שתוקפת נשים סדרתית, ומתייגת סדרתית ארגוני נשים אלימות למיניהן שתומכות בהוצאת ילדים מהבית, תקפה גם את כותבת שורות אלו, והאשימה אותה בסדרת האשמות מופרכות והזויות, כאילו כותבת שורות אלה פרסמה את שמה של קטינה שעברה תקיפה מינית בגן העיר, דבר המצביע יותר מכל, על היותה של סדובניק ממציאנית יש מאין ולא לוקחת אחריות על כשלונותיה וכמובן שקריה.

בענייננו, אלוני סדובניק הגישה ערעור מופרך, תוך שהיא גוררת את הלקוחה שלה, בחורה צעירה בראשית חייה, ובמקום לתת לצעירה לשקם את חייה, היא חיטטה ופתחה את הטראומה והפצעים של הצעירה, כשהיא לא מאפשרת לקטינה להשאיר את שעברה מאחור ולהתמקד בשיקום הנפש והגוף, כשהגישה ערעור חסר תוחלת בבית המשפט העליון, על גובה פיצויים שמגיעים ללקוחה שלה. בעקבות הארוע המזעזע, בו נגרמו לצעירה 50% נכות נפשית.

אין חולק על כך, שללקוחה הצעירה מגיע הרבה יותר מפיצויים. מגיע לה להדליק משואה, בשל היותה שורדת גיבורה חרף העובדה שהיוותה קורבן לפגיעות קשות מצד חלאות חסרות חינוך שתקפו אותה מינית ועשו בגופה שפטים, והיא המשיכה בחייה, למרות הצלקות שנותרו בה מהאירוע המזוויע.

השופט יצחק עמית תיאר את מעשיהם החולניים של הקטינים שפגעו בצעירה, על לא עוול בכפה, רק בשל היותה מוגבלת ו"קלה" לפגיעה מצד הקטינים חסרי המצפון. בעמוד 10 יוצא המרצע מן השק ומעלה, כי יש לבקר את עו"ד רוני אלוני סדובניק בחריפות, כמי שמגישה ערעורים חסרי תכלית, כשהיא יודעת שהם כאלה, לצורך פרסום, כדי להזכיר לכל המדינה שהיא קיימת, כדי לייצר ריפוסט בפייסבוק שלה, וכל זה על חשבון הלקוחה המוחלשת.

ראו קביעת השופט עמית:

"א. בהיבט המעשי, הערעור היה חסר תוחלת מלכתחילה, לנוכח סיכויי הגביה. כפי שציינה ב"כ המערערת עצמה במהלך הדיון, לא נגבה שקל מחלק מהמשיבים, ו"באנו לקראת כל השאר כי הם אנשים צעירים שהורשעו ונגמר הדין בעניינם בגיל צעיר וגם לפי התסקירים שבהליך הפלילי, הבנתי שמדובר בילדים שלא שפר עליהם גורלם".

ב. הערעור הוגש במקום גם כנגד משרד המשפטים – האגף לסיוע משפטי, בטענה כי המשיבים יוצגו בבית משפט קמא על ידי עורכי דין מטעם האגף לסיוע משפטי, ולמערערת השגות על דרך התנהולתם. הערעור נמחק בהמשך בהסכמה, ולדידי, לא היה מקום להגשתו מלכתחילה.

סוף דבר, ולאור כל האמור, הערעור נדחה ובנסיבות העניין, לא יעשה צו להוצאות".

מה אנו מסיקים מכך? רוני אלוני סדובניק יצרה ערעור מלאכותי, כדי שתוכל לכתוב ריפוסט, להכפיש פעם נוספת, על עשרות הפעמים הקודמות, את עורכי הדין שייצגו את האנסים וגם את האנסים החלאות, כי לשיטתה כנראה, האנסים אינם ראויים לייצוג, והנה יש לה פוסט ממוחזר בו היא מעלה את טענותיה על הקטינים שגורלם לא שפר עליהם, כשהיא יודעת שלא תוכל לגבות מהם אגורה, מאחר ולא גבתה מהם אגורה שחוקה עם מתן פסק הדין הראשוני נגדם.

חבל מאוד שרוני אלוני סדובניק, החדירה מחשבות שווא לקטינה שנפגעה קשות, כשהיא גוררת אותה לבית המשפט העליון, כשהצעירה צריכה לראות את האנסים הפוגעים ולהתמודד שוב פעם עם הטראומה שעברה, כשעורכת דינה יודעת שהערעור שהגישה חסר תכלית. רודפת פרסום, כתבנו?

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 132/21

לפני:	כבוד השופט י' עמית
	כבוד השופט ד' מינץ
	כבוד השופט ש' שוחט

המערערת:

פלונית

 

נ ג ד

 

המשיבים:	1. פלוני
	2. פלוני
	3. פלוני
	4. פלוני
	5. פלוני
	6. פלוני
	7. פלוני
	8. משרד המשפטים – האגף לסיוע משפטי (נמחק)
	9. פלוני
	10. פלוני
	11. פלוני
	12.פלוני

 

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת יעל אילני) בת"א 27555-01-16 מיום 10.12.2020

 

תאריך הישיבה:

י"ט באדר א התשפ"ב (20.2.22)

 

בשם המערערת:

עו"ד רוני אלוני סדובניק

 

בשם המשיב 1:

עו"ד אמנון שובל

 

בשם המשיבים 4 ו-6:

עו"ד ניר אבישר

פסק-דין

השופט י' עמית:

ערעור על גובה הפיצוי שנפסק לזכות המערערת במסגרת תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים.

 

רקע עובדתי

 

1. נגד המשיבים התנהל הליך פלילי בבית המשפט המחוזי לנוער בתל אביב-יפו (תפ"ח 44789-01-14), בסופו נקבע כי המשיבים-הקטינים, רובם כבני 14 (טווח הגילים נע בין 16-12 שנים), ביצעו עבירות מין קשות במערערת, כשזו הייתה בת 12.5 שנים. המערערת היא ילידת 2001 וסובלת מהפרעת קשב וריכוז קשה ומקשיים ברכישת מיומנויות למידה וכישורים חברתיים. בגין קשיים אלו המערערת למדה בבית ספר לחינוך מיוחד לילדים עם לקויות למידה. אמה של המערערת גידלה אותה לבדה לאחר גירושיה מאבי המערערת, שלא גר בארץ.

 

2. על פי כתב האישום המתוקן שבו הודו המשיבים, במהלך חודש דצמבר 2013 או בסמוך לכך, פגשה המערערת את המשיב 1 ונוצר קשר בן השניים. המערערת ביקשה להיות ידידתו של המשיב 1 ומסרה לו את מספר הטלפון הנייד שלה ושל אמה. סמוך לאחר מכן, המשיב 1 סיפר לשני קטינים אחרים כי המערערת היא "… בחורה מפגרת שאפשר לנשק אותה" ו"ילדה זורמת". המשיב 1 הציע למערערת להסתובב עימם, ובמהלך המפגש הקטינים הציעו למערערת להתנשק עימם והמערערת הסכימה עקב מוגבלותה ורצונה בקרבתם.

 

לאחר מפגש זה, המשיבים האחרים פנו אל המשיב 1 על מנת שיפגיש אותם עם המערערת. במהלך חודש דצמבר 2013, המשיבים ניצלו את רצונה של המערערת להיות בקרבתם, נפגשו עמה במקומות ציבוריים, חניונים ודירות, ובמהלך המפגשים בעלו את המערערת וביצעו בה מעשי סדום ומעשים מגונים, כל אחד לפי חלקו. בין יתר הדברים, המשיבים החדירו את איבר מינם לפיה ולפי הטבעת של המערערת; גרמו למערערת למצוץ את איבר מינם; חיככו את איבר מינם בגופה; ונגעו בגופה ובאיברים אינטימיים. המשיבים ביצעו את המעשים במועדים שונים, לעיתים בזה אחר זה ובנוכחותם של אחרים אשר צפו במתרחש. המשיבים אף צילמו חלק מהמעשים בטלפונים הסלולריים שלהם והפיצו את הסרטונים והתמונות האינטימיות של המערערת לאחרים. באחד מהמקרים המשיבים לא חדלו ממעשיהם, למרות שהמערערת ביקשה מאחד מהמשיבים להפסיק ושיעזוב אותה, אמרה שאין לה כוח ושכואב לה הראש. המשיבים ביצעו את המעשים שלא בהסכמתה החופשית של המערערת כשהם מודעים לגילה ותוך שהיא נתפסה על ידם כ"לא בסדר בראש".

 

3. תשעה מבין 11 המשיבים הורשעו בעבירות שונות, ובהתחשב בקטינותם ובגילם, הוטלו עליהם עונשים, על חלקם מאסר בפועל (לתקופות שבין 12 ל-24 חודשים), של"צ ופיצוי. לגבי שניים מהמשיבים הוחלט להימנע מהרשעתם, ונקבעו להם דרכי טיפול בהתאם לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971. סך הפיצוי שנפסק לזכות המערערת בהליך הפלילי עמד על 183,000 ₪.

 

4. לאחר המקרה ובעקבותיו, המערערת עברה להתגורר בהוסטל המיועד לתלמידים בעלי קשיים נפשיים ורגשיים. היא טופלה ולמדה בתנאי פנימייה בהוסטל החל מפברואר 2014 ולכל הפחות עד למתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בהגיעה לגיל 18, מונתה אמה של המערערת כאפוטרופוס לעניינה האישיים, הרפואיים והרכושיים, וזאת עד ליום 28.8.2022.

 

ההליך בבית המשפט המחוזי

 

5. המערערת הגישה ביום 14.1.2016 תביעה אזרחית נגררת להליך הפלילי לפי סעיף 77 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), היא התביעה מושא הערעור שלפנינו (ת"א 27555-01-16, כב' השופטת י' אילני).

 

בשלב מסוים המשיבים 10 ו-12 (הנתבעים 8 ו-10) הגיעו להסדר עם המערערת מחוץ לכותלי בית המשפט והתביעה נגדם סולקה. נגד המשיב 11 (הנתבע 9) ניתן פסק דין בהעדר הגנה והוא חויב בתשלום פיצויים למערערת בסך 3,000,000 ₪ ובתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 700,000 ₪ (פסק דין זה ניתן גם בעניינו של המשיב 1, הוא הנתבע 2, אך בוטל בהמשך). ההליך מול המשיב 9 (הנתבע 1) המשיך להתנהל בנפרד, ובמועד מאוחר הצדדים הגיעו להסדר פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין. גם בעניינם של המשיבים 5 ו-7 (הנתבעים 6 ו-11) ניתן פסק דין בהעדר הגנה, אך הוחלט כי סכום הפיצויים שבו יחויבו יקבע בפסק הדין הסופי. פסק דינו של בית המשפט המחוזי נדרש אפוא לעניינם של המשיבים 7-1 בלבד.

 

6. על בסיס הממצאים והמסקנות שנקבעו בהליך הפלילי, קבע בית המשפט המחוזי כי על המשיבים לפצות את המערערת בגין הנזקים שגרמו לה. בתוך כך, נדחתה טענה לאשם תורם מצד אמה של המערערת. בית המשפט אימץ את חוות דעת המומחית לפסיכיאטריה שמונתה מטעמו, שקבעה כי המערערת סובלת מנכות קודמת בשיעור 50% וכי נכותה הנוספת על רקע האירועים מושא ההליך עומדת על 10%.

 

בהתחשב במצבה הקודם של המערערת, סכום הפיצויים בגין הפסדי שכר נפסק באופן גלובלי והועמד על סך של 180,000 ₪ (סכום המבוסס על 10% משכר המינימום בתוספת הפסדי פנסיה); בגין עזרת צד שלישי – נפסק הסכום של 80,000 ₪; בגין הוצאות רפואיות ונלוות – סך של 150,000 ₪ לצורך טיפול פסיכותרפי, לרבות הוצאות נסיעה; ובגין נזק לא ממוני – סך של 600,000 ₪. בהקשר זה, בית המשפט עמד על המעשים החמורים שביצעו המשיבים ועל הפגיעה הקשה בכבודה ובפרטיותה של המערערת, כפי שנלמד מחוות דעת המומחית ומתצהירה של האם. לצד זאת, נדחתה טענת המערערת כי יש להחיל על המקרה את עקרון "הגולגולת הדקה", לפיו המזיק מקבל את הניזוק "כפי שהוא" ומפצה אותו בגין כל נזק שנוצר בשל שילוב מעשה העוולה עם נתוניו המיוחדים.

 

בית המשפט לא מצא להיעתר לבקשת המערערת לפסוק לזכותה פיצויים עונשיים. מנגד, נקבע כי אין מקום לנכות מסכום הפיצויים את תגמולי המל"ל המתקבלים אצל המערערת, שכן אלה ניתנים לה עקב מגבלותיה ולא עקב האירועים מושא התביעה. בשורה התחתונה, נקבע כי המשיבים הם מעוולים במשותף וחייבים לפצות את המערערת, ביחד ולחוד, בסכום כולל של 1,010,000 ₪ ובהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 23.4% מסכום הפיצויים שנפסק. לעניין החלוקה הפנימית בין המשיבים, נקבע כי חלקם של המשיבים 4-1 והמשיב 7 (שהם הנתבעים 5-2 ו-11) יעמוד על 16% כל אחד, וחלקם של המשיבים 6-5 (הנתבעים 7-6) יעמוד על 10%.

 

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש הערעור שלפנינו.

 

תמצית טענות הצדדים בערעור

 

7. טענות המערערת נסבות כאמור על גובה הפיצוי שנפסק לזכותה. המערערת טענה, באמצעות באת כוחה, כי כאשר קורבן עבירת מין הוא בעל צרכים מיוחדים או בעל נכות קודמת, גובה הפיצוי ברכיב הנזק הלא ממוני צריך להיות מוגבר במיוחד באופן שיבטא את שאט הנפש החברתית מניצול ופגיעה מכוונת באנשים בעלי מוגבלויות. המערערת חזרה וטענה כי חל בעניינה עקרון ה"גולגולת הדקה" וכי על בית משפט זה לקבוע הלכה מנחה בנושא חישוב נזקם של נפגעי עבירות מין בעלי מוגבלויות. כך, בין היתר, נטען כי במקרים מהסוג דנן, קביעת אובדן השתכרות על בסיס הנכות התפקודית אינה מעריכה את הנזק האמיתי שנגרם לנפגעת עבירת המין; כי יש לאמץ מנגנון שונה להערכת הנזק, תוך שימת דגש על הנכות הרפואית ולא על זו התפקודית; וכי בקביעת סכום הפיצוי על בית המשפט להביא במניין שיקוליו את המחסומים שחוות נפגעות תקיפה מינית ואת המסר המועבר לנשים ולחברה כולה.

 

ביחס למקרה הקונקרטי נטען כי קביעתה של המומחית הרפואית ביחס לשיעור הנכות הרפואית של המערערת אינה מתקבלת על הדעת; כי יש לפצות את המערערת גם על נזקה העתידי לבנות קשר זוגי; וכי הפיצוי שנפסק בראשי הנזק השונים נמוך יתר על המידה. בנוסף נטען כי התנהלות המשיבים ובאי כוחם מטעם האגף לסיוע משפטי מצדיקה פיצוי מיוחד, שכן המשיבים הערימו קשיים וגררו את ההליך במשך ארבע שנים ללא כל הצדקה. המערערת טענה גם שיש לקבוע כי נוהל נשיאת בית המשפט העליון בדבר "סדרי עבודה ביחס להעדת קטינים נפגעי עבירה" יחול גם על תביעה אזרחית נגררת להליך הפלילי, וכי בית המשפט האזרחי יקבל לידיו את תסקיר נפגע העבירה שהוגש בהליך הפלילי.

 

8. רק חלק קטן מהמשיבים טרחו להתגונן בערעור. המשיב 1 הגיש תשובה מטעמו, במסגרתה טען כי דין הערעור להידחות ויש לקבוע כי שיעור חבותו יעמוד על 10% (חלף 16%).

 

המשיבים 4 ו-6 הגישו אף הם תשובה מטעמם, ובהמשך הגישו הודעה מוסכמת על הסדר פשרה לפיו ישלמו למערערת סך של 100,000 ₪ לסילוק התביעה כנגדם. לבקשת המערערת והמשיבים 4 ו-6, ניתן בזה תוקף של פסק דין להסכם הפשרה ואני מורה על דחיית הערעור כנגדם.

 

המשיב 12 הודיע כי אין לו עניין בהליך. יתר המשיבים לא הגישו תשובה לערעור ולא התייצבו לדיון שנקבע.

 

דיון והכרעה

 

9. מעשיהם החמורים של המשיבים מעוררים סלידה ושאט נפש. ניצולה של ילדה-נערה צעירה ומוגבלויותיה לצורך סיפוק מאווים מיניים, ובפרט באופן שבו הדבר נעשה במקרה דנן, מחייבים גינוי והוקעה מכל וכל. המשיבים אף הועמדו לדין פלילי בגין מעשיהם, ונגזרו עליהם עונשים כמפורט בפסק הדין הפלילי, כאמור בהתחשב בגילם הצעיר בעת ביצוע המעשים. ענייננו-שלנו בתביעה אזרחית-נזיקית הנגררת אחר ההליך הפלילי, שנועדה לפצות את המערערת על הנזקים שנגרמו לה ממעשיהם המזוויעים של המשיבים. אקדים ואומר כי מצאתי שדין הערעור להידחות.

 

10. ההלכה היא, כי אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית לגבי שומת הנזק, ו"ההתערבות נעשית במשורה, תוך בחינת הסכום הכולל שנפסק ובחינה ממעוף הציפור אם קיימת חריגה בולטת מהמקובל באחד מראשי הנזק" (ע"א 3222/10 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פסקה 19 (28.6.2012) (להלן: עניין ביטוח ישיר); ע"א 741/10 כהן נ' צים חברת השיט הישראלית בע"מ (12.10.2010); ע"א 3900/14 ל.ד. נ' המרכז הרפואי הלל יפה, פסקה 43 (2.12.2015)). ככלל, הדברים נכונים גם במקרים מעין זה שלפנינו, ואיני סבור כי במקרה דנן קמה עילה להתערבותנו.

 

11. טענות המערערת בנוגע לנכותה הרפואית כפי שנקבעה על ידי המומחית מטעם בית המשפט – נטענו בעלמא. המומחית לא מצאה אצל המערערת עדות לתסמונת פוסט טראומטית, וב"כ המערערת אף לא חקרה את המומחית על חוות דעתה, כך שאין היא יכולה להישמע כעת בטענות בנושא זה. לא נעלמו מעיני טענות ב"כ המערערת, לפיהן במקרים מעין אלה, הערכת הנזק על בסיס הנכות התפקודית לא משקפת נכונה את נזק הגוף שנגרם לנפגעת, ויש לאמץ מנגנון שונה המבוסס על הנכות הרפואית ועל הפגיעה באוטונומיה. אלא שבמקרה דנן הפסדי השכר חושבו באופן גלובאלי, בהתחשב בנכות הרפואית שנקבעה ובמצבה הקודם של המערערת, ובנסיבות העניין, אין הדבר מגלה עילה להתערבות. אף לא מצאתי ממש בטענות לגבי הסכומים שנפסקו בגין עזרת צד שלישי והוצאות רפואיות.

 

על אף האופי המיוחד של התביעה דנן, יש לזכור כי אנו נמצאים עדיין ב"מגרש" של דיני הנזיקין, על הכללים הנוהגים בו. לסופו של יום, נכותה הנפשית של המערערת בגין האירוע המזעזע, הועמדה על 10% בלבד. ממעוף הציפור, פיצוי בסכום של כמליון ₪ בגין נכות של 10% אינו מוכר כלל במקומותינו, בפרט לנפגע בעל נכות נפשית קודמת בשיעור 50%, שמלכתחילה כושר השתכרותו מוטל בספק. פיצוי זה חורג מכל רף מקובל בתביעות נזיקין, כך שברי כי סכום זה, כשלעצמו, בא להביע את הסלידה מהמעשים הנתעבים שביצעו המשיבים, ואת ההכרה בכך שבסוג זה של מקרים, בית המשפט נכון לצאת מגדרו ולחרוג מהמקובל.

 

12. טענה מרכזית של המערערת היא כי יש לפסוק לנפגעת עבירת מין בעלת מוגבלויות קודמות פיצוי מוגבר ומיוחד בגין נזק לא ממוני, שיבטא את שאט הנפש החברתית מניצולם של בעלי מוגבלויות. כאמור לעיל, מעשיהם של המשיבים חמורים ומעוררי סלידה, ועליהם לתת על כך את הדין. עם זאת, ולצד החומרה המוסרית שבמעשים, אין לפנינו מקרה של "גולגולת דקה" או של "החמרת מצב קיים" (ראו ע"א 8279/02‏ גולן נ' עזבון המנוח דר מנחם אלברט ז"ל, פ"ד סב(1) 330, פסקה 12 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (2006); עניין ביטוח ישיר, פסקה 21). לפי העיקרון של "גולגולת דקה", כשהאירוע גרם לנזק שעולה על הצפוי בגלל מצבו הקודם של הניזוק, המזיק יהיה אחראי בגין כל הנזק שנגרם שכן עליו לקבל את הניזוק "כפי שהוא". ברם, בעניינה של המערערת, המומחית קבעה 10% נכות על רקע האירועים מושא התביעה, שהם נפרדים מ-50% הנכות הקודמים שנקבעו על רקע בעיות התפתחויות ובעיות בתקשורת. בין היתר, ציינה המומחית כי "בולטת הפגיעה באמון ובהערכה העצמית המתפתחת בגיל ההתבגרות… בגלל המגבלות הקוגניטיביות נחסך ממנה סבל רב אך מצד שני היא מתקשה להפריד בין אירוע מיני, קשר ואהבה והכל קשור" (הדגשה הוספה – י"ע). לא אכחד כי בקריאה ראשונה, אמירה זו "צורמת" לאוזן, אך כאמור המומחית לא נשאלה שאלות הבהרה ולא נחקרה על חוות דעתה.

 

הסלידה החברתית מהתנהגותו של המזיק, משתקפת בפסיקת פיצויים עונשיים, שתכליתם מבוססת על רציונליים של ענישה והרתעה (ע"א 140/00 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486, 564-562 (2004) (להלן: עניין אטינגר); ע"א 4576/08 ‏בן-צבי נ' פרופ' יהודה היס, פסקאות 38-35 (7.7.2011) (להלן: עניין בן-צבי); ע"א 2144/13 עזבון המנוח עמית עמוס מנטין ז"ל נ' הרשות הפלסטינאית, פסקאות 119-108 (6.12.2017). להבחנה בין פיצויים מוגברים לפיצויים עונשיים ראו בעניין אטינגר, פסקה 74; עניין בן-צבי, פסקה 40; יפעת ביטון "'כאבים באזור הכבוד' – פיצוי בגין פגיעה בזכויות חוקתיות" משפט וממשל ט 137, 178-171 (התשס"ו)). עם זאת, מקום שבו הושתה סנקציה פלילית, פסיקת פיצויים עונשיים תהיה במקרים חריגים שבחריגים (ראו למשל רע"א 9670/07 פלונית נ' פלוני, פסקה כו (6.7.2009); בקשה לדיון נוסף נדחתה – דנ"א 7565/09 מיום 1.4.2010).

 

במקרה דנן, בית המשפט המחוזי לא פסק פיצויים עונשיים לחובת המשיבים, בין היתר בהתחשב בגילם הצעיר בעת ביצוע העבירות ובהליך הפלילי שהתנהל נגדם. כך להלכה, אך למעשה, גובה הפיצוי שנפסק למערערת בהינתן שיעור נכות של 10% משקף במידת מה פיצוי עונשי, ועל כך עמדנו לעיל.

 

13. מטבע הדברים, פיצוי כספי לא יוכל להשיב את המצב לקדמותו לאשורו, וקיים קושי בהערכת הנזק שנגרם ממעשים כגון אלה. כאמור, הסכום שנפסק למערערת בגין נזק לא ממוני בסך של 600,000 ₪, מביא לידי ביטוי הן את חומרת המעשים הן את הנזק שנגרם למערערת, ואינו מגלה עילה להתערבות. לא למותר לציין כי במקרים קשים מאוד של נכי גוף פראפלגים וקוודרופלגים, נפסקים סכומים שאינם רחוקים מסכום זה. לא נעלמו מעיני פסקי הדין אליהם הפנתה המערערת, כמו גם פסקי דין שניתנו במקרים אחרים, אך ניתן לאבחן מקרים אלה מענייננו (כך, לדוגמה, בת"א (מחוזי חי') 5539-04-09 פלונית נ' פלוני (15.6.2014) נפסק סך של 700,000 ₪ בתביעה נגררת של צעירה, שבמשך שנים בן זוגה המבוגר של אמה ביצע בה עבירות מין ונכותה הועמדה על 20%). איני סבור כי הסכום שנפסק על ידי בית המשפט המחוזי סוטה מסכומים שנפסקו במקרים קרובים לענייננו (וראו והשוו לע"א 8195/09 ‏פלוני ז"ל נ' פלונית, פסקה 35 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) ח' מלצר וההפניות שם (‏20.9.2015) (להלן: ע"א 8195/09) וכן למקרים הנזכרים בת"א (שלום אש') 12102-12-15 פלוני נ' חמדי, פסקה 26 (14.6.2020) (השופטת ס' כהן)). עוד אזכיר כי פסק הדין מושא הערעור מתייחס רק לחלק מהמעורבים בפרשה הקשה, וכפי שפורט לעיל, התביעה כנגד האחרים הסתיימה בהסכמי פשרה או בפסק דין נפרד, במסגרתם חויבו נתבעים אלה באי אלו סכומים נוספים. לאור האמור, איני רואה להתערב בסכומים שנפסקו לזכות המערערת.

 

בשולי הדברים אעיר כי אין לקבל את טענת המשיב 1 לפיה יש להפחית משיעור חלקו בנזק כפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי, משעה שלא הוגש מטעמו ערעור.

 

14. אכן, יש להצר על כך שהליך מסוג זה התנהל במשך ארבע שנים, וניתן אף להבין את טענת ב"כ המערערת כי מוטב היה לו התביעה הייתה מסתיימת בשלב מוקדם באמצעות גישור. תפיסת המחוקק היא כי ההליך של תביעה אזרחית נגררת להליך הפלילי אמור להקל על נפגע העבירה ולזרז את קבלת הסעד (דנ"פ 5625/16 אסרף נ' טווק, פסקה 16 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) א' חיות (13.9.2017) (להלן: דנ"פ טווק). על קשיים מעשיים שבהגשת תביעות מעין אלה ומיעוטן בחיי המעשה, ראו: אהוד גוטל ורם וינוגרד "עונשין ונזיקין: על הבחירה בין איזון לעקביות (בעקבות ע"א 7141/13 קונקטיב גרופ בע"מ נ' דבוש)" משפטים מט 357, 360 והטקסט ליד ה"ש 9 (התשע"ט); דנ"פ טווק, פסקה 16 לפסק דינה של השופטת חיות והאסמכתאות שם; פסקה 44 לפסק דינו של השופט נ' סולברג). ככלל, מניעת כפילות הליכים וחסכון בזמן, מסבירים אפוא מדוע הסמכות לדון בתביעה האזרחית הנגררת מסורה לשופט או למותב שהרשיעו את המזיק בהליך הפלילי (סעיף 77 לחוק בתי המשפט; רע"א 8101/98‎ פלוני‎ ‎נ' פלוני, פסקה 3 (23.5.2000)).

 

15. איני מוצא להידרש לפרטיו ולתוכנו של נוהל הנשיאה בדבר "סדרי עבודה ביחס להעדת קטינים נפגעי עבירה", אך מובן כי רוחו חלה גם בהליך שלפנינו, ויש לנהוג ברגישות מיוחדת עם קטינים נפגעי עבירה, ביניהם קטינים נפגעי עבירות מין. מובן אף שיש להתחשב גם במוגבלויות ובצרכים מיוחדים של נפגעי עבירה, וכך עשה גם בית משפט קמא בענייננו, כשלא מצא לזקוף לחובת המערערת, בנסיבותיה, את אי התייצבותה לעדות. עוד אציין כי נפסק בעבר, כי ניתן להסתמך על תסקיר נפגע עבירה שהוגש בהליך הפלילי כתמיכה לטענה לנזק לא ממוני בתביעה אזרחית נגררת, הגם שאין לראות בתסקיר כתחליף לחוות דעת רפואית (ע"א 8195/09, פסקאות 27-23 לפסק דינו של השופט מלצר, וראו הערותיו של המשנה לנשיאה רובינשטיין; יצחק עמית חסיונות ואינטרסים מוגנים – הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי 733 (2021)).

 

בהקשר זה אפנה לחוק בתי המשפט (תיקון מס' 96), התשע"ט-2018, ס"ח 84 (להלן: התיקון לחוק) שבו הוסף סעיף 108א לחוק. במסגרת סעיף זה נקבע כי שר המשפטים יקבע בתקנות, באישור ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, הוראות בדבר מינוי מומחה מטעם בית המשפט, לבקשת התובע, לשם מתן חוות דעת בכתב בעניין מצבו הרפואי של תובע בתביעה אזרחית בשל עבירת מין שהנתבע ביצע כלפיו והורשע בה. עוד נקבע בתיקון לחוק כי אם מינה בית המשפט מומחה מטעמו כאמור לעיל, לא יהיה רשאי בעל דין להביא עדות נוספת של מומחה לעניין הנדון, אלא ברשות בית המשפט מטעמים מיוחדים שיירשמו (השוו לתקנה 88(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי)). מטרתו של התיקון לחוק הייתה להקל על נפגע עבירת מין כך שיתאפשר לו, ככל שהוא חפץ בכך, להיבדק בידי מומחה אחד בעל מומחיות הצריכה לעניין, ובכך למנוע את הצורך להיבדק בידי מספר מומחים שונים. התיקון לחוק נועד אפוא להקל על החסמים העומדים בפני נפגעי עבירות מין בבואם להגיש תובענה אזרחית (וראו דברי ההסבר להצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 90) (מינוי מומחה מטעם בית המשפט), התשע"ז-1917, ה"ח 1144, 1145-1144). בהמשך לתיקון החוק, אציין כי הוועדה המתמדת לסדר הדין האזרחי המליצה על תיקון לתקנה 92(א) לתקנות, שהופץ להערות הציבור ביום 20.1.2022 באתר התזכירים של משרד המשפטים, כך שבסיפא של התקנה ייכתב:

 

"ואולם בתביעה אזרחית בשל עבירת מין לפי סעיף 108א לחוק, יטיל בית המשפט את תשלום שכרו והוצאותיו של המומחה על הנתבע, זולת אם שוכנע כי קיימת הצדקה להטלתם על בעלי הדין או מי מהם, ויקבע את מידת ההשתתפות של כל אחד מהם בהוצאות כאמור".

 

 

16. שתי הערות בשולי הדברים.

 

א. בהיבט המעשי, הערעור היה חסר תוחלת מלכתחילה, לנוכח סיכויי הגביה. כפי שציינה ב"כ המערערת עצמה במהלך הדיון, לא נגבה שקל מחלק מהמשיבים, ו"באנו לקראת כל השאר כי הם אנשים צעירים שהורשעו ונגמר הדין בעניינם בגיל צעיר וגם לפי התסקירים שבהליך הפלילי, הבנתי שמדובר בילדים שלא שפר עליהם גורלם".

 

ב. הערעור הוגש במקור גם כנגד משרד המשפטים-האגף לסיוע משפטי, בטענה כי המשיבים יוצגו בבית משפט קמא על ידי עורכי דין מטעם האגף לסיוע משפטי, ולמערערת השגות על דרך התנהלותם. הערעור נמחק בהמשך בהסכמה, ולדידי, לא היה מקום להגשתו מלכתחילה.

 

17. סוף דבר, ולאור כל האמור, הערעור נדחה ובנסיבות העניין, לא יעשה צו להוצאות.

 

ש ו פ ט

השופט ש' שוחט:

אני מסכים.

 

עם כל הסלידה ושאט הנפש שניתן לחוש כלפי המעשים הקשים שבוצעו במערערת עניין לנו בקביעת גובה הפיצוי שיש לפסוק לה בגין הנזקים שנגרמו לה. בהינתן אחוזי הנכות הנפשית שנקבעו למערערת, בעלת נכות קודמת של 50%, אף אני סבור כי אין מקום להתערב בפיצוי שנפסק לה ברכיבי הנזק השונים, לרבות ברכיב הנזק הלא ממוני שמבטא, במידה מסוימת, בסכום שנפסק, גם אלמנט עונשי.

ש ו פ ט

השופט ד' מינץ:

אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי השופט י' עמית, לפיה דין הערעור להידחות.

 

1. לא יימצא חולק על חומרתם הרבה של המעשים המזעזעים שביצעו המשיבים במערערת. מדובר בפרשה חמורה מאין כמותה בה ביצעה חבורת נערים עבירות מין בקטינה בעלת מוגבלות תוך ניצול מצבה, תמימותה וגילה הצעיר. את החומרה היתרה שבמעשים היטיב לתאר בית המשפט לנוער בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו אשר גזר את עונשם של המשיבים:

 

"מדובר בפרשה מזעזעת של ביצוע עבירות מין חמורות מאוד, במשך כשבוע ימים, על ידי מספר רב של נאשמים קטינים, שכמעט כולם (מלבד נאשם 2) מבוגרים מהמתלוננת, וזאת כלפי קטינה בת 12.5 הסובלת מלקויות שונות המקשות עליה להתמודד עם סיכונים דוגמת אלה שלהם נחשפה ואשר בשל רצונה להיות מקובלת בחברה, לא הבינה את הסיטואציה החברתית שבה חיה ושבמהלכה נפגעה.

 

מכתב האישום המתוקן עולים ריבוי הפגיעות והפוגעים במתלוננת, הסלמה בעוצמת הפגיעות, ניצול מרבי לרעה של מצב המתלוננת על ידי הנאשמים ומניפולציות שהפעילו בזה אחר זה, על גופה ועל נפשה, כשלמעשה המתלוננת היתה חסרת ישות עצמית עבור כל הנאשמים.

 

חלק גדול ממעשיהם החמורים של הנאשמים בוצע בחבורה – הן עבירות המין החמורות והן הפגיעה החמורה בפרטיות שלה, על ידי צילום עבירות המין והפצת הסרטונים ברבים.

 

מעשי הנאשמים מעוררים זעזוע, סלידה ומיאוס, ואילו מצבה של המתלוננת מעורר חמלה ורחמים. אלא שאף אחד מהנאשמים לא גילה בשעת מעשה כל חמלה כלפי המתלוננת, כי אם כולם ניצלו לרעה את מוגבלותה, את תמימותה ואת גילה הצעיר, ונהגו בה כחפץ לסיפוק תאוותם המינית – בהתעלמם מישותה, מרצונותיה, מכבודה ומזכויותיה על גופה ועל נפשה. הצלקות שהותירו הנאשמים בגופה ובעיקר בנפשה של המתלוננת לא תחלופנה במהרה, והן תלווינה אותה במשך שנים ארוכות, כפי שעולה מתסקיר נפגעת העבירה." (פסקאות 78-75 לגזר הדין מיום 30.11.2015 בתפ"ח 44789-01-14; ההדגשות במקור).

 

חומרה זו של המעשים והסלידה מהם נלקחה בחשבון, ובצדק, בגזירת עונשם של המשיבים על ידי בית המשפט לנוער. אלא שעל כך אין ענייננו נסוב. הערעור שלפנינו עניינו בנזק שנגרם למערערת בעקבות מעשיהם של המשיבים ובפיצוי המגיע לה בעטיו.

 

2. תכליתו של הפיצוי הנזיקי היא בראש ובראשונה, השבת המצב לקדמותו. דיני הנזיקין מבקשים לרפא את הנזקים שנגרמו לניזוק עקב העוולה, ולתקנם באמצעות פיצוי כספי שיביאוֹ עד כמה שניתן למצב שבו היה אלמלא בוצעה העוולה (ע"א 71/18 הרשות הפלסטינית נ' יורשי המנוחה שרון בן שלום ז"ל, פסקה 74 (10.3.2021) (להלן: עניין בן שלום); ע"א 2144/13 עזבון המנוח עמית עמוס מנטין ז"ל נ' הרשות הפלסטינאית, פסקה 107 (6.12.2017) (להלן: עניין מנטין); ע"א 9474/03 יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע"מ נ' מוסא, פ"ד סא(3) 603, 627-624 (2006); ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות 79-78 (2012); אהרן ברק "הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי" עיוני משפט ט(2) 243, 251-249 (1983); יצחק אנגלרד, אהרן ברק ומישאל חשין, דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית 572-571 (גד טדסקי עורך, מהדורה שנייה מתוקנת ומעודכנת (1976)). ביסודה של תכלית השבת המצב לקדמותו עומדת התפישה כי דיני הנזיקין נועדו לפצות על עוולותיו של פרט אחד כלפי האחר תוך הדגשת האחריות האישית של המזיק לפצות את הניזוק בגין ההתנהגות שגרמה לנזק. אין מטרתו של הפיצוי הנזיקי להעניש את המזיק, ועל כן לא התנהגותו של המזיק היא המכריעה בפסיקת הפיצוי, כי אם הנזק שנגרם לניזוק בעקבותיה (ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא, פ"ד ס(3) 13, 26 (2006) (להלן: עניין אבו חנא); ע"א 4576/08 בן-צבי נ' היס, פסקה 35 (7.7.2011) (להלן: עניין בן-צבי); ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762, 775 (1982) (להלן: עניין נעים)).

 

3. בהתאם לאמור, הערכת הנזק ומתן הפיצוי מתמקדים בנזק האינדיבידואלי שנגרם לניזוק הספציפי בעקבות מעשי המזיק (עניין נעים, עמ' 773; עניין אבו חנא, עמ' 26; ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה, פ"ד נג(4) 526, 583-582 (1999)). המזיק אחראי לנזק שהוא גרם לניזוק, ולו בלבד. מקום בו, למשל, החמיר המזיק נזק קיים, הוא לא יחויב במלוא נזקו של הניזוק אלא רק בשיעור הנזק שהוחמר בגין מעשיו (ע"א 285/86 נגר נ' וילנסקי, פ"ד מג(3) 284, 294-293 (1989); ע"א 248/86 חננשוילי ז"ל נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(2) 529, 540, 555 (1991)).

 

4. בענייננו, כפי שציין חברי, בית המשפט קבע על יסוד חוות דעת המומחית מטעמו, כי המערערת סבלה מנכות נפשית קודמת למעשי המשיבים בשיעור של 50%, וכי הנכות הנפשית שנגרמה לה כתוצאה ממעשי המשיבים היא בשיעור של 10% בלבד. על כן, נוכח תכליתו של הפיצוי הנזיקי בדבר השבת המצב לקדמותו כמפורט לעיל, ברירת המחדל היא כי על הפיצוי שבו יחויבו המשיבים להלום את הנזק שנגרם למערערת כתוצאה ממעשיהם.

 

5. אכן, דיני הנזיקין אינם עיוורים לחלוטין לחומרת מעשיו של המזיק. חומרה זו באה לידי ביטוי לעתים, כפי שציין חברי, בפסיקת פיצויים עונשיים. לא אכביר במילים בעניין זה מאחר שהדברים נדונו בהרחבה במספר פסקי דין שניתנו בבית משפט זה לא מכבר (עניין בן שלום; עניין מנטין; וראו בקצרה גם בע"א 2362/19 פלונים נ' הרשות הפלסטינית, פסקאות 15-12 לחוות דעתי (10.4.2022) (להלן: עניין פלונים)). על קצה המזלג ייאמר כי בית משפט זה הכיר באפשרות לחייב מזיק בפיצויים עונשיים שסכומם עולה על הסכום בו הוערכו נזקיו (ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486, 566 (2004) (להלן: עניין אטינגר)). בניגוד לפיצויים נזיקיים "קלאסיים", תכליות הפיצויים העונשיים מבוססות בעיקרן על ענישה והרתעה (עניין בן שלום, פסקאות 78-76; עניין מנטין, פסקאות 119-108; עניין פלונים, פסקה 12 לחוות דעתי). הפיצויים העונשיים מבקשים בין היתר לגמול למזיק על העוולה שביצע כלפי הניזוק כך שתתקיים הלימה בין החומרה המוסרית הטמונה במעשיו לבין הענישה; לשקף את סלידתה של החברה מהתנהגות המזיק; ולייצר הרתעה, הן כלפי היחיד והן כלפי הרבים, למניעת הישנות של מעשי עוולה (עניין בן שלום, פסקאות 77; עניין פלונים, פסקה 12 לחוות דעתי; עניין אטינגר, עמ' 564).

 

6. ברם, אף במקרים בהם יימצא כי יש מקום לחייב את המעוול בפיצויים עונשיים, אין פירוש הדבר כי לגובה הנזק שנגרם לניזוק בפועל אין כל משמעות. גובה הנזק שנגרם לניזוק, אף אם אינו מסמן את "הגבול העליון" של הפיצוי העונשי, הוא משתנה רלוונטי בקביעת גובה הפיצוי העונשי שראוי לפסוק בנסיבות העניין. אמנם, במקרים רבים תהיה הלימה בין גובה הפיצוי העונשי לבין גובה הנזק שנגרם לניזוק אף מבלי משים. כך הם למשל מקרים בהם הנזק שנגרם הוא נזק בלתי ממוני, שבהם החומרה שתיוחס למעשים לצורך קביעת גובה הפיצוי העונשי תושפע באופן טבעי מגובה הנזק שנגרם בפועל. כפי שציין המשנה לנשיאה א' ריבלין בהקשר שונה מעט בעניין בן-צבי:

 

"יחסי הגומלין שמתקיימים בין פיצויים עונשיים לבין פיצויים בלתי ממוניים בעלי אופי תרופתי באים לידי ביטוי, לדוגמה, בעת בחינת חומרת התנהגותו של המזיק. ברי כי יש חפיפה משמעותית (אם כי לא מוחלטת) בין חומרת המעשים לבין חומרת הנזק שהם מסבים לזולת. ככל שהמעשה גורם לאדם אחר נזק משמעותי יותר, גוברת הנטייה לראות במעשה כחמור יותר. במקרים מסוימים, חומרת המעשה וגודל הנזק הבלתי ממוני כרוכים זה בזה כמעט עד לבלי הפרד." (שם, פסקה 39).

 

ואולם, אף במקרים בהם יימצא כי מתקיימים התנאים לפסיקת פיצויים עונשיים הגם שהנזק שנגרם לניזוק אינו גבוה במיוחד, צריך שתהיה הלימה מסוימת בין שיעור הפיצוי העונשי לבין שיעור הנזק שנגרם. זאת שכן חרף תפישתם של הפיצויים העונשיים כ"חריגים בנוף" של ההליך הנזיקי, בסופו של יום הם עדיין מצויים בדל"ת אמותיו.

 

7. בענייננו, הנזק שגרמו המשיבים למערערת במעשיהם הקשים והבלתי נסבלים לא ניתן לריפוי ולא ניתן לאיחוי. ברם, חרף חומרתם היתרה של המעשים, נכותה הנפשית של המערערת בגין המעשים הועמדה על 10% בלבד. על כן מסכים אני עם חברי כי הפיצוי שנפסק לטובת המערערת בגובה של כמיליון ש"ח בגין הנכות שנגרמה לה – בין אם יסווג כפיצוי נזיקי ובין אם יסווג כפיצוי עונשי – על אף שבמישור המוסרי, החברתי, הערכי והאנושי אין הפיצוי נראה הולם, במישור המשפטי הוא אינו מצדיק התערבות של ערכאת הערעור.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית.

 

ניתן היום, ‏י"ב בניסן התשפ"ב (‏13.4.2022).

 

 

ש ו פ ט

ש ו פ ט

ש ו פ ט

_________________________

21001320_E21.docx   מנ

מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il