הפרקליטה הילה בנסון בסמן שיקרה את השופט אבי גורמן שהאזרח יגאל מסיכה איחר להגיש השגה על שומת מע"מ וניסתה לסחוט 520,000 ש"ח על חוב מע"מ פיקטיבי ע"מ 19458-04-20

באחת מעשרת הדברות נאמר: "לא תשקר". דיברה זו התגלגלה גם אל הנחיות פרקליט המדינה אשר אוסרות על פרקליטים לשקר לשופטים, כאשר מצויות בידם ראיות התומכות בגרסת האזרח. ראו הנחיות פרקליט המדינה 16.1 (התשנ"ד), "הגבלות בניסוח כתב הגנה", עמ' 2: "אין לטעון לגרסה עובדתית אשר בבירור אינה מתיישבת עם ראיות משכנעות המצויות בידי המדינה". בפסק הדין שלפנינו נראה כיצד השופט אבי גורמן מיישם את ההנחיות הללו, וקובע כי הפרקליטה הילה בנסון בסמן שיקרה לו ורימתה אותו יחד עם עוד פקידת מע"מ מנתניה סימה (שמחה) לוי.

מסתבר שאצל פרקליטים בשירות מדינת ישראל עשרת הדיברות זו המלצה לא מחייבת וגם הנחיות נציב שירות המדינה זו הנחיה לא מחייבת – כלומר שמותר לעובדי ציבור לשקר. מה שכן קובע זה תרבות השקר והמירמה של הפרקליטות, והנה דוגמא מוחשית. האחראית למחדל היא הפרקליטה הנוכלת והרמאית הילה בנסון בסמן. Hila Benson Bassman התעקשה על כך שהמערער יגאל מסכה לא הגיש בזמן השגה למע"מ על שומה שהוציאו לו לפני 25 שנים. השומה התחילה בסכום של 120,000 ש"ח והתנפחה ל- 520,000 ש"ח. הילה בנסון בסמן טענה שהמערער איחר את המועד, ולכן השומה עם כל הקנסות שלה תקינה, ושיש להאמין להצהרות המע"מ והצהרותיה היא בשל "חזקת תקינות המנהל". כמו כן טענה שכל הראיות בוערו (נשרפו) ולכן אין ראיות לקיומה של ההשגה. אבל התברר שזה היה סרוק במחשב של מע"מ.

התיק הגיע אל השופט אבי גורמן אשר בפסק דינו כתב כי בהתחלה האמין לשקרים של הנוכלת הילה בנסון בסמן, ואף המליץ ליגאל מסכה למשוך את הערעור. למזלו של יגאל מסיכה, עוה"ד שלו התעקשה לקבל פסק דין, ואז השופט גילה שהפרקליטה משקרת. באופן נדיר השופט בדק אם התאריך העברי המופיע על מסמך של המע"מ הוא משנת השומה או מהשנה שאחרי השומה. הוא מצא שיש חוסר התאמה בתאריכים העברי והלועזי והמסקנה היא שיגאל מסיכה הגיש את ההשגה על השומה במועד, ולא באיחור של שנה כפי שטענה הנוכלת הילה בנסון בסמן. החוב בוטל והמערער יקבל 30,000 ש"ח הוצאות ממע"מ. כנהוג בשירות המדינה, הילה בנסון בסמן תקבל קידום וציון לשבח בפרקליטות.

יש לציין גם את שיטות העבודה של הפרקליטות הנוכלות האלה. כדי להתגונן מפני האזרחים שצודקים, הם מנסחים תצהירים שקריים לעובדי המדינה, תצהירים שבהם כתוב אך ורק מה שהפרקליטה חושבת שיועיל לה לזכות בתיק, ובאופן לקוני בלבד, תוך שהיא מעלימה את המידע הקריטי שתומך בטענות האזרח. במקרה זה פקידה בשם סימה (שמחה) לוי קיבלה הוראה מהילה בנסון בסמן לחתום על תצהיר שקרי, ובלי לחשוב פעמיים היא חתמה על זה. רק כאשר סימה (שמחה) לוי נחקרה על התצהיר השקרי שלה, היא הודתה שבמחשב של מע"מ הופיעה ההשגה שהגיש המערער על השומה:

"המשיב (סימה לוי) הודה כי במחשביו [מע"מ] היה רשום כי השומות הוצאו ביום 28.12.1993 . המשיב [מע"מ] הגיש לפניי בקשה לסילוק על הסף, הכוללת 222 עמ' (ובהם מסמכים רבים ממרוצת השנים, ובכלל זה עשרות עמודים ממחשבי המשיב), ואת הנתון העובדתי הפשוט לפיו במחשביו מצוין כי השומות הוצאו ביום 28.12.1993 , הוא [היא= סימה לוי] לא טרח לכתוב. המשיב לא טרח לשפוך אור של ממש בתגובתו על עניין זה ולהבהיר האם בעת הגשת התצהיר היה מודע לנתון זה המופיע במחשביו אם לאו".

שתי השותפות לפשע הזה סימה לוי והילה בנסון בסמן היו בטוחות שמספיק לנפנף בפני השופט את הסיסמא "חזקת התקינות המנהלית" ואף אחד לא ישאל שאלות, גם לא השופט. אלא שקושרות הקשר הללו לסחיטת האזרח לשלם "חובות" של חצי מיליון ש"ח שלא קיימים במציאות נתקלו בשופט חרוץ שבמפתיע ובאופן נדיר הלך ובדק מיוזמתו האם המדינה מספרת לו אמת, והתוצאה היא הפסד צורב למע"מ ולפרקליטות.